פילוסופיית החיים של מזל דגים
מה משותף ל"עליסה בארץ הפלאות" ול"צעקה"? שתיהן מקושרות לסוריאליזם ולמעגליות של מזל דגים שמסמל את הנצח, את האין שמלא בהכל. בשל כך, יצירות פילוסופיות וסוריאליסטיות רבות מכילות אלמנטים דגיים וביניהם שתיקה, טירוף היצירה ומוסיקה
דגים ושליטו הכוכבי נפטון מייצגים באסטרולוגיה את משמעות הנצח: אחדות, כאוטיות והתמוססות, יחד עם חלום ואשלייה. משמעות זו מעומעמת והיא כרוכה במצבים של בלבול, הזדהות ,כאב, הקרבה וגעגועים. אין פלא אם כך שהמזל מקושר לאלמנטים ולמצבים חמקמקים כמו מים, מוזיקה, מיסטיקה ואף שיגעון.
הדג הוא נציג המעגליות והנצחיות בגלגל המזלות וככזה הוא מזכיר את האירובורוס - הנחש האלכימי הבולע את זנבו. אין בדגים התחלה או סוף. הדג הוא בו זמנית האלפא והאומגה, לכן לא ניתן לחשוב עליו במונחיי זמן קוי או זמניות בכלל. אצל הדג ההפרדות, השפה והביקורת מוחלפים בהזדהות, בחלום וביצירה.
כארכיטיפ אסטרולוגי של כאוס, למשמעות הדגית יש ייצוג מבוסס אצל הפילוסוף הסיני לאו טסה (מהמאה-6 לפני הסדרה) כשכתב בטאו טה צינג אודות אי עשייה, ריק והעדר פנים כמוטיבים חיוביים: להיות כמו בול העץ, לזרום על פני המים, לא לעשות תנועות מיותרות - לתת לחיים לזרום בספונטניות. הטאו הוא דגי היות שלפיו כשהחכם הסיני שותק - מחשבתו נישמעת למרחק של אלפיי מילין. כל מה שניתן לביטוי אינו הטאו הניצחי. ייצוג הדגים אם כך הוא סמל להפסקת שלטון השכל והחושים והחלפתו במימד החוייה המיסטית. איך אמר פעם הפילוסוף מרטין בובר: "העולם אולי אינו בר הבנה אך הוא בר חיבוק" - משפט דגי מאין כמותו.
גם בסיסו של הבודהיזם מעוגן בתכונות המקושרות למזל דגים, היות שאינו שולל את ערכו של השכל, ועם זאת ביקורתו הדגית מופניית נגד תפיסת השכל התאומי-בתולי כמקור בלעדי להכרת המציאות. הבודהיסט הדגי רוצה בעצם לחלץ את המציאות מן המושג שיש לנו על אודותיה. זה תהליך של טיהור דגי נפטוני משיפוטים המפריעים לחוייה בלתי אמצעית המובילה למימד הדגי של אחדות בין אדם לעולם. הדגים ויתר מלכתחילה על הפרדה ואוביקטיביות. הוא אינו שופט ומבקר והסלחנות מחליפה את השיפוטיות הגדיית. הדגים רוצה נירוונה - הארה. לגביו, ההיגיון מסתיר את האינסוף.
המיסטיקן הדגי רוצה את איפוס אישיותו לאפס לריקות משחררת מהפרדות גבולות אשמה מאותה זהות שיקרית של אני מזוייף שכה כואבת לנשמה. לכן מזל דגים הוא אבדן זהות המאפשר לריבוי פנים וזהויות לבוא לידי ביטוי. הדבר מגולם באופן מובהק בדמותו של "זליג" בסירטו של וודי אלן (1983). "זליג" הוא סאטירה מבריקה על אודות חייו של יהודי אמריקני בשנו ה-20 לחייו. זליג זכה לכינויי איש הזיקית, היות שהתאים עצמו לסביבה בה נימצא: ליד סינים הוא סיני ליד היטלר הוא נאצי ליד האפיפיור הוא קתולי. הוא מאמץ דגית תכונות של מי שמצויי בקרבתו. זוהי גם הזדהות דגית שנובעת מחוסר הפרדות -ההיזדהות מבטלת את תחושת האני הנפרד החיצון האוביקטיבי והפנים מתמזג עם הסביבה.
טיפוס דגי אחר הוא "צ'ונסי גרדינר", דמות הגנן ששיחק פיטר סלרס בסרט "להיות שם" (1979), עיבוד לספרו של ספרו של יז’י קושינסקי. בסרט הסאטירי, סלרס הוא גנן שתקן שהופך לסלבריטי נערץ ולמועמד לנשיאות בדרך מקרית. גרדינר הוא דג נפטוני במובהק, היות שהוא שותק שתיקה דגית היות שאם השם בחוץ לא קיים אין אל מי לדבר. צ'ונסי הדגי בולע לתוכו את הכמיהות של החברה שבתוכה הוא חיי וכמו בול העץ הטאואיסטי על זרם מים, התהליכיים הכאוטיים מביאים אותו בין הימהום לגמגום להפוך לנשיא ארצות הברית מבלי שהתכוון לכך. שאיפתו היתה רק להיות גנן ולבהות במסך הטלביזיה אך החלל הדגי שנוצר משתיקתו מתמלא בתכנים של בעלי אינטרסים המנצלים את תמימותו הנפטונית.
לעיתים בגלל שאלת הזהות התמידית לדגים יש בעיה עם שמיות ושמות כך סבר ג'יימס ג'ויס בספרו "finnegans wake". לדבריו שם, שמו של אדם הוא מהלומה משתקת ממנה אין הוא מתאושש לעולם. צליל שמו של אדם הוא עובדה מכריעה, האם יתכן שאי נתינת שם לאדם בלידתו תעניק לו מימד ניצחי כאוטי דגי של שיחרור מקארמה?
שיגעון וסוריאליזם
הנשמה הדגית נופלת לחלל ללא תחתית. זוהי נפילה נפטונית אינסופית, שמשחררת מהכל. במילים אחרות - המצב הדגי הוא ליפול תמיד מבלי להעצר בשום קרקע מוצקה, נפילה אל האינסוף. הדגים האשלייתי בונה מגדלים באוויר ואין אולי רע בזה הבעיה מתחילה שהוא מחליט לגור בהם. הדגים הוא סחרור, אבדן כל אוריינטציה, כל קואורדינטה, מפת דרכים או סוג של ניווט. על כך טען פעם פילוסוף בן מזל דגים ארתור (22.2.1778) ש"אנחנו אובדים בחלל ללא תחתית ברגע שאנו רוצים להכיר את עצמנו".
הדגים הם השעונים הנוזלים של סלבדור דאלי, הם הסוראליזם והם גם הציור "הצעקה" של מונק (1862-1944). "הצעקה" יותר מכל היא הייצוג של הסובייקט הדגי הטהור העומד ברשות עצמו ונאטם לסביבה ומצויי בבדידות.
"הצעקה" מייצג את כישלון התחום הקולי את שבר התיקשורת של חברת ההמונים הדליית, שהיא טכנולוגית, תקשורתית, וסלולרית. לדמות של מונק הדגית בציור "הצעקה" אין אזניים היא אינה שומעת, היא לא משתתפת במשחק הניכור של החוץ.
מהסוריאליזם, הדרך אל השיגעון קצרה. דמויות השוטה והליצן הטריקסטר הינן דמויות דגיות. כבר בשנת 1494 כתב בראנט על "ספינת השוטים" בה כולנו נוסעים. הרונימוס בוש צייר אותה וארסמוס כתב בשבחי הכסילות השיגעון. גם דון קישוט הוא דמות של משוגע נפטוני, החי חיי טירוף והמלך ליר הדגי הולך ומשתגע אצל שייקספיר.
אנטונן ארטו (1947-1896) היה משורר, צייר איש קולנוע מחזאי ובימאי תיאטרון ממיסדיי התנועה הסוריאליסטית ובחר באופן מאוד דגי לוותר על יצירתו למען הטירוף, כי האמין שהשיגעון הוא בעצם הרחבת התודעה. הסוריאליסטים חשו שיש להם הרבה מן המשותף עם לואיס קרול שכתב את היצירה הדגית הקסומה עליסה בארץ הפלאות ספר התוקף את ההיגיון הבתולי בדרך כה מיוחדת. הסיפור של עליסה הוא דגי היות שכופר בשיפוט הגדיי ובמלל התאומי-בתולי. עליסה מוזמנת למסיבת תה אנגלית טיפוסית, אך המסיבה איננה מסתיימת אף פעם הזמן נימשך לנצח. במדידת זמן דגית נראה שכל שעה היא תמיד שעת התה. גם חתול הצשייר שנגוז מזנבו ונישאר מימנו רק החיוך הוא רמיזה לאמירה של דקרט: "אני חושב משמע אני קיים", אודות תודעה ללא גוף פיזי. הקוטביות של הדג עם הבתולה היא סיטואציה של מטוטלת בין היגיון לאי-גיון: עליסה מאבדת את זהותה ולא מסוגלת לענות לזחל (סמל לשינויי זהות בעולם הרגיל) על שאלתו "מי את"? "אינני יכולה להסביר את עצמי כי אינני אני", היא משיבה לו. אגב הזחל יושב על פיטריה ומעשן נרגילה בעוד עליסה מנסה נואשות להסביר לו עד כמה ריק האני שלה.
חלומות, געגוע ומוסיקה
הפילוסופיה הדגית טוענת שלא ניתן לדעת מה אמיתי יותר: מצב עירות או חלימה. כמו שצוונג טסה הפילוסוף הסיני אמר על אדם שחלם שהוא פרפר התעורר ושאל את עצמו האם אני אדם שחלם שהוא פרפר או שמא אני פרפר החולם שהוא אדם שחלם שהוא פרפר.
הפילוסופיה הדגית גורסת שלא ניתן דעת את התשובה לדילמת החלום היות שאין נקודת משען חיצונית אוביקטיבית לצאת מימנה לפיתרון. הטאואיסט ליה טסה מציע שחלום הוא מצב נורמאלי של הכרה. נראה שבמרד הסטודנטים בפריז של 1968 אימצו זאת. הסיסמה הדגית על קירות פריז היתה: "אתה רוצה להיות מציאותי - דמיין"!
כאמור אנחנו לא יכולים לדעת אם אנו פרפרים או בני אדם, אך ברור שאנו חולמים וכמו שאמר פעם הבעל שם טוב "מלך אסור ברהיטי מוחין" ואולי התכוון שהאינטלקט הוא סוג של כלא. המשורר הגרמני הסכיזופרן הלדרליין (1770-1843) טען שהאדם הוא אל בשעה שהוא חולם, ומשול לקבצן בשעה שהוא חושב.
.
במובן מסויים גם הסרט "ראשומון" (1951) של הבימאי אקירה קוראסוואה מציג את חוסר המשמעות של המילים והשפה בניסיון לפרש את המציאות כשחוטב עצים, נזיר ואזרח פשוט מתארים את פרשת האונס והרצח של הנערה.הניצחיות הדגית מבוטאת באופן יצירתי במיוחד במחזה של סמואל בקט "מחכים לגודו", שם שני הנוודים מתחבטים בשאלה אם לחכות לגודו או ללכת אליו. הנוודים של בקט מחכים לתמיד - זה זמן אינסופי של נצח נפטוני המייצג את הכמיהות ואי המימוש של מזל דגים.
הגעגוע הדגי הופיע אצל הפילוסוף הדני סרן קרקגור המוותר על ארוסתו רגינה אולסן ובכך הופך את אהבתו איליה למוחלטת למתמשכת לבילתי פגיעה-לניצחית. זהו טיהור דגי על ידיי ויתור טוטלי היות שיש משהו מזכך ומטהר בויתור מעבר מהזמן המלוכלך.. לנצח טהור נקי לחלוטין. ויתור המימוש של השגת אובייקט זה או אחר הוא נצח טהור. זה כבר לא מימד זמני יום יומי מחולן זוהי קדושה של ניצחיות.
משה רבנו נולד ב-ז' באדר ובתאריך זה גם הלך לעולמו. הוא היה דג אמיתי, צנוע ועניו כבד פה ולשון שלא מימש את חלומו להגיע לארץ המובטחת, אלא נאלץ לוותר באופן נפטוני "כי מנגד תראה את הארץ".
הדבר מתאים לכמיהה היהודית - הדגית, שמתחילה בקרבניות של עקדת יצחק וממשיכה עם הגעגועים וכמיהות של על נהרות בבל "שם ישבנו ובכינו בזכרינו את ציון". רבין (1.3.1922) היה קרבן ומוותר דגי, כך גם אריאל שרון המצוי כעת עם מורפאוס - אל התרדמה המיתולוגי. גם הוא כמו רבין האשם בויתור וטשטוש זהות דגי באופיו בין ימין לשמאל בפוליטיקה הישראלי.
למזל דגים רגישות חזקה מאוד, כאמור, גם למוסיקליות של החיים. אפילו שאלברט איינשטיין, בן המזל (14.3.1879), לא התפרסם כמוסיקאי, הוא ניגן בכינור - כלי דגי במהותו ואימו היתה פסנתרנית. כשנישאל מה היה רוצה לגבי משוואות הכבידה והיחסות שהרכיב ענה באופן דגי מאוד: "שיהיו יפות כמו הסימפוניות של מוצארט". ג'ורג' הריסון מהביטלס זכור לטוב כבן המזל (25.2.1943) בשירו המפורסם עם הביטלס "כשהגיטרה שלי מיבבת". הדגים נוטים לדמות מציאות למוסיקה ואין מנגינה יפה מזו, לסיום.
