צבים במזל אריה

כמה פעמים קראתם ידיעות על מצבם העגום של בעלי-החיים בישראל, צקצקתם בלשונכם, שיגרתם טוקבק דעתני, אולי פינטזתם לרגע על פעולה אמיתית בשטח - ושכחתם מהעניין? בעוד רבים מעדיפים להתרווח מול מסך המחשב ולהזדעק בינם לבין עצמם כל אימת שהם נתקלים בדיווחים כאלה, הפגיעה הקשה באוכלוסיית הצבים בישראל הצליחה להוציא אדם אחד משריון האדישות. במהלך טיוליו באזור הצפון גילה החקלאי אריה יחזקאלי (59), המתגורר במושב בלפוריה, כי הצבים שהיו בעבר נפוצים בכל מקום כמעט ונעלמו מן הנוף. גילה, וגם עשה.

"הצבים בארץ נכחדו כמעט לגמרי, בין אם זה בגלל החריש, עיבוד שטחים חקלאיים בעזרת כלים כבדים והתרבות היישובים באזור", מעיד יחזקאלי. "פעם, כשחקלאים היו חורשים את השדות בעזרת מחרשה וסוס ונתקלו בצב, הם היו מזיזים אותו

הצדה. היום הטרקטור לא רואה מה שעובר לו מתחת לגלגלים. זוחלים ודו-חיים רבים נכחדים, שטחים חיונים נעלמים והצבים, חיה אטית להחריד שאינה מסוגלת לעמוד בפני כוחו ההרסני של האדם, הם אלה שנפגעים ראשונים".

יחזקאלי, חקלאי ותיק ומדריך טיולים בחו"ל בעתותיו הפנויות, הבחין שדווקא באזורים הרריים אוכלוסיית הצבים משגשגת. "הצבים היחידים ששורדים הם אלה שנמצאים בגלבוע, בגבעת המורה ובמקומות בהם מסתובבים פחות אנשים וכלים כבדים. ואז חשבתי: מדוע שלא לשחזר את פרויקט רביית הצבים באיי גלפגוס?", הוא משחזר. "אם שם אוספים את ביצי צבי הענק, מדגירים אותן ומגדלים את הצבים עד שיהיו חזקים מספיק כדי לחזור לטבע - גם אני יכול לעשות זאת עם הצבים הקטנים בישראל. אם רק אוכל לעזור להם לצלוח את שלוש השנים הראשונות והקשות, כדי שיוכלו להתמודד עם תנים ועופות דורסים, ההישרדות שלהם תשתפר בעשרות אחוזים".  

"עוקפים את הארנבות בסיבוב". הצבים של יחזקאלי (צילום: שי רוזנצוויג)

חרמנות בריאה וקולנית 

וכך, לפני כ-15 שנה, החל יחזקאלי להפעיל בעזרת בני משפחתו את פרויקט הצלת הצבים. בגינת ביתם במושב הוא חנך גרעין רבייה קטן והקים מכלאות מטופחות המארחות את דור ההמשך. "החלטתי לגדל צבים רגילים מהאזור וגם צבים מרמת הגולן, שהם תת-מין קצת יותר גדול וכהה", הוא מרחיב. "אני לא מחזיק צבים אקזוטיים שלא מסוגלים להתמודד עם האקלים, הוריהם של רוב הצבים כאן נולדו באזור ולשם הם גם יוחזרו כשיגדלו. חשוב לזכור שבשביל לתחזק גרעין רבייה מוצלח, לא צריך להחזיק במספר צבים גדול", הוא ממשיך. "די ב-20 נקבות ובעשרה זכרים כדי לשחרר בכל שנה לטבע כ-150 צבים קטנים לערך"

כיום, בגינתו חיים כמעט 400 צבים. רובם עסוקים בשינה, חלקם אוכלים ויש כאלה שמגלים חרמנות בריאה וקולנית, במיוחד כאשר השמש מפציעה מבין העננים. "פעם חשבתי שארנבות הן יצורים מיניים פעלתניים, אבל רק כשהתחלתי לגדל צבים הבנתי שהם עוקפים אותן בסיבוב", צוחק יחזקאלי. "בתקופת החיזור הזכרים מעוררים את הנקבות על-ידי כך שהם פוגעים שריון בשריון. אם הנקבה לא מעוניינת

היא תסמן לו בתנועות ראש, אבל לעתים הם מתבלבלים ועולים בטעות גם על זכרים. הצבים עושים המון רעש בעונת החיזור הארוכה. מספיק שיש שמש נעימה בחוץ, והמכלאות נשמעות כמו אתר בנייה הומה עם פטישים".

בּלהה, אשתו של יחזקאלי שמצטרפת לשיחה, נזכרת שבימים הראשונים לגידול הצבים הגיעה לאוזניה רעש מוזר. "שמעתי גניחות קולניות וכבדות ולא הבנתי מהיכן הרעש מגיע, הרי אין שום חיה גדולה באזור. כשניגשתי למתחם של הצבים הבוגרים התגלגלתי מצחוק: הם התנשפו בקולניות במהלך ההזדווגות. הופתעתי לגלות שהם מסוגלים להשמיע כאלו קולות, זה קצת מנפץ את המיתוס שהם בעלי-חיים שקטים". 

את ההוכחה לפעלתנותם של בני חסותו מספקים קולות נקישה קלים הנשמעים מדי פעם מכיוון המכלאות. "באתם ביום קר יחסית", אומר יחזקאלי. "בחורף הצבים לא פעילים בגלל הקור והם נכנסים לתרדמה, למרות שגם בעונות החמות הם נכנסים לתרדמת קיץ". 

"הטיפול לא דורש מאמץ רב". בן משפחת צבי יחזקאלי (צילום: שי רוזנצוויג)  

בונזו רטוב, מישהו?

שלושה מחזורי גידול משחרר יחזקאלי לטבע, הבאים אל העולם בין החודשים מאי עד יולי, אז מטילות נקבות הצבים את ביציהן. את הביצים הוא מעביר בזהירות אל תוך גלגלי טרקטורים ישנים שמולאו מבעוד מועד בחול, "כדי למנוע סיטואציה בה הנקבות תחפורנה קן על קן, דבר שעלול לגרום להרס בלתי הפיך של הביצים שכבר נמצאות בקן הקיים", הוא מסביר. "בין אוגוסט לספטמבר מתחילה בדרך כלל הבקיעה הראשונה, ואז אני מעביר את הצבים הקטנים לכלוב מרושת ומוגן מפני כלבים וחתולים".

כשהצבים גדלים הם מועברים למכלאות קטנות, שגגן מרושת והן מוקפות גדר, בהן הם חיים עד שימלאו להם שלוש שנים. השנה השלישית מסמנת את האות לחגיגות בבית משפחת יחזקאלי, רגע שחרורם של כ-150 צבים מתקרב. לאחר שאלה הועמסו בארגזים, יוצאים בני המשפחה למשימה הגורלית. "אנחנו תמיד מחכים למרץ, אז הגלבוע וגבעת המורה נמצאים בשיא הפריחה וזהו זמן אידיאלי לשחרר

את הצבים", ממשיך יחזקאלי. "אנחנו מפזרים את הצבים בזוגות ובשלישיות, בעיקר באזורים שאינם מעובדים, בהם יש ירק רוב ימות השנה, ובדרכים מוגדרות שבהן לא נוסעים ביומיום. אנחנו תמיד חושבים כיצד ייראה מקום המחייה שלהם בשנה הקרובה".

בשנותיו הראשונות של הפרויקט ארבעת ילדי משפחת יחזקאלי לקחו חלק במלאכת הטיפול בצבים. "היום הם התפזרו כל-אחד לדרכו והתגייסו לצבא. אבל הטיפול בצבים לא דורש זמן או מאמץ גדול במיוחד ואני מתמודד עם המשימה", מבהיר אביהם הגאה. ומה מגישים במסעדת יחזקאלי? "החבר'ה הקטנים אוכלים כמעט את כל סוגי העשבים והם לא בררניים כל-כך. בטבע הם אוכלים חלזונות קטנים כדי לקבל סידן לגידול השריון. כל ירק שאנחנו אוכלים גם הצב יאכל, מקישואים, עגבניות, מלפפונים, חסה, כרוב ועשבי בר". צביו של יחזקאלי מקבלים גם חיזוקית: "קצת בונזו רטוב - והם מרוצים".

אל ההמולה בחצר הבית מצטרפת להקת חיות פעלתנית בה חברות שתי כלבות המתרוצצות בגינה ללא הרף, וקיפוד שמנמן המבקר אותן בקביעות ופיתח עימן מערכת יחסים נדירה הכוללת משחקים ושעשועים. בקרבת כלובי הצבים ממוקמים כלובים המארחים חמוסים, ארנבים ואפילו צבים רכים שיחזקאלי הציל לאחר שבעליהם נטשו בביתו. אורחים אחרים הם חתולים סקרנים וציפורים צייצניות, התורמות לאווירה את הצלילים הענוגים המתבקשים.   

"מאמץ מינימלי כדי לשמור על הקיים" 

פרויקט שימור הצבים של יחזקאלי, מפעל חיים של איש אחד, אינו זוכה לתמיכה כלשהי מגופים רשמיים. הוא אינו זקוק לתמיכה כזו, אך מתקומם על התעלמות הרשויות מהכחדת אוכלוסיית הצבים בישראל. "בדיוק כמו שמחנכים ילדים ואת הציבור בנושא איסור קטיפת פרחים בטבע, הגיע הזמן שיעשו זאת גם לגבי בעלי-חיים", הוא מתקומם. "אם ישנם אזורי הטלה מגודרים של צבי ים בחופים ואזורים מיוחדים לקינון ציפורים - למה לצבים לא מגיע? אני לא מאמין שאפשר להחזיר את הטבע למצבו הקודם, אבל צריך לפחות לעשות מאמץ מינימלי כדי לשמור על הקיים".

כשהוא נשאל על מטיילים האוספים לביתם צבים מהטבע כדי לגדל אותם, הוא מסתייג. "לגדל צב בבית זה בדיוק כמו לאכול את הצב", הוא מוחה. "זה לא תורם לכלום. בואו לראות את הצבים בטבע, הם לא נולדו בשבילנו".

מה מחזיק את הפרויקט בחיים, שנה אחר שנה? "ההנאה הגדולה ביותר היא שאתה יודע שאתה עוזר לטבע. כשאני מסתובב בגלבוע ופוגש צבים אני יודע שיש לי יד בדבר. בן אדם אחד משוגע לדבר, וגם לא שניים או שלושה, לא יספיקו כדי לתקן את הנזק", יחזקאלי מתריע. "אבל ככל שיותר ויותר אנשים יהיו מודעים לחשיבות הנושא, אפשר יהיה לחולל שינוי".