למה לא חיכית קצת? אולי היית מוצאת גבר

הזעיר שלי התחיל להצמיח שיניים. ניבים, ליתר דיוק. הרופאה שלו קצת הופתעה, בגלל שבדרך כלל בוקעות קודם השיניים הקדמיות, החותכות. כנראה שהיא פשוט לא יודעת שכיום מראה היונק הערפדי הוא 'אין' לעומת מראה השפן שהוא לגמרי 'אאוט'.

ההורים שביניכם בוודאי מזדהים עם תחושת חוסר הישע שמציפה אותי לנוכח גלי הכאב שמטלטלים את התינוק. כבר הספקתי לרוקן את בית המרקחת השכונתי מכל המשחות לחניכיים והתרופות ההומיאופתיות הרלוונטיות, אבל ללא הועיל.

בינתיים, אני ממציאה לעצמי תיאוריות שווא אופטימיות, לפיהן שלב צמיחת השיניים מהווה מעין גיבושון דיאדה דרוויניסטי, שנועד לתת לאם הטרייה פרופורציות וללמדה להעריך ולנצור את אותם רגעים נדירים בהם כל הילדים בריאים, שלמים ולא סובלים מאף מיחוש, דווי או כאב. כמו שאומר הפתגם: "מה שלא הורג - מחשל את אמא".

ילדים זה שמחה

תוצאה נוספת של הסבל שעובר קטינא, גם היא מוכרת עד זרא, היא החסך האדיר שאני צוברת בשעות שינה (אפשר בכלל לצבור חסך?). אני לא יודעת אם זה נכון, אבל האגדה מספרת, שפעם שאלו את שלמה בר מ"הברירה הטבעית" אם הוא עדיין חושב שילדים זה שמחה, כדברי השיר שכתב. הוא ענה שכן, אבל כשהם ישנים – זה אושר...

בכל זאת, למרות העייפות הקשה, אני רוצה לומר משהו, ואני מזהירה מראש שזו קלישאה מתקתקה ודביקה: אני מאוד אוהבת את הילדים שלי, ואני שמחה שבחרתי להפוך לאמא, בעיקר כשאני בהכרה מלאה ורצוי אחרי איזה שלאף שטונדה.

תאמינו לי, הבחירה הבלתי הפיכה והדרמטית קמעה באימהות היחידנית לא הייתה קלה או טריוויאלית. לצערי, אני לא מהנשים שידעו שהן רוצות להיות אמהות מגיל 9. כאחת שמקפידה לבחור בעקביות בדרכי החתחתים, גם כאן התחבטתי קשות האם להיות אמא ועוד יחידנית, עד שלבסוף בעזרת תמיכה מסיבית מצד משפחתי וכל חברי ללא יוצא מן הכלל, אזרתי עוז ופצחתי בתהליך.

אני זוכרת, שאפילו אחרי שנכנסתי להריון, בחודש התשיעי (!), היו לי עדיין ספקות ולבטים. עם זאת, רק שתדעו, שיש מקרים גרועים ממני. כמו למשל, חברתי ס', אשת טלוויזיה יפהפייה ומוכשרת, שיום אחד, תוך שהיא מחליפה את החיתול של בנה הזערורי, בן ארבעת החודשים, סיפרה לי שהיא עוד מתלבטת אם להיות אמא. כיום, שנתיים אחר כך, ס' היא אם המילניום, מאוהבת עד כלות בבנה המתוק וההורס.

אותי עזבו הפחדים בבת אחת, ברגע בו ראיתי לראשונה את בני הבכור, בחדר הלידה. את פרץ השמחה שחשתי אז, כשהסתכלנו אחד על השנייה בעיניים בפעם הראשונה, אני לא יכולה לתאר במילים.

איך אני יכולה לוותר על בן זוג?

בשנים האחרונות פנו אלי כמה וכמה רווקות, שביקשו להיעזר בי ב"חבלי הלידה" של ההחלטה אם להפוך אמהות יחידניות ורצו לתחקר אותי קצת בנושא. באופן מפתיע, אצל רובן, לא הייתה השאלה הראשונה על הקשיים הלוגיסטיים או הכלכליים הכרוכים ביחידנות, אלא דווקא השאלה, איך אני יכולה לוותר על בן זוג?

התשובה שלי הייתה, שמבחינתי, לא ויתרתי על בן זוג לנצח, אלא רק לזמן הקרוב. במובן מסוים, החלפתי את היוצרות והקדמתי את גידול הילדים למציאת בן זוג. בניגוד למה שחשבתי לפני פרוץ הצאצאים לחיי, הופתעתי לגלות, שהבנים הביאו לחיי כל כך הרבה אור, שמחה ואהבה, שבדיעבד, כרגע, לא כל כך חסרה לי אהבת גבר.

השעון והפרופיל ההורמונלי

לא מעט מחברותי היחידניות גילו, כבר בשלב שירטוט הפרופיל ההורמונלי שלהן, שמרוב שנתנו צ'אנס לאהבה וחיכו לנסיך, הפוריות שלהן כבר החלה להידרדר והן חייבות לקבל החלטה אם להרות תוך זמן קצר. מניסיוני האישי, אין כמו בעיית פריון כדי להעיר רווקות מרבצן, לעקור אותן משלוות בתי הקפה וחדר הכושר, דרך בנק הזרע, היישר אל מהומת הג'ימבורי וגני השעשועים.

יש לי גם חברות יחידניות שהטריגר לפתיחת התהליך, ה"בעיטה באחוריים" אם תרצו, הייתה דווקא טראומה, כגון תאונת דרכים או מות אדם קרוב. זה מזכיר לי את סיפורו של אחד הספורטאים המדהימים בעולם, רוכב האופנים האגדי לאנס ארמסטרונג, שנתן השראה למיליוני מעריציו כשסיפר, שהדבר הכי טוב שקרה לו בחיים היה סרטן גרורתי שתקף אותו בצעירותו וכמעט הביא למותו.

דווקא הסרטן הארור הוציא אותו מהבינוניות, גרם לו להבין את הערך האדיר של כל יום ויום, וגרם לו לרצות למצות את ההזדמנות השנייה שקיבל עד תום. ארמסטרונג תרגם את שמחתו על הזמן שניתן לו במתנה להצלחה מקצועית היסטרית, שבעה ניצחונות רצופים בטור דה פראנס היוקרתי, כמו גם להולדת שלושה ילדים מקסימים, מזרעו, אותו הקפיא מבעוד מועד לפני ההקרנות.