שלום עכשיו במגרש: צפו בדו-קיום ישראלי-ערבי באנגליה
לפני חמש שנים ניסו כמה בריטים חביבים להבין מה קורה בישראל בעזרת המשחק הפופולרי בתבל. היום הפך ארגון 'כדורגל למען השלום' לדבר הכי אופטימי על הגלובוס. יועד כהן נחת בלונדון ומצא מציאות חדשה ואופטימית
ומה הקשר לספורט אתם שואלים? נסו אתם לחבר אנשים שלא מכירים אחד את השני, ששונים בתרבות ובדת, שניזונים ביומיום מסטיגמות ומתבניות שמסדרות להם את החיים למובנים נוחים יותר. נו ברור, רק ספורט יכול. ואיזה ענף מאחד את כולם יותר מכדורגל?
אז לקחו כמה בריטים נחמדים, חיברו אותם למקום הכי בעייתי בעולם והרי לכם ארגון כמו 'כדורגל למען השלום'. התוצאה? תחליטו אתם לבד, למרות שלנו ברור שזה מצליח. המדינה יחד עם שגרירות בריטניה מקיימות תהליך של שיתוף פעולה תחת אותו ארגון, שקם רק לפני חמש שנים וכיום רושם הצלחה מסחררת. הם לוקחים כמה אנשי חינוך מן הארץ, מטיסים אותם לשבוע הכשרה וגיבוש באוניברסיטת ברייטון באיסטבורן, ובעזרתו של ג'ון סוגדן מקימים ומקיימים מציאות חדשה.
בחזרתם לארץ הופכים החבר'ה למאמנים בקבוצות מעורבות (של יהודים וערבים) אשר מתמודדות בטורנירי כדורגל ברחבי הגלובוס. אגב, כמחווה מעניינת, הקבוצות נקראות על-שמן של קבוצות כדורגל אנגליות. כך שלאוהדים האנגלים יש הזדמנות לשמוע על הפסד של מנצ'סטר יונייטד לפולהאם או אפילו ניצחון הזוי של קיטרינג על צ'לסי. רק החיוכים על פני האוהדים האנגלים, למשמע הבשורה והתוצאה, גורם להעביר את המסר בצורה טובה הרבה יותר.
אלימות אאוט, כדורגל אין. התוכניות של ההתאחדות האנגלית (יועד כהן)
בתכנית של הארגון האנגלי אין עניין של 'זבנג וגמרנו'. הם לא מזניחים את הילדים אחרי הטורניר, אלא שומרים על קשרים חברתיים. בעצם כך, נוצרת אלטרנטיבה, אנטי תזה, מציאות חדשה, תקווה, כזו שיש בה נופך אופטימי.
הכדורגל בפרט והספורט בכלל משחקים כאן תפקיד מרכזי, שאולי בגלל זה רוצים להכריז בעולם על המשחק הפופולארי כדת בפני עצמה. לנו רק נותר לשאול למה, אבל למה זה קורה כל כך לאט?
