אתה פה חסר לי

המקום הזה היה בֶּטַח מקום חביב לפני שהגעתי אליו.

זה מה שג'ק חשב בוונדרבר, בשבע וחצי בערב, אם אפשר לקרוא לגל הערפילי שהתחולל במוחו 'מחשבה'. היום דייב עבד, והוא מזג לו עוד מנה כפולה של ג'וני שחור ולידו כוס גדולה של סודה עם שתי קוביות קרח. ג'ק (יקי) מיטל (מיטלמן) הודה לו בקול רפה. הוא אהב יותר את מריה. כשמריה עבדה בבר, היא לא היתה מוזגת לו כל כך מהר את השלישית. היא למדה את הקצב שלו כמו שרופא לומד מחלה של פציינט - לא כמו הברמן דייב שחשב רק על שקשוק הקופה, לא על מצבם של השותים.

בדרך כלל אחרי שלוש כפולות, ג'ק ידע שהוא צריך לצאת החוצה, לנשום או להקיא, ושתהיה לו מספיק נשימה כדי להזמין מונית עם נהג אפריקאי או מצרי או הודי שיש לפקח עליו שייקח אותו לביתו בלי מסע להכרת העיר לפני זה.

אבל רק אחרי לפחות שלוש כפולות היה לו סיכוי לישון כמה שעות בלי להתעורר בתוך החלום על הנשים שמנסות לחנוק אותו בשלושה צבעים שונים.

כמו תמיד שאל ג'ק את דייב איזה יום היום והוא אמר לו יום שלישי, מחר חג המולד. הוא שאל אותו איזו שנה נגמרת והוא אמר לו שנת אלפיים ואחת.

"יותר מעשר שנים מזוינות אני פה," אמר ג'ק לשורת הבקבוקים המהבהבים על המדף בתאורת הבר העמומה, "הם חשבו שאני אחזור אחרי שבועיים כמו פודל רטוב, והנה כבר עשר שנים."

***

בשעה שמונה וחצי בדיוק, מוזס אדלר, בעליו של המקום, שגם הוא נולד בארץ ההיא, נכנס למקום בהליכה טווסית. עם בטנו הנפוחה וישבנו הבולט הוא נראה כסימן שאלה שמתקדם לאט.

הוא טפח על שכמו של ג'ק, ואמר לו: "אתה עדיין חי."

ג'ק אמר שכן, ומוזס יישר את השלייקס המשובצים שלו ואמר לג'ק שישתדל מאוד לא להקיא, ושאם הוא בכל זאת מקיא, אז רחוק, ליד החנות של הקוריאני הזקן, ושיש לו מזל שמוזס זוכר אותו בתור בן אדם מפורסם בארץ ההיא ונותן לו כבוד שכבר מזמן לא מגיע לו.

ג'ק רצה להגיד לו שהוא שילם לו בציורים, כמו למשל הציור הראשון שמכר בניו יורק: פסל החירות, שמן על קנבס - ציור שחצה באומץ את האוקיינוס כמה חודשים לפני שגם ג'ק חצה אותו בעקבותיו – אבל במקום להזכיר לו את זה, הוא רק פלט למוזס "לך תזדיין שמן."

מוזס אמר לו שזה בדיוק מה שהוא הולך לעשות, וקרץ את הקריצה הדוחה שלו, עם שליפת הלשון בזווית הפה. ג'ק חשב שמוזס הוא אכן האדם הדוחה ביותר בעולם, אבל כל עוד הוא נותן לו לשתות פה בחינם, אז גם אותו עדיין אסור לו להרוג.

"מאוד נחמד בעל הבית שלכם," ג'ק אמר לדייב וטילטל את הכוסית הקפואה שלו. הוא היה עכשיו באמצע הכפולה השלישית שלו, שבערבים של התנהגות טובה תהיה גם האחרונה. שלולית צהובה וזעירה נקוותה על העץ השרוט והמבהיק.

"חג מולד שמח."

"חג מולד שמח גם לך ג'קי חבר שלי," ענה דייב.

ג'ק מישש את המגן דויד הכחול הקשור לו בשרוך על צווארו, הרגיש עקצוץ בחזה וקיווה שזה לא מה שהוא חושב שזה. בחוץ התחיל לרדת שלג ברכּוּת וקיר הזכוכית התמלא נוצות. השנה יהיה כריסמס לבן. מדי פעם, בתנועה שכבר היתה אוטומטית, הניח ג'ק את ידו על ירכו כדי לחוש את הבקבוק הקטן, שבלט כמו עוד זין זעיר בתחתית כיס הג'ינס המהוה שלו. בבקבוק היו כדורים קטנים של ניטרוגליצרין. ואם הוא ירגיש מועקה בחזה, הוא חייב מיד להמס אחד מתחת ללשון שלו.

בבדיקת האֶ-קה-גה אמר לו דוקטור ברד, קרדיולוג של עניים, גם הוא מהארץ ההיא, שבה קראו לו דוקטור ברודצקי, שיש לו עורק אחד סתום בדרך ללב, והוא צריך להיזהר, לא להתאמץ ולא לשתות אלכוהול.

ואי-אפשר להכריח מישהו לעבור צנתור אם הוא מתנגד לזה, הדוקטור אמר, אפילו באמריקה.

***

"הכול בסדר חבר שלי?" שאל ג'ק. אבל דייב לא הקשיב לו. הוא שיקשק במהירות גביע מתכת כדי להכין מרגריטה לשתי צעירות בלונדיניות שלא היו צעירות ולא בלונדיניות.

אחת מהן ביקשה ממנו לפני שלוש שנים שהוא יצייר אותה אחרי שסיפר לה שהוא צייר. הוא הביא אותה אליו לדירה, ל-L6. וכשהיא התפשטה הוא ראה את התפרים של הניתוחים הפלסטיים ואת שורשי השׂיבה של התלתלים הבלונדיניים. הוא הקיא.

היא הזמינה מונית. הוא לא צייר אותה.

והנה עכשיו הוא פתאום זכר שקוראים לה דניסטי והיא מקולורדו.

הנה, ג'ק חשב לעצמו, עוד תא זיכרון מתעורר לי פתאום לתחייה באמצע כל המוות הזה.

ברוך הבא, תא!

מדי פעם, אחרי הכפולה השלישית, בתוך המרקם העמום של תאי הזיכרון המתים שלו, השתחררו פתאום מחשבות בהירות ומביישות על הלילה ההוא ועל כל כך הרבה לילות סתמיים ודומים זה לזה. דייב מזג לו במהירות את הכפולה הרביעית, שהיתה אפילו יותר מכפולה. ג'ק אמר לדייב שמריה לא היתה עושה את זה, ודייב צחק והקפיץ את השרירים שלו שמצוירת עליהם גולגולת עם שתי עצמות מוצלבות שמתחתיהן כתוב: "אני אוהב את אירלנד". על הצוואר היה לו קעקוע שכתוב עליו "אימא" ועל אמת ידו השנייה היה "ישו", ככה שדייב היה מבוטח מכל הכיוונים בתוויות שהוכיחו שאכן יש לו אם אוהבת, מולדת ואלוהים. לג'קי לא היה דבר מאלה. רק קעקוע אחד זעיר, גבוה בכתפו - שם של אישה: קטיה, ומתחת לשם, שושנה אדומה שנראתה כפצע ולא כפרח. ג'קי, שהיה צייר, ידע שזאת עבודה גרועה, ועדיין קיווה שיום יבוא והוא יחזור לקעקע את המקעקע. כעת חלף לו עוד גל מחשבה ערפילי, מאוד אופייני ללגימה הראשונה של הכפולה הרביעית: לא כדאי לדחות דברים כאלה, כי מי יודע כמה ימים עוד נשארו לו.

כשנזכר בקטיה ובקוצר חייו הבלתי נמנע, החליט ג'ק לא לסיים את המשקה שלו. אם לא יפסיק לשתות עכשיו, הוא יקיש הלילה על הדלת המרתפית שלה, והוא אף פעם לא היה יכול לדעת באיזה מצב הוא ימצא אותה או לא ימצא אותה. הוא לגם לגימה ארוכה מכוס הסודה הגדולה והצית לעצמו סיגריה ששלף מחפיסת ה"רד קאמל."

הקיץ של 1990 היה הקיץ האחרון של יקי מיטלמן בתל אביב, שאותה יעזוב בקרוב ויותר לא יראה אותה לעולם. כשהוא אמר שהוא נוסע לאמריקה ולא יחזור לעולם, אנשים גיחכו. כאן אתה מלך, הם אמרו לו, והם צדקו. בתל אביב יקי היה הבן-זונה והמלך, הגבר המחוספס והמוכשר והרגיש, שרגיש בעיקר לעצמו ואיכשהו תמיד סולחים לו.

איש לא ראה את המפלצת המפחידה והעצובה שיקי ידע להחביא כפי שציירים יודעים להחביא את רישום העיפרון שהצמיח את הציור הצבעוני והמרהיב שמוצג בתערוכה.

מלך, אנשים שיקי לא הכיר טפחו על שכמו הגרמי ברחוב: אתה מלך, יקי, מלך הביצה מלך קטן כזה, נמוך ורזה, תלתלי פחם ארוכים שמכסים את כתפיו, חתימת זקן קלה שכיסתה צלקת מוצלבת, תוצאה של תגרת ברים, עוד צלקת מעל גבתו הימנית מקרב שיכורים אחר, עיני שקד חומות ובהירות שנראו כאילו נלקחו מפרצוף אחר בכלל, אולי פרצוף של נערה חולמנית.

עם הסנדלים הנצחיים שלו, שאותם נעל מעל גרבי צמר אפורים ועבים בימים קרים, נראה כישו של ציורי הרנסנס. ג'וליה אמרה שהיא כמובן תטפל גם בזה כשהוא יגיע לניו יורק ויתחתן איתה באולם העירייה, אחרי שיחכה בתור שעתיים עם תאילנדים דקיקים ומכסיקנים נטולי שיניים, הודים, יפנים ומוסלמיות רעולות פנים, שחורים הלבושים בהדר ומצטלמים בגאווה כאילו שאם הם מתחתנים בניו יורק הם מיד הופכים לסיפור הצלחה אמריקאי.

***

לפני הנסיעה, יקי ניסה כמיטב יכולתו להסביר לכל מי ששאל אותו, כולל לכתבת מקומון מחוצ'קנת בתל אביב, שזהו, נגמר לו כאן הסוס - או שמא זה היה רק חמור? - שאין לו מה לעשות כאן יותר .

יקי מיטלמן (מיטל) היה צייר די נחשב ומאוד נמכר, בעיקר בתחום האבסורד והקולאז'ים הפוליטיים שהיו כה אופנתיים בשנות השבעים, ובימים הרווחיים שלו, ציור שלו נמכר בחמשת אלפים דולר. כמה מציוריו של יקי היו מאוד מפורסמים וחלק מהפולקלור של המדינה, כמו למשל ציור שמן של בנימין זאב הרצל בעירום נשי בוטה, שדיים של ונוס וזקן בלונדיני, יוצא מצדף על המרפסת ההיא בבָּאזל וחוזה, ומתחת כתוב: "אם תרצו מדינה - לכו לזונה."

רוב מבקרי האמנות כתבו שהוא ילדותי ופרובוקטיבי, אבל כולם לא שכחו לציין שיעקב מיטל הוא קודם כול אמן שמחפש את דרכו, צייר שיודע היטב את המקצוע שלו, ואולי יום אחד הוא אפילו יתבגר.

כמו אמנים דגולים אחרים בארצו, הוא גר ביפו, בבית שהיה פעם של ערבי עשיר שברח.

הבית היה מלא ספרים וחברים, חשיש וויסקי.

והיתה עדנה, והיו שני הילדים.

לפעמים יקי ניסה להסביר, לפחות לעצמו, איך ומדוע החל הכול להתקלקל, אבל רק אסף עוד ועוד רגשות אשמה לדרך - רגשות שעינו אותו יום ולילה, גם בחלומות, אבל גם סימנו לו לעוף מהארץ שבה נולד, כמה שיותר רחוק וכמה שיותר מהר. עכשיו.

בשלושת החודשים האחרונים שלו בישראל, יקי גר ב"הולידיי אין", מתוכם חודשיים עם ג'וליה, צעירה אמריקאית נמרצת, ציידת אמנים בת שלושים שכבר היתה מהוללת ומחוזרת על ידי הגלריות הנחשבות בניו יורק ובעולם המערבי כולו.

ג'ק לא היה ציִד קל, אבל כשג'וליה נגעה בו ברוך עם שרביט הציידות שלה הוא באמת האמין שהוא מצא את אהבת חייו - אישה מכוכב אחר, שתחלץ אותו מחיי הסבל כאן ותברא יחד איתו יקי חדש ונסבל יותר.

***

זה כבר קרה לו, להתחיל במקום אחר כאדם חדש, וזה יכול לקרות שוב, אבל רק עם מישהי שלא מכירה את העבר שלו, את סיפורי תגרות הברים בעיתונות המקומית .

זה יכול לקרות עם ג'וליה, הבלונדינית המעודנת, הגבוהה ממנו בראש, והראש מרכיב חיוך נצחי ומקסים הנרשם על השפתיים המדויקות שלה גם כשהיא רצינית או כועסת.

אבל הבלונדינית המעודנת הזאת היתה גם ציידת אמנים קשוחה, והיא לא תחזור הביתה מהסיור במזרח התיכון בלי אמן מזרח תיכוני הקשור לחגורת המעצבים שלה.

יקי, שג'וליה קראה לו כבר ג'ק, אמר לעצמו שוב ושוב: אם סנונית, שיש לה מוח קטן של ציפור, יודעת מתי לעוף ממקום רע למקום טוב, למה אדם שיש לו שכל יותר גדול לא ילמד להתעופף מפה ולנסות את מזלו בעולם הגדול?

והעולם הגדול, כמו שכל אחד יודע, הוא ניו יורק סיטי.

***

"גבר לעולם לא עוזב בית בגלל בית אחר," הסביר ג'ק לעדנה לפני שהם נפרדו.

"אז למה גבר עוזב?" עדנה הישירה אליו את המבט המתריס והמתנצח שלה.

"הוא עוזב," יקי אמר, "בגלל שהוא לא יכול יותר להיות במקום שבו הוא נמצא. גבר לעולם לא יעזוב אישה בגלל אישה אחרת. הוא יעזוב אותה משום שרע לו איתה ולה רע איתו. נכון שרע לך איתי עדנוש?"

"נכון יקי, רע לי איתך."

"מגיע לך מישהו יותר טוב ממני," אמר יקי והגעיל את עצמו. המשפט המטומטם הזה - הוא כבר אמר אותו לכל כך הרבה נשים של לילה אחד הזוי או שבוע אחד פרוע, וגם לילדה בת חמש-עשרה שנראתה בת עשרים ואמה שלה כמעט תבעה אותו אבל בסוף הוא שכב איתה, וכדמי שתיקה נתן לה את הציור של מאיה, הבת שלה, בלי חתימה כמובן, ואחר אמר גם לה שמגיע לה מישהו טוב יותר ממנו.

לימים, יקי (ג'ק) יגיד שנפרד מעדנה חמש דקות לפני שהיא תתחיל לשנוא אותו, ומג'וליה חמש דקות אחרי שהיא תתחיל לשנוא את עצמה וגם המשפט הזה יגרום לו גועל נפש.

אבל הוא ידע שזאת האמת. כל מה שהדביק אותו ואת עדנה יחד יבש ונעלם.

כל כך הרבה זוגות שעדנה והוא הכירו חלפו כבר מזמן על פני הנקודה הזאת, נקודת הדחייה והניכור, ונשארו יחד. בגלל הילדים, בגלל החתול, בגלל הפחד.

יקי באמת האמין שג'וליה ואמריקה יהיו הפיות הטובות שלו, המלאכיות הגואלות שלו, שהנה יש לו הזדמנות להתחלה של חיים אחרים וחגיגיים.