עוד 20 דקות שבת, מה עם הצ'ולענט?

''האוטובוסים יוצאים בשעה 9 בבוקר בדיוק מרחוב פרזידנט פינת רחוב קינגסטון. תהיי שם לפחות 5 דקות לפני", חנה מרביצה בי תורה. אני מקווה שנמצא אחת את השניה. את יודעת. יהיו שם מאות רבות של נשים. פתאום היא נזכרת: "אין לך חצאית?", "אמרת שאפשר עם מכנסיים" - אני מתעצבנת. "כן, אבל בכל זאת, האהל. אני אבוא מכוסה במעיל ארוך", אני מציעה פשרה.

בכב' בשבט, יום פטירתה של הרבנית הנערצת חיה-מושקה, האהל (הקבר של הרבי) מוצף בנשים. אני באיחור. ניו-יורק מקדמת את האירוע בטמפרטורה של מינוס 10 מעלות. ועד שאני שמה את כל אביזרי החימום: להלן כובע כפפות וצעיף, נרשם לי כבר באיחור גדול.

• פרק א': בגוב האריות
• פרק ב': הכוח הנשי

אני מגיעה בדיוק כשהאוטובוסים מתחילים לזוז. חנה לא נראית בשטח כמו גם הגיסות שלה ובנות דודתה. מתיישבת לידי אישה נעימת פנים המזדהה כמנהלת בית ספר תיכון בגדרה. היא מסבירה לי מה הולך להיות. איך מבקשים בקשות, כותבים על פתק ושמים באהל. אני מתכוונת לשים שני פתקים: אחד בשבילי ואחד בשביל חברתי הטובה.

כנס השליחות (צילום: ישראל טייכמן, חב"ד)

חברתי החדשה מימין אומרת שהיא הולכת פעמיים לאהל בזמן הכינוס: פעם אחת עם כל הנשים ופעם אחרת לבד ובשקט. היא נושאת עימה את כל הבקשות לרבי ששלחו תלמידותיה והיא תניח אותם במקום המיועד עבורן. אני שואלת על הרבי, לאחר שראיתי את תמונתו בצעירותו אצל המארחים שלי ונדהמתי לגלות כמה נאה הוא היה בצעירותו ואני שואלת: כשאישה היתה באה אליו לקבל ברכה היא לא נבוכה? שכנתי מחייכת. זה בכלל לא ברובד כזה. ואני מצטערת שלא הסתייע בידי לפגוש את הרבי בחייו.

היא מספרת לי על הבקשה הקולקטיבית על קבר הרבי: שליחה אחת מבקשת בשם כל השליחות בקשה אחת. למה? אני מקשה. "כי יש לזה הרבה יותר עוצמה. כולן ביחד, עם הזכויות של כולן, יש לזה הרבה יותר כוח".

אנחנו מגיעים לאהל. מאות נשים כבר נמצאות באתר. אבל אין תחושה של בלגן. הכל מתוקתק כמו שאנחנו

כבר רגילים. יש משקאות חמים משיבי נפש בקור המקפיא ועוגיות. מזל שחנה גבוהת קומה, כך אני מאתרת אותה בקלות.היא מכירה לי את דודניותיה, שיכלו בקלות להיות דוגמניות צמרת. אני נדהמת מחדש מהסטנדרטים של הטיפוח והחן של הבנות. חנה אומרת: לחסידות חב"ד חשוב להראות יפות.

לפני הכניסה לאהל הגדול בו מתכוננים לכניסה לחלקת הקבר, לימדה אותי שכנתי מהאוטובוס ליטול ידיים: שש פעמים לסירוגין, ולא שלוש בכל יד כמו לפני האוכל. עכשיו חנה שואלת אותי: הנעליים שלך מעור? אני עושה טעות מרה ואומרת "כן". אם ככה עדיף שתסירי אותן לפני הכניסה לאוהל ותחליפי לנעלי בית.

רגע של חסד בקור המקפיא

אני חולצת נעליים בצייתנות, נכנסת לנעלי בית, ומתיישבת לרשום את הבקשות שלי. הן נורא קצרות. לעומתי, אני רואה שהנשים רושמות ממש מגילות שלמות. תור ארוך של נשים מתחיל להשתרך בואך חלקת הקבר.

בחוץ מינוס עשר מעלות. ואנחנו עם גרבי ניילון (חסידות אלגנטיות כבר אמרנו?) ובנעלי בית קופאות מקור. הכפור בלתי נסבל. אנחנו מתחבקות זו עם זו כדי להתחמם. עכשיו השליחה המבוגרת מבקשת את הבקשה הקולקטיבית בשם כולם במיקרופון. כשהיא מבקשת בריאות הקול שלה נשבר והיא מתייפחת. זה מאוד מרגש. אין כאן מקום לציניקנים. זה מין רגע של חסד. ואני לרגע אפילו לא מרגישה את הקור. אבל איך שנגמרת הבקשה הוא חוזר להציק לי במלוא עוזו. אחרי המתנה בלתי נסבלת אני מגיעה סוף-סוף לאהל.

השליחות עומדות וקוראות תהילים. אני מרגישה שזה יותר מדי בשבילי. זה מקום סגור וקטן. ויש בו דוחק של עשרות נשים. הרבי יבין, אני מחליטה. אני לא מסוגלת יותר. מטילה את שתי הפתקאות שלי לתיבה ענקית מבטון המלאה בפתקאות עד גדותיה ובורחת לאהל הכניסה. שתי כוסות קפה מחזירות לי את הנשימה. איך הם חושבים על כל הפרטים הקטנים, פשוט מקסים.

איפה מוצאים פה קוגל וגפילטע פיש?

חוזרים לקראון הייטס. שליחות רבות הולכות לעשות ציפורניים. שליחות צעירות יושבות על השטיח במכון היופי. אני מרגישה שלווה גדולה. אני שומעת סיפורים על גדלותה של חיה-מושקה. במה? אני שואלת. היא היתה צנועה. אומרת חנה. לא רוצה תשומת לב. שלא ישימו לב אליה. לא רצתה שיחלקו לה כבוד, שיעשו ממנה ביג-דיל. אבל היתה מעורבת בכל מה שעשה הרבי.

כנס השלוחות (צילום: ישראל טייכמן, חב"ד)

אני נדהמת לשמוע שלא היו לה ילדים, ושהיא היתה אומרת: הילדים שלי הם שם בסבן-סבנטי, היכן שבית המדרש של הרבי. אחר כך ברחוב קינגסטון אני מרגישה כמו בירושלים. תכונת השבת מורגשת בכל מטר מרובע של הרחוב. אני מתחילה להתרגש. המקום שוקק חסידי חב"ד וגם הרבה אתנים כמו שקוראים היום באמריקה לכהי העור. שני המיעוטים האלו מאכלסים את ברוקלין לעייפה.

במעדניות רבות כשרות, יש לאכזבתי אוכל סיני וסושי. זה מה שהולך היום מסבירה לי מיקה המארחת שלי. אני לא מתיאשת ומחפשת מעדניה עם אוכל של סבתות. אחרי מסדר הציפורניים אני ממשיכה במסע אחרי הקוגל והגפילטע פיש. ככל שאני ממשיכה במעלה רחוב קינגסטון למעלה המבחר משתפר ויש יותר ויותר חנויות עם מוצרי אוכל מהארץ ועיתונים והנה אני מוצאת עם מעדניה עם קוגל וקרפיון מבושל.

אני מתלבטת אם לקנות למיקה קוגל כי היא אמרה לי שהיא מבשלת בעצמה. דוקא הקוגל במעדנייה של מרמלשטיין נראה לא רע, אבל בסוף אני מחליטה לקנות לה חריין-חזרת ביידיש) אצל כאהנ'ס. אני מפטפטת קצת בעברית-השפה הרשמית ברחוב הזה עם המוכר ומבקשת ממנו כרטיס ביקור. הוא מחייך אלי בנועם.

הבישולים והקרב על השבת

אוי, יש לנו יין מצוין היא מבריקה פתאום. יין לבישול משבוע שעבר. אני כבר מעדיפה את היין לקידוש, אני סונטת בה. לבסוף המשבר נפתר ונקנה יין אדום יבש לטובת האגסים. הסלמון נראה משובח. זו ניו יורק, מחייכת מיקה. יש כאן את הסחורה המשובחת בכל העולם.

יש לנו כוסברה וגם אחרי הטיפול במדף התבלינים של המשפחה התווספו גם קורקום ציפורן והל, תוך כדי שאני משמידה הישר לפח תבלינים שעבר זמנם מיקה צוחקת, אצל אשכנזים משתמשים רק בשני תבלינים את יודעת: פלפל שחור ופפריקה אני מכינה את הרוטב לדגים על פי המתכון המנצח של גוטה אמה המרוקאית של חברתי סיון ומיקה מסתכלת בהשתאות על כמויות התבלינים שאני בוזקת פנימה. כמה שמים היא מתענינת? תעקבי אחרי ליבך אני ממליצה.