גנרטור אהובתי
"Van Der Graaf Generator" היתה תמיד הלהקה המוזרה, הקשה לעיכול, של הרוק המתקדם. בהמתנה לאלבומם החדש חזר גיא בניוביץ' לתשוקה של השיר "לה רוסה"
בחודש הקרוב יקרה נס קטן: אחת הלהקות החשובות ביותר של הפרוג תוציא אלבום הופעה חדש. עבור מעריצי רוק מתקדם רבים זו סיבה לחגיגה של ממש, שכן מדובר בלהקה היסטורית בז'אנר, שהתאחדה שוב לפני שנתיים לסיבוב הופעות במה שנראה היה כתחיית המתים. כמי שהיה באחת ההופעות שלהם – האמינו לי שהיו מוזיקאים חיים מאוד על הבמה. ובועטים.
"Van Der Graaf Generator" היתה תמיד הלהקה המוזרה, הקשה לעיכול, של הרוק המתקדם. אי שם במאה הקודמת, כשעוד הייתי חייל, הביא לי חבר תקליט שלהם. והסביר בקצרה: "תקשיב, לא שמעת דבר כזה. להקה שבה יש משקל שווה לחלוטין למילים ולמוזיקה. שניהם מדהימים". כמעט עשרים שנה לאחר מכן, אני חייב להודות שהוא צדק. הטקסטים של VDGG (קיצור שם הלהקה) מפעימים, מורכבים – וישגרו כל אחד מכם למילון אוקספורד הקרוב. והמוזיקה? המוזיקה היא אוקיינוס של תחושות, שום דבר שמזכיר מיינסטרים – ורעש, הרבה רעש. כפי שציין בציניות מנהיג הלהקה, פיטר האמיל: "אני לא יודע עד כמה היינו טובים, מה שבטוח – עשינו הרבה רעש". ברוכים הבאים לרעש הנפלא של הגנרטור.
"מרקד כמו קוף לצלילי מנגינה מוזרה
כשכל השנים האלו רק השתוקקתי לשכב לצדך
אך עטפתי עצמי בקורים של פטפוט,
פילוסופיה בגרוש ותיחכום –
מבחינה פיזית הייתי תמיד כישלון, כמו
האדם בכסא שמשוכנע שהוא אינו יכול ללכת.
הסתתרתי מאחורי מילים,
פחדתי מקיומה של אש עמוקה יותר
מכיר רק קלושות ברצף ההזדמנויות שהחמצתי.
אבל קרבתך, והניחוח שלך,
לה-רוסה מכף רגל ועד ראש...
אני לא יודע מה אני אומר לך
אבל אני חושב שאת צריכה לדעת
שהסכר עומד להתנפץ, שהמים עומדים לפרוץ".
יש אהבות מהירות. כאלו שאתם מניחים במכשיר ה-CD ומהצלילים הראשונים זה עושה לכם את זה. ויש אהבות קשוחות, שמציבות שורה של דרישות. למשל – להאזין באמת ולא סתם לשמוע, להבין את המילים, ולתת לתמהיל כולו לצלול לאט לאט מתחת לעור. במקרה של הגנרטור, אתם מוזמנים להשוות את זה לוויסקי טוב, שמחמם לאט לאט את העצמות כשאתם לוגמים אותו. ושעה אחרי זה – אתם מוצאים עצמכם שיכורים מאושר.
סוגה עילית
כמו להקות רבות באותה תקופה, הכל החל בחבורה של תלמידי תיכון בריטים מוכשרים, שהחליטו להקים להקה (וקראו לה על שם מושג בסיסי בפיסיקה מבית הספר). ההרכב השתנה כמה פעמים, אבל לבסוף הם הצליחו בקיץ 1969 להקליט תקליט בכורה (בשם המפוצץ The Aerosol Grey Machine), שלמרות תמימותו נתן כבר הצהרת כוונות. מבחינות רבות, תקליט הבכורה היחיד של להקת פרוג שמשתווה לו מבחינת הצעת צליל חדש לחלוטין הוא "The Piper at the Gates of Dawn" של פינק פלויד.אט אט התגבש ההרכב המוצלח ביותר של הלהקה: פיטר האמיל הזמר והכותב המרכזי, הקלידן יו באנטון, הנשפן דייויד ג'קסון והמתופף גאי אוואנס. שימו לב כבר כאן לאנומליה הראשונה: זה לא הרכב הגיטרה-בס-תופים הרגיל. וכן, זה הורגש היטב במוסיקה. VDGG ויתרו מראש על גיטרה דומיננטית, נתנו משקל אדיר לכלי הנשיפה של ג'קסון (בעיקר סקסופונים, אבל לא רק) ועטפו את הכל בצעיף הקלידים של באנטון.
ומעל הכל, ריחף קולו המהפנט של האמיל, זיקית שנעה באלגנטיות מקול צלול של נער מקהלה לצרחה צרודה של רוק כבד. את הטקסטים הטובים של האמיל (שעל קריירת הסולו שלו נרחיב בטור נפרד, אם יהיה כוח והבוס ישלם), ניתן להשוות רק לשירה של ממש. בלשון הטלוויזיה קוראים לזה "סוגה עילית".
שתי תקופות מרכזיות היו לפעילות הלהקה. בעקבות תקליט הבכורה שלהם, הוציאו עוד שלושה תקליטים מצוינים (האחרון שבהם, "Pawn Hearts", נבחר תמיד לאחד מעשרת התקליטים הטובים של הפרוג) – וב-1972 התפרקו, בעיקר בגלל ויכוחי אגו בין האמיל לבאנטון, והראשון פנה לקריירת סולו. אלא ששלוש שנים לאחר מכן התרחש נס: הקרדום הוחזר לעפר, והרביעייה התאחדה לרצף פעילות נוסף, שנמשך כשנתיים. בתקופה הפורייה הזו, הם הוציאו שלושה אלבומים שכל אחד מהם מוצלח ממשנהו.
הנתון המסעיר ביותר בשתי תקופות החיים של VDGG, היא העובדה שלמרות שבאופן בסיסי המוזיקה נותרה מאתגרת – הרי שהסאונד של הלהקה השתנה לחלוטין. מצליל אוורירי ומרחף, לרוק רזה וממוקד. צריך לשמוע כדי להבין את מהות השינוי הזה, שיצר בעצם שתי להקות (למרות שמדובר באותם אנשים ממש).
הכאה על חטא
הקטע שבו נעסוק לקוח מהתקליט השני של התקופה השנייה, "Still Life" מ-1976. הוא מכיל כמה מהפסגות הטקסטואליות של האמיל ככותב, וגם יצירות מופת בזו אחר זו. בחרתי בקטע הנקרא "La Rossa" ("האדומה" או "הג'ינג'ית" בתרגום חופשי למדי), דווקא בגלל שהוא לא פשוט להאזנה, אבל מחבר את כל הנושאים שהוצגו כאן: יש לו טקסט נפלא, הוא מכיל מקצבים שונים ומעברים מורכבים – והוא חודר לדם.התסריט הבסיסי הוא של "Mea Culpa" (הכאה על חטא) של הכותב. הוא מתוודה על אהבתו לאשה של חייו, כמו גם על כך שביזבז זמן בפטפוט רהבתני וניסיונות להיראות מתוחכם ומבריק, במקום פשוט לומר את אשר על לבו (ואולי להתחתן כבר...). הדימוי המרכזי בטקסט הוא של קוף של בעל תיבת נגינה, המרקד לצלילים המוכתבים לו (על ידי עצמו, במקרה זה). אלא שאז מגיעה ההתעשתות.
"שורף את כל הגשרים מאחורי
לא ניתן עוד להגיע למקום מבטחים
הקוף ממשש בעיוורון את השרשרת
ומגלה לפתע שהשתחרר".
ההחלטה להצהיר על האהבה משחררת מהכבלים הישנים של הפחד, והטקסט מסתיים בקריאה נואשת, שהיא אולי הצהרה פחות על אהבה ורצון למחויבות, ויותר על תשוקה:
"הטביעי אותי בתוכך ואחזי אותי
מול רעבונך העירום
הבעירי אותי על מזבח הלילה
תני לי חיים!"
ניתן עוד להמשיך ולהפוך בטקסט המצוין הזה (למשל, האם דמות האשה בו היא אכן אשה, או דימוי למשהו אחר?), אבל יש גם מוזיקה. "la rossa" נפתחת בצלילי הקלידים החרישים של באנטון, שמתחברים בשקט לקולו של האמיל. הוא שר את הבית הראשון בלחש, כמו שיר אהבה. ואז, לפתע, נכנסים התופים של אוואנס – ואנחנו מעבירים הילוך. קולו של האמיל הופך לזעקה, כשהוא מספר על טעויות העבר. כשמגיעים לפזמון שבו מוזכר הקוף מתיבת הנגינה, זו כבר צרחה קורעת גרון. המקצב משתנה, הקלידים שואגים סביב.
וכך ממשיך מחול השדים של התשוקה. רגע בבית סוער, רגע בלחש. ואז, מגיע הקטע המדהים ביותר, אמצו את אוזניכם כדי למצוא אותו: "אם נתעלס עכשיו, הכל ישתנה", שר האמיל, ומגיע למשפט: "עולם אחד יאבד, גן עדן יתווסף". והצרחה של השורה הזו הופכת לריקוד עם ניחוח ספרדי ("לה רוסה", למרות הכל).
ואז בא הסיום, ההכרעה והכניעה לתשוקה – והסצנה כולה משתנה לריקוד סוער, כמעט חסידי באקסטזה וההתלהבות שלו. אין מעריץ פרוג חי שלא יניד את ראשו מעלה מטה בסיום של "לה רוסה". לפני שנתיים היה לי את העונג לצפות בקטע הזה מבוצע על במה. ואני חייב להודות שבסיומו ניצנצו לי דמעות בעיניים. כן, זה עד כדי כך טוב.
אחרי שתי תקופות החיים שלהם, ניסה האמיל להשאיר את הלהקה בחיים עם ההרכב "Van der Graaf" (בלי גנרטור), שעשה מוזיקה סבירה והתפרק אחרי שני אלבומים. ואז, שלושים שנה אחרי, הם התאחדו, הוציאו תקליט חדש בשם המבריק "Present" (הווה, וגם מתנה למעריצים) – ויצאו לסיבוב הופעות. בשנה שעברה הם נותרו שלושה, בעקבות סכסוך לא ברור עם ג'קסון, והשלישייה ממשיכה להופיע. האמיל, אגב, ביקר אצלנו לא אחת בעבר. אולי אמרגן זריז כלשהו יזמין אותו ואת החבר'ה להופעה בארץ הקודש. חברת חשמל מאיימת לשבות, לא? אז מגיע לנו גנרטור...
אורי ברייטמן, עורך "רוק מתקדם" מוסיף: "באחד מן הראיונות שנתן פיטר האמיל בשנים האחרונות הוא סיפר כי בתקופה שבה הוקלט אלבום זה, חברי הלהקה הרגישו שהמונח 'רוק מתקדם' התחיל להתנפח מעבר לכל פרופורציה. לכן הם נטו יותר לשלב השפעות של ג'אז, סול, רית'ם אנד בלוז וכדומה. כך, במקום לתת למקצבים המתוחכמים להכתיב את הדרך, האמיל ועמיתיו נתנו לשירים ולליריקה את העדיפות. 'Still Life' הוא אלבום נגיש מאוד, אמנם פחות דינמי וחורך-עצבים מן הנסיונות של תחילת שנות השבעים, אבל יותר ידידותי ונוח עבור מי ששמע על ואן דר גראף בפעם הראשונה – ובזמן-אמת – רק ב-1976".
הפינה "מתקדם לאחור" תציג מדי שבוע יצירה מאסכולת הרוק המתקדם. כל הבחירות הן המלצות של החתום מעלה בלבד, ויש לשמוע אותן בווליום גבוה במיוחד, כשכל הסובבים אתכם משוכנעים שהשתגעתם סופית. תיהנו.
"Still Life". פסגות טקסטואליות
מומלצים
