תורי להפתיע - אני לא נשואה ולא בטיח
בפרק הקודם אלון הלא-פסיכולוג התנצל שוב בפני רונית, הנשואה השובבה, והסביר לה שהוא רוצה להמשיך להכיר איתה לעומק, אבל רק דרך המילים, בלי להיפגש לעולם. עכשיו מחכה לנו וידוי מרעיש של רונית. פרק 10 בסדרה, לא מאוחר להצטרף
נו? מה היה הסוף של ארוס דמיקולו המודרני? ככה להשאיר אותי במתח? טוב, אז נקבצו ובאו כל בנות הממלכה לטכס עצה לגבי המאהב החשוך. ומה אז? האם הוחלט לנקום ביצור האומלל והמאמלל? האם הומצאה שיטה ללכוד את הפתיין המקסים? האם זו שטענה שהוא מכוער כמו קוזימודו היתה בעצמה קווזימודה לתפארת, ולפיכך לא האמינו לה המפותות?
למען האמת, כבר שמעתי את הסיפור הזה. אמנם לא בסגנון אגדות האחים גרים בו בחרת, יקירָנֶט, אלא בשפה ארצית, אורבנית, מפויחת ומתובלת בקללות מהגיהינום, היישר מפיה מפיק צפרדעי רעל העלבון של מישהי שעברה את החוויה האפילה הזו על בשרה ממש.
אם שוב ושוב תנסי להוכיח לי שיש פה חומר נפץ לרומן משרתות לוהט ביני לבינך, ואני, שוב ושוב, מסיבותיי שלי, אחסום את האפשרות – לא תהיה התקדמות של ממש בעלילה, נכון?
ואף שגם אני, כמוך, רוצה אהבה מרגשת ומפעימה, כמו זו שאת הולכת איתה יומיום באור השמש עם חיוך של ילדת יומלדת – לי יש רצון עז להתחבר למציאות, להתברג נכון לתוך החיים עם הנתונים המציאותיים שלהם, תוך כדי ניסיון לשנות אותם אם הם קשים או לא תואמים את ציפיותיי.
הוריי היו כאלה, את יודעת? הלכו יד ביד מול שמש. תמיד יד ביד, ותמיד פנים מחייכות לפנים. כשנולדתי כנראה הפרעתי להרמוניה. כששאלתי את אמי אם זה נכון, היא צחקקה צחקוק הזוי וחייכה חיוך דבילי אל אבי, המכונה "אבאעיתון". עם
אבאעיתון כמובן לא ניתן היה מעולם להחליף מילה, כי כשפונים אליו הוא נותן בך מבט מזוגג, ממלמל תשובה תמוהה וחוזר להתחבא מאחורי חומת הנייר. היום אמא שלי מאושפזת במוסד. אין לי מושג אם פעם היא ראתה אותי, אבל היום, בטח ובטח שלא. עד כאן "פינת הרחמים העצמיים".
אז ספרי לי מה שלומך, אל תספרי לי סיפורים. ספרי לי על חייך. איך הכרת את בעלך-בועלך, למשל. למה את נשארת איתו אם הוא מקל החובלים שלך? למה החלטת לצלם אנשים ברנטגן במקום להיות פסיכולוגית או משוררת? מי החברות שלך? ספרי לי. אני פה.
-אלון
אלונוש היקר,
לא אוכל לספר לך את מה שאתה מבקש לשמוע, כי בקרוב, כך אני מקווה, תוכל לקרוא הכל בספר כרוך. כמו שאתה אינך אותו מעצב רהיטים סקסי וגם לא פסיכולוג מתמחה, גם אני לא הנשואה השובבה שהצהרתי על עצמי.
עכשיו הגיע תורי להפיל את הפצצה: אני לא נשואה ולא שובבה ולא בטיח! אני רווקה קשוחה מהכי גרועות שאתה מכיר, ואין לי כוונה לשנות את זה בקרוב. אני בת 28, עובדת בחנות ספרים וכותבת את הרומן הראשון שלי. בורגנית לא הייתי מעודי, פארקים-של-נושא זה דבר שהמצאתי במוחי הקודח, ועוגות אני לא אופה אפילו בסיוטים הכי גרועים שלי.
אני גרה בחדר שכור עם מיטה זוגית רעועה, מחשב ענתיקה ושקית במבה. אני מטורפת על קולנוע, ופעם רציתי להיות במאית. בלילות, כשאני לא כותבת את הרומן הכי ענקי שייכתב בהיסטוריה האנושית, אני מצ'וטטת כשמשעמם לי או כשאני מקבלת כאב ראש מהגיבורה המחורבנת שלי, הגרסה הכי עכשווית לאמה בובארי - גם נשואה, גם בורגנית וגם סאקרית. בקיצור, היא-היא אמתך הנשואה השובבה, זו שהתכתבת איתה במשך כמה לילות הזויים (אגב, היא העמידה לך, נכון? תודֶה).
בבקרים אני נקברת לשמונה שעות בחנות הספרים, ממליצה לנשים כמו הבובארי המשומנת לקנות רומנים מבחילים שכתבו בובאריות כמותן. וכשאין אף אחד בחנות, אני ישר מוציאה את הרומן שלי וממשיכה לכתוב.
ורק תחשוב שכל הזמן הזה התכתבת עם רווקה מושבעת שלא ראתה זין איזה שנתיים, ואפילו לא מתגעגעת!
אגב, חלק מהדייטים שדיווחתי עליהם במייל הקודם? – עם החשוך דווקא לא יצא לי לבצע, לצערי – היו של אמתך הנאמנה, בייחוד זה של העקבים הגבוהים; כמעט תקעתי לו את העקב בעין התכולה המימית שלו.
עכשיו בוודאי תסיק שיש לך עסק עם שונאת גברים, ואתה צודק בול. אני משונאות הגברים המוצהרות. הרי מישהי חייבת לשאת בתפקיד, לא? כי רוב הנשים שאני מכירה מאוד חוששות מהתפקיד הזה. הכי הורסות אותי אלה המתבכיינות "אני לא פמיניסטית, אבל..." כמו הנשואה השובבה שלי. תמיד בא לי להכניס להן בוקס בפה
שמפיק כאלה מרגליות. "מה זאת אומרת לא פמיניסטית?!" אני רוצה לשאול אותן, "מה, אין לך כוס?" רבאק, אם את אשה, אז את פמיניסטית. זו המשוואה הכי פשוטה שיש.
אלונוש בייבי, תעשה טובה, לא רוצה לשמוע שוב את ההרצאה שלך על מפגש הפמיניסטיות שנכחת בו למרבה אימתך. אגב, זה רק נדמה לי, או שהפן הנשי שלך מפותח במיוחד?
-שלך, ד"ר ג'קיל (אני, רוני, סופרת בהתהוות)
ומיסטר הייד ("רונית", הנשואה השובבה)
המשך ביום ראשון
