שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    העדה החרדית - תעודת זהות
    העדה-החרדית מורכבת מקואליציית חצרות, בהן החסידויות תולדות-אהרון, סאטמר, תולדות אברהם יצחק, קהל חסידים, קהילת דושינסקי וירושלמים. היא חרתה על דגלה מלחמה אידיאולוגית חסרת פשרות ב"שלטון הציונים הכופר". אנשיה לא בוחרים לכנסת, לא נושאים תעודות זהות ומסרבים לקבל תקציבים ממשלתיים

    העדה החרדית הוקמה ב-1919, כשהאנגלים כבשו את הארץ, כגוף המספק את צרכי הקהילה ליהדות החרדית שהתגוררה אז בעיקר בארבע ערי הקודש וביססה עצמה בירושלים, בקרב אנשי היישוב הישן.

     

    את ההנהגה הפוליטית נטלה על עצמה אגודת-ישראל שהוקמה בשנת 1912. בימים טרם הקמתה של מדינת- ישראל, ובפרט לפני השואה, ניהלה אגודת-ישראל את מלחמתה בתנועה הציונית. אנשיה ראו בקיום מדינה אזרחית- חילונית בטרם ביאת המשיח, כמרידה במלכות שמים. גידול האוכלוסייה והגעתם של עולים בעלי אופי פשרני ומודרני יותר, יצירת קשרים ושיתוף פעולה עם אנשי התנועה הציונית והמשבר שלאחר השואה, העמיקו את הקרע בין אגודת-ישראל לעדה החרדית, עד לפיצול הגדול.

     

    בשנת 45' נערך כינוס היסטורי באולמי "אדם" שבפתח-תקווה. גדולי הרבנים אז, החליטו שאגודת-ישראל תצטרף לממשלה העתידית המתגבשת יחד עם הציונים. הקנאים באותה ועידה, התנגדו וטענו שעל אגודת-ישראל לפרוש מהעדה החרדית, על שום תמיכתה בציונות. לאחר ויכוחים אינסופיים מי צריך לפרוש ממי, הוחלט לקיים הצבעה. ההצבעה הייתה סוערת מאוד מכיוון שכולם הבינו שמדובר בהכרעה היסטורית. בסופו של דבר, התברר שרוב המצביעים סברו כי על העדה החרדית, אשר שימשה כארגון הגג של היהודים החרדיים בארץ, להתנגד למדינה. אז נוצר מצב בו למעשה, הרוב פרש מהמיעוט.

     

    כיום חוגי אגודת ישראל, הגם שלא חזרו בהם באופן מוצהר מעמדה זו, אינם מדגישים אותה עוד. את עיקר תשומת ליבם הם מפנים להבעת מורח רוח על צביונה החילוני של המדינה ואין הם מביעים כל תמיכה או אהדה לרעיון הכחדתה.

     

    העדה-החרדית מורכבת מקואליציה של מספר קבוצות. נמנים על חבריה חצרות החסידויות תולדות- אהרון, סאטמר, תולדות אברהם יצחק, קהל חסידים, קהילת דושינסקי וירושלמים. היא חרתה על דגלה מלחמה אידיאולוגית חסרת פשרות בשלטון הציונים הכופר. מלחמה זו נמשכה בשלה גם כאשר רוב היהדות החרדית העדיפה להסתנף תחת כנפיה של אגודת ישראל, מאז הפיצול בין שני המחנות בשנת 45'. אנשי העדה ראו בתנועה הציונית למן ההתחלה מרידה במלכות ה' ודחיקה אסורה של הקץ ושללו את הקמת המדינה טרם בוא המשיח.

     

    את כוחה שאבה העדה החרדית ממספר גורמים. החזק שבהם הוא בית- דין חזק שלפסיקותיו נודעה חשיבות רבה יותר משל בית דין רגיל. מעמדו האיתן של הבד"ץ (בית דין צדק) נשמר בעיקר בשל דמויות רבניות בעלות סמכות רוחנית, אשר עמדו בראשו, וכולם הכירו בכוח פסיקתם.

     

    תחת ניהול הבד"ץ, הוקמה מערכת כשרות משגשגת, הוא "בד"ץ העדה החרדית", אשר כשרות מוצריה זכו לקונצנזוס בקרב כלל הזרמים הדתיים והחרדיים. את כוחה הפוליטי שאבה מניהול מערכות כנגד הציונות והשלכותיה ההרסניות.

     

    במרבית המערכות שניהלה היהדות החרדית אל מול הממסד החילוני, העדה החרדית הייתה זו שהניפה את הדגל ושימשה כחוד החנית. אחריה, הצטרפו שאר הפלגים החרדיים. לעומת אגודת-ישראל אשר בחרה לשתף פעולה עם הממסד הציוני, להקים מפלגה ולהתיישב על ספסלי המליאה בכנסת, בחרה העדה-החרדית להקים חומת התבדלות בינה ובין הציונות. אנשיה אינם נושאים תעודות זהות, לא משלמים מיסים וגם מסרבים לקבל תקציבים ממשלתיים. גולת הכותרת של מאבקיה היא המערכה כנגד הבחירות "לכנסת המינים".

     

    האדמו"ר מסאטמאר, הרב יואל טייטלבוים, אשר כיהן כגאב"ד הבד"ץ בשנים 52'-79' השווה בספרו "ויואל משה" את ההליכה לקלפי כנגד כל העבירות שבתורה. הוא ראה בשואה כעונש משמיים על הרצון להקים מדינה. בעדה החרדית מאמינים שאפילו אם איש העדה החרדית יהיה ראש הממשלה, עדיין תיחשב הקמת מדינה לפני בוא המשיח כמרידה במלכות.

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: חיים צח
    העדה החרדית
    צילום: חיים צח
    הלווית יו"ר העדה גרשון שטמר
    צילום: חיים צח
    מומלצים