אהבה ממבט ראשון, סרט רע
עברתי אצל חברה לקחת מפתחות ששכחתי אצלה, וכשצלצלתי בפעמון והדלת נפתחה הוא עמד שם, אלון - נאה, גבוה מרשים ומלא בנוכחות שלו. וואי, כמה פרפרים התעופפו סביבי
את אלון הכרתי דרך ידידה וממש במקרה. היא לא ניסתה לשדך לי אותו, למעשה היא אפילו לא סיפרה לי על קיומו. עברתי אליה כדי לקחת צרור מפתחות ששכחתי אצלה כמה ימים לפני כן, וכשצלצלתי בפעמון והדלת נפתחה הוא עמד שם, נאה גבוה מרשים ומלא בנוכחות שלו.
כשנכנסתי מצאתי את גלי יושבת על הספה, רגליה על השולחן, סיגריה ביד. היא נראתה משועשעת ואמרה: מיכל זה אלון, אלון זאת מיכל. "נעים מאוד", אמרתי. וואי, כמה פרפרים התעופפו סביבי, מול עיניי ומעל ראשי.
"גלי, באתי לקחת את המפתחות", אמרתי ונשארתי עומדת.
"שבי, שבי. אנחנו פותרים תשבץ ביחד"
"לאן את ממהרת?" השיבה לי, "שבי, שבי. אנחנו פותרים תשבץ ביחד, קצת נתקענו. אולי תעזרי לנו. מה תשתי?"
האווירה בחדר היתה נעימה, ואנרגיות חיוביות זרמו במעגלים, ירדו ועלו כמו ספירלה. יכולתי לראות ולחוש את הזרימה הנעימה. הלכתי אחרי גלי למטבח ולחשתי לה: "למה לא סיפרת לי שיש לך חבר". גלי צחקה ולחשה לי בחזרה: "הוא רק ידיד, אין בינינו שום קשר רומנטי".
אלון ישב לידי, ומידי פעם, כשהיה מתקרב, חשתי את חום גופו. נשארתי אצל גלי כשעתיים, צחקנו, פטפטנו ופתרנו חידות. כשיצאתי, אלון נפרד גם הוא מגלי, ביקש שאחכה לו, ויצאנו מהדירה יחד.
"אני רוצה לפגוש אותך שוב", אמר אלון. אמרתי לו שאני מצטערת אבל יש לי דייט ולא אוכל להתפנות. לא שיקרתי ולא רציתי לשחק במשחקים של "לא קלה להשגה".
וואו, איזה אסרטיביות, חשבתי לעצמי
"אהה, אין שום בעיה. את מבטלת את הדייט" . וואו, איזו אסרטיביות, חשבתי לעצמי. זה דווקא מצא חן בעיניי מאוד. אני אוהבת כ"שלוקחים אותי".
קבענו להיפגש למחרת בערב. חזרתי לביתי מדלגת ומרחפת, והפרפרים עדיין מסביבי. בינתיים הצטרפו אליהם גם ציפורים, שהקיפו אותי מכל עבר, שרו וצייצו. איזה עולם שמח.
נכנסתי הביתה עם חיוך רחב מרוח על פניי. התאהבתי. חלפה שנה מאז שהייתי מאוהבת, וכבר שכחתי את הטעם ואת התחושה של האהבה. התקשרתי לאריאל, שאיתו הייתי אמורה להיפגש למחרת, התנצלתי וביטלתי את הפגישה.
כשפגשתי את אלון, החלטנו לשבת בבית קפה על החוף, מול הים. הזזנו את הכסאות והשולחן כדי להיות קצת לבד. סיפרנו על עצמנו, והוא ישב מולי, כל כך יפה ומושך. היתה בינינו אינטימיות מיידית, והוא הרשה לעצמו לכרוך את רגלו ברגלי, והחשמל התחיל לזרום מכפות רגליי עד לשיפולי בטני. התפללתי שלא ירגיש בסומק שעל פניי. אחר כך טיילנו על החול, מכניסים את כפות רגלינו למים, מתיזים זה על זה ומשתובבים בעליצות. כמו בסרטים התגלגלנו על החול, ואלון הצמיד את שפתיו לשפתיי. כמעט שהתעלפתי. חשתי סחרור, וחושיי התערפלו. נשארנו עד הבוקר מחובקים על החוף, התקשינו להיפרד.
"את גרה עם ההורים?" שאל. "ילדה גדולה הולכת לגור לבד", ניסה להקניט בחן, "היית רוצה לגור איתי?"
אמרתי לו : "אמממ... כן".
אלון אמר: "אם זה היה תלוי רק בי הייתי נושא אותך בזרועותיי ולוקח אותך לדירה שלי עכשיו. אבל יש לי שותף לדירה, וצריך לתת לו להתרגל לרעיון ואלייך".
"נשמתי, אם אתה לא בא עכשיו אני מתה"
עברו חודשיים מאז שהכרתי את אלון. נפגשנו כמעט בכל יום, דיברנו בנייד בכל יום, השארנו הודעות SMS בכל רגע פנוי שלנו. "נשמתי, אם אתה לא בא עכשיו אני מתה", "מאמי, כבר אמרתי לך שאני אוהב אותך?" "מי יפה שלי?" "מי אוהב אותך יותר ממני?" "תכיני קפה אני כבר בא", "מושמוש רק רציתי להזכיר לך שאני קיימת", וגם "היזהרי - אם את מאחרת אמצא לי אחרת".
הכרתי את כל החברים של אלון, היינו ביחד חבורה צוהלת, רעשנית ובליינית. היה שם בחור בשם אלעד, עויין באופן מיוחד, חשדן, קנאי ולשונו מושחזת וחדה. השתדלתי להתרחק ממנו, ולשמור על מוצא פי, שחלילה אפלוט משהו שלא ימצא חן בעיניו. לא רציתי להיתקל בו. שמתי לב שגם האחרים נהגו בו ב"כבדהו וחשדהו", והוא היה הדומיננטי בחבורה.
ערב אחד ערכנו מסיבת הפתעה לחנן, חבר טוב של אלון, בביתו שלו. הכל היה ערוך ומוכן ורק הוא, חנן, כמו תמיד, לא ידע. לא ידעתי שגם לי מצפה הפתעה. הפתעת החיים.
היינו כ-20 חברים בנים ובנות, שמחים וצוהלים, האלכוהול תדלק אותנו, והעיקר - הצלחנו להפתיע את חנן. אלון ואני התנשקנו מדי פעם, ישבנו חבוקים וגם רקדנו ריקוד חושני, כשלפתע אלעד קם, משך אותי מזרועותיו של אלון כדי שארקוד איתו. אלון התיישב ובחן אותנו משועשע, והיינו שני זוגות רוקדים בסלון ביתו של חנן. כל האחרים היו עסוקים בשתיה, באוכל בפטפוטים ובמזמוזים.
השתררה דממה מעיקה, ואני ביקשתי את נפשי למות
פתאום כבה האור, ואלעד משך אותי אליו בכוח והתחיל לנשק אותי. הייתי המומה וניסיתי להדוף אותו מעליי, כשבדיוק באותו הרגע מישהו הדליק את האור. בחדר השתררה דממה מעיקה ואני ביקשתי את נפשי למות. כולם ראו את אלעד ואותי "מחובקים ומתנשקים". הם גם ראו אמנם שדחפתי אותו מעליי, אבל הנזק נעשה. אלון החוויר, ואחרי השקט המביך מישהו ניסה להפיח חיים במסיבה, הגביר את המוזיקה והציע להתחיל במשחקי חברה.
אלון ביקש לצאת אחרי כמה דקות. בדרך, במכונית, ניסיתי לשכנע אותו שהכל היה מתוכנן, שמישהו רצה לסכסך בינינו כדי שנסיים את הקשר. עדות לכך התזמון של כיבוי האורות והחזרתם, שהיה מדוייק להפליא. אבל אלון סירב להאמין. אלעד הוא החבר הכי טוב שלו, עוד מילדות. ולא בחור כאלעד ישחק איתו משחקים. שאלתי את אלון איך הוא יכול להעלות בדעתו שאתנשק עם החבר שלו כשהוא נמצא איתי. והרי יכולתי לנסות ולהיפגש עם אלעד לבד, הרחק מן ההמון הסואן, אילו רציתי. לא חסרו לנו הזדמנויות להיות יחד. נעלבתי וכעסתי על אלון, שאינו בוטח בי ומפקפק באהבתי. היה לי מוזר ביותר שאלון לא כועס על החבר הטוב שלו , שבעצם מעל באמונו. ובהמשך הוויכוח הטיח בי: "התנהגת כמו זונה, ואני לא יכול לחיות עם הרעיון שהחברה שלי בגדה בי וביישה אותי לעיני כל". רציתי למות. ההורים של אלון התגרשו כי אביו עזב את הבית לטובת אשה אחרת, ומאז הוא חשדן וספקן בכל מה שקשור בזוגיות.
עברו שלושה שבועות, אלון נעלם, הפסיק להשיב להודעותיי. ידעתי שגם הוא מתייסר ושגם הוא אוהב, אבל הייתי חסרת אונים. ובכל אותה התקופה לא רציתי לפגוש אף אחד ולא לצאת לשום מקום. הסתגרתי בחדרי ובכיתי.
כשצלצל הטלפון והשם "אלון" התנוסס על הסלולרי שלי, לא ידעתי את נפשי משמחה. נפגשנו למחרת, נכנסנו למיטה ועשינו סקס מטורף. היה משהו קצת ברוטאלי בלילה ההוא. אלון ניסה להכאיב קצת. הרגשתי שהוא עושה אהבה ומכניס לתוכה את נשמתו המיוסרת, הרגשתי שהוא מנסה לפרוק גם כעסים ואמוציות. וזה כאב. אחר כך שכבנו דוממים, ואני בכיתי. אלון נישק את דמעותיי ושתק.
ידעתי שהשבר לא התאחה, וכבר הבנתי שהכל נגמר, ומה שהיה במיטה היה האפילוג. בשיחה שהיתה לי איתו יום לפני כן, כשהתקשר להגיד שהוא אוהב אותי, הבטיח לי שהוא אכן מאמין שכמה מהחברים שלו טמנו לי מלכודת. הוא גם התנצל היחס הבוטה כלפי והוסיף: "הגעתי למסקנה שאני לא יכול לחיות בלעדייך".
אבל הסקס האחרון שלנו היה בעצם טקס אשכבה לאהבה שלנו - הרבה זיקוקים ואש, אבל גם עם מטחי ירי. לא רציתי להמשיך בקשר "אוהב-שונא" שכזה וניתקתי.
עכשיו אני שבורה. הייתי על גג העולם כמה חודשים, ועכשיו אני עומדת על עברי פי פחת. מצאתי את אהבת חיי ומשוש נפשי, מסרתי לו את עצמי ואת כל כולי. ורק בגלל שנאת חינם, או נקמה מטופשת, נהרס הקשר הנפלא בין שני אנשים שהיו יכולים ללכת יד ביד אל השקיעה, או כמו באגדות, לחיות באושר ובעושר עד עצם היום הזה.
איך אוספים את השברים שהתנפצו לכל עבר? למה יש כל כך הרבה רוע בעולם?
אני נזכרת בשירה של מרגלית צנעני, "רק שמור אותי מאוהביי, כי משונאיי אשמר בעצמי", וחושבת: האם יכולתי בכלל להישמר, או שכך נגזר עליי, כשאדון גורל מחליט להשתעשע?
האימייל של מיכלי
