דון פריניון

סי אנד סנדק

תשאלו את כולם, אפילו את קמרלינג: ספר שהופך לסרט — או יותר גרוע, סרט שמישהו נזכר להוציא בתור ספר — זה בדרך כלל לא מציאה גדולה. יש כל כך הרבה בורות שאפשר ליפול לתוכם, כמו לכתוב את התפקיד של החשפנית במחשבה על דמי מור ולקבל את דדלי מור. אבל איכשהו, מארק ויינגרדנר הצליח לדלג מעל כל הבורות ולכתוב ספר־לא־בדיוק־המשך ל"הסנדק" — הספר, הסרט והאגדה.

"שובו של הסנדק" מספר על מאבק כוח בין מייקל קורליאונה לניק ג'ראצ'י, מתאגרף לשעבר שעבד בשביל הקורליאונים, ולוקח אותנו לעולמות הפנימיים של המשפחה ונספחיה. אחד הבורות שוויינגרדנר דילג מעליהם הוא לא ללכת לכיוון ה"איפה הם היום" (ישנים עם הדגים, דה!), אלא לחזור קצת אחורה ואז שוב קדימה ואז לצדדים, ולנסות להסביר כל מיני דברים בעזרת חשיפת ההיסטוריה של משפחת קורליאונה; זה לא רק ניסוי פסיכולוגיסטי מרתק, אלא גם כתיבה מצוינת, וספר מהסוג שאתם לא רוצים שייגמר.

שורה תחתונה: הצעה שאי אפשר לסרב לה.

"שובו של הסנדק", מארק ויינגרדנר, הוצאת כתר

למה מי מג

אחת הדרכים לדעת אם ספר הוא קלישאה היא לקרוא את המאחורה שלו בקול של קריין פרומואים. אם זה נשמע כמו "אוהבים נקניקיות?", זה כבר רמז. ובמאחורה של "צ'יינה לייק" כתוב (כולם ביחד, בקול בס): "אוואן מבינה שעשתה את הצעד הראשון בדרך ארוכה — (פאוזה דרמטית) הדרך לגיהינום".

אז מה עשתה אוואן? היא ניסתה לחנך דתיים קיצוניים, ואז היא גילתה שגיסתה לשעבר היא אחת מהם, ושהיא רוצה את הילד שלה — שאוואן עוזרת לגדל — בחזרה. אה, והיא גם ניסתה להיות דמות ראשית בספר מתח, מה שלא כל כך עובד כשאת צדקנית ומעצבנת. ואגב צדקנות מעצבנת, החבר שלה הוא עורך דין על כיסא גלגלים, אח שלה הוא פטריוט אמריקאי, והקיצוניים הדתיים שרודפים אותה עסוקים בלצטט מהתנ"ך כל הזמן. בין לבין אנשים נחטפים ומתים, אבל כל מה שאנחנו רוצים זה שאוואן תשתוק כבר ותפסיק להיות כל כך צודקת כל הזמן.

שורה תחתונה: אוהבים נקניקיות? יופי לכם.

"צ'יינה לייק", מג גרדינר, הוצאת ינשוף

שיר בבונקר בבונקר

מייקל קניגהם עלה על רעיון: ספר שמורכב משלושה סיפורים עם קטע משותף. בקודם שלו, "השעות", וירג'יניה וולף ויצירתה היו המוטיב החוזר, ופה הסיפורים הם בהשראת וולט וויטמן. נו, וולט וויטמן? המשורר האמריקאי הזה? לא? כלום? לא נורא. אולי עדיף ככה: אם אתם לא בקיאים בשירתו, הגותו ודמותו המסקרנת של וויטמן, יש לכם תירוץ מצוין לוותר על "עשבי פרא". כלומר, אין ספק שקניגהם יודע לכתוב, אבל הפעם הוא כל כך מוקסם מהרעיון של עצמו, שהוא מתעלם מזה שהשירה של וויטמן לא ממש מדברת לקורא שאיננו מורה לספרות — ושהיא לא תמיד מתחברת לסיפור בצורה חצי הגיונית.

בסיפור הראשון (טוב נו, נובלה) שמתרחש בזמן המהפכה התעשייתית, לוק בן ה־12 מתאהב בארוסתו של אחיו המת, והוא משוכנע שרוח הרפאים של אחיו חיה במכונה שגרמה למותו. בהחלט סיפור עם פוטנציאל, רק שקשה לקלוט את זה כי לוק המעצבן כל הזמן מצטט את וולט וויטמן בלי שום עילה סבירה. בסיפור השני — היחיד שהצלחתי לצלוח — פסיכולוגית משטרתית מנסה לפענח מעשי טרור של ילדים שהאידיאולוגיה שלהם מבוססת על נחשו מי. ובסיפור השלישי יש לנו אנדרואיד שמשום מה הושתל בו שבב שעושה לו תסמונת טורט של ציטוטי וויטמן. בטח יש לזה סיבות ספרותיות עמוקות, אבל למי אכפת.

שורה תחתונה: בא לכם להרגיש אינטליגנטיים? תקנו את הספר. בא לכם להרגיש לא אינטליגנטיים? תקראו אותו.

"עשבי פרא", מייקל קניגהם, הוצאת כתר

פור קרייס סייק

בספר הקודם של רוברט קרייס, "הבלש האחרון", פגשנו עוד מקרה של זוגיות גברית לא־נורא־מקורית־אבל־מהנה. הבלש, אלביס קול, והשותף שלא אומר הרבה אבל יורה כשצריך, ג'ו פייק, הצילו את הבן החטוף של החברה של אלביס, ובדרך החליפו כמה שנינויות. ב"איש המסתורין", לעומת זאת, השותף השתקן מצליח לטוס מתחת לרדאר במשך רוב הספר. כנראה כי גם הוא, כמו הקוראים, לא מתעניין במה שקורה שם.

הסיפור דווקא מתחיל טוב, במילותיו האחרונות של נרצח: "אלביס, אני אבא שלך" (מה, זה עבד ב"האימפריה מכה שנית"). במקביל יש סיפור של שני פסיכופטים תימהוניים שלא ממש ברור מה הם עשו, אבל ברור שזה ייגמר בבכי. כמיטב מסורת ספרי המתח הכל יתחבר בסוף, אבל השאלה היא אם אנחנו נצליח להגיע עד הסוף.למה? כי הגיבורים לא מעניינים, הסיפור חלש, והמניעים לא אמינים. וגם השם לא קשור לכלום, והתרגום בינוני, וקר נורא, והאוכל חרא.

שורה תחתונה: גם השירות לא משהו.

"איש המסתורין", רוברט קרייס, הוצאת ספר לכל