שתף קטע נבחר

הצילו, יש הומו בכיתה שלי!

לא היה לי קל להיות ההומו היחיד בשכבה. היום אני כבר יודע שלמדו איתי עוד הומואים, וגם לסביות, ואולי אפילו איזה ביסקסואל או טרנסג'נדר. אבל אז הייתי בטוח שאני ההומו היחיד ברדיוס של קילומטרים. זה לא חייב להיות כך

בכיתה ט' לא ממש הייתי בטוח מי אני ומה אני, אבל דבר אחד בטוח - מכל האנשים היה תלמיד אחד, מיוחד ויחיד, שהצליח להזיז משהו בתוכי, ולא במובן הסוטה של המילה. באותם ימים לא הצלחתי לתת שֵם לתחושה המוזרה, הנעימה והמציקה בה במידה, שהרגשתי בכל פעם שחשבתי על הבחור היפיוף מהשכבה שמעליי. לא הצלחתי להבין מדוע אני מתחיל קצת לגמגם כשאני לידו, ולמה לעזאזל אני חושב שהוא כל כך יפה. היום אני מצחקק כשאני חושב על אותן תחושות, ויודע בדיוק איך לקרוא להן. אולי התאהבות, אולי אהבה, אולי סתם משיכה מינית.

 

כשאחת הבנות בשכבה שלי סיפרה לכולם שאני מחזר אחריה, לא טרחתי להכחיש. בשבילי, זה היה הרבה יותר פשוט. היא אמנם לא ממש עניינה אותי, אבל זה היה סוג של הסחת דעת, ונכנסתי לתוך רומן בלתי נגמר ואידיוטי למדי. היום היא נשואה ומאושרת, וביני לבין עצמי אני באמת מקווה בשבילה שאיתו יש לה יותר מזל מכפי שהיה לה איתי. הצלחתי להרוויח קצת זמן בזכות הפנטזיות הפתטיות ההן, ואולי אפילו קצת נהניתי לשחק בכאילו.

 

בי"א המצב היה שונה לגמרי. כבר היה לי חבר, ואפילו די הרבה זמן, אבל עדיין הרגשתי צורך לגונן עליו ועל עצמי מפני העיניים הבוחנות והלשונות הארסיות של אלו שהקיפו אותי. במושב בו כולם מכירים את כולם, שוכבים עם כולם ומרכלים על כולם, העדפתי לשמור על דיסטאנס. ולהוציא חברה אחת, לסבית ברמ"ז איבריה (הוציאו לה את השקדים), אף אחד לא ידע רשמית שאני בעצם מעדיף גברים.

 

לא היה לי קל להיות ההומו היחיד בשכבה. היום אני כבר יודע שיחד איתי למדו עוד הומואים, וגם לסביות, ואולי אפילו איזה ביסקסואל או טרנסג'נדר, אבל אז, הייתי בטוח שאני ההומו היחיד ברדיוס של קילומטרים. הצחיק אותי לגלות, כמה שנים מאוחר יותר, שהחבר הכי טוב שלי הומו בעצמו, שהחברה הכי טובה שלי לסבית, ושההומופוב הגדול שהיה עושה צחוק מהחבורה שלי, שהיתה לגמרי קווירית ולחלוטין לא מודעת לעצמה, הוא אחד האוחצ'ות המוכרות ביותר בתל-אביב.

 

ההומו היחיד שהכרתי היה זלמן שושי

אבל אז הרגשתי בודד. ההומו היחיד שהכרתי היה זלמן שושי, ודנה אינטרנשיונל, שרק הפציעה באופק לקראת סיום י"ב עם "דיווה", היתה סוג של קוריוז שלא הצלחתי להבין. הייתי צריך לחפש בעצמי רסיסים של מידע. נסעתי עד תל-אביב כדי לעיין ב"זמן הוורוד" האיום והנורא, שרק הפחיד אותי עוד יותר עם המציאוּת שהציג - יורה רותחת של סקס, יצרים, פוליטיקה, שנאה, נוצות צבעוניות וקוקורוקוקו על משאיות פלוס חותלות קומפלט. תעצרו את המשאית, אני רוצה לרדת!

 

ואז, במקרה, הכרתי באינטרנט הומו אחד, רגיל לגמרי, ממש כמוני. ואז עוד אחד, ועוד אחד. הבנתי שיש גם הומואים "נורמליים", כאלה שלא חיים מסטוץ לסטוץ, שלא מחזיקים בבית ערכות איפור ולא קונים פיאות בקילוגרמים. כמו הרבה מאוד גייז, חשבתי שזה בסדר להיות הומו, כל עוד אתה שומר על מידה מסוימת של "צניעות" ולא מנפנף בזה. כעסתי על אוחצ'ות, על הומואים נשיים, שדיברו על עצמם בלשון נקבה והלכו עם חולצות בטן. הם הפחידו אותי, הם איימו עלי, כי בראייה הקטנה והצרה שלי, הם היו משהו שהרחיק אותי מכניסה אל תוך ליבו של הקונצנזוס.  

 

עוד כמה שנים עברו, ואז הבנתי כמה נפלא וכמה משחרר להיות חלק מחברה שבה יש מקום להומו גבר-גבר, לצד קוקיצה מצווחת ועליזה. כמה מקסים זה דראג, ואחח, איזה כיף זה לצעוק "כואב לי הכוס!" ברגעי משבר וצער. הקמתי סביבי חבורה של חברים מכל המינים, המגדרים והנטיות, שכל אחד מהם הוא בנאדם יותר מיוחד, יותר יפה, יותר אמיתי מהשני. זה מהצפון וההוא מהדרום, ההיא מחו"ל בכלל וההוא מהבניין שממול. אני כבר לא מתרשם מ"הומואים סטרייטים", יש לי בחילה עזה מ"סטרייט אקטינג" למיניהם, וחושב שכל מי שלא מכיר אפילו במעט את ההיסטוריה הוורודה שלו מפסיד עולם גדול ושלם של אנשים, יוצרים ואירועים מעצבים וחשובים.

 

"אתה לא לבד, יהיה בסדר. רק תלמד להסתכל סביבך"

אם יבוא יום וימציאו מכונת זמן, ואני אוכל לנוע קדימה אל העתיד או להחליק בחזרה אל העבר, אבקש רק ללחוץ על הכפתור ולהגיע לשנת 1996. ואז, אכנס בשערי בית הספר התיכון "הרצוג" בבית חשמונאי, אגש ישר לכיתה י'4, לשולחן השלישי בשורה הראשונה, אסתכל לעצמי בעיניים ואגיד - "אתה לא לבד, יהיה בסדר. רק תלמד להסתכל סביבך".

 

ובעצם, אולי לא צריך מכונת זמן שכזו. מידי יום מבקרים עשרות מתנדבים של ארגון חוש"ן - חינוך ושינוי - בבתי ספר ושאר מוסדות ברחבי הארץ. הם מאפשרים לילדים בתיכון לדבר, להכיר ולשוחח עם הומואים, לסביות, ביסקסואלים וטרנסג'נדרים. למרות שחלק מההורים מתנגדים לכך (רק באחרונה תקפו הורים בבית הספר "הדרים" בהוד השרון את היוזמה), ולמרות שלא מעט מבתי הספר לא ממש מבסוטים מהרעיון, הם ממשיכים לבוא, פעם אחר פעם, ונוגעים בחייהם של אלפי תלמידים. חלקם הם בדיוק מה שהייתי אני, אז, במאה הקודמת.

 

איך היו נראים החיים שלי אילו היה נכנס הומו צעיר לכיתה ומספר את הסיפור האישי שלו? אלמלא הייתי צריך לעבור את המסע הבודד, המקפיא, העצוב הזה, עד שסופסוף מצאתי את הבחור שיעשה אותו איתי? ולי עוד היה מזל - בגיל 17 עם בויפרנד צמוד - אלמלא הוא, מתי הייתי מעז לצאת מהארון, כלפי עצמי וכלפי העולם? מה עלול הייתי לעולל לעצמי, מוקף בבדידות, שנאה והומופוביה?

 

ההורים האלה, שכל כך מתנגדים וזועמים וחושבים שהם מגוננים על הילדים שלהם, רק גורמים להם נזק. אפילו אם רק נער אחד, או נערה אחת, יתחזקו מהסיפור האישי הזה וישאבו ממנו עידוד, זה היה שווה את הכל. שהרי אמרו חז"ל - כל המציל אוחצ'ה אחת בישראל, כאילו הציל עולם ומלואו.

 

וגם אם רצה המקרה, וקינסי טעה, ואין בבית הספר הזה אפילו הומו אחד לרפואה, לא יזיק לבני הדור הצעיר ללמוד דבר או שניים על סובלנות ואהבה לאחר. כי בסופו של דבר, כולנו אחרים וכולנו שונים בעולם המחורבן הזה, ששונא יהודים ומתעב ישראלים, וסולד מעולים חדשים או מכל מה שמריח, נראה או מתנהג אחר. אם אותם הורים ישכילו ללמד את ילדיהם להכיר בשונוּת הזו, לחבק אותה ולאהוב אותה, הם מבטיחים להם עתיד קצת יותר קל והרבה יותר מאושר.

 

  • מרכזי תמיכה

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
צילום: ויז'ואל/פוטוס
לא הצלחתי לתת שֵם לתחושה המוזרה
צילום: ויז'ואל/פוטוס
הכרויות
כתבו לנו
מומלצים