אביה של מאריא פוחד לספר לה את האמת

ה"סאנדיי טיימס" הלונדוני פירסם אתמול (יום א') כי אסף באמצעות קוראיו כ-10,000 פאונד (כמעט עשרים אלף דולרים) לטובתה של מאריא אמן, פלסטינית בת שש, שנפגעה באורח קשה מאוד בפעילות סיכול ממוקד ברצועת עזה לפני כעשרה חודשים. כתוצאה מהפגיעה הפכה אמן למשותקת מהצוואר ומטה, ותמשיך להיות מונשמת כל חייה. באותה תקיפה נהרגו גם אמה של מאריא, סבתה, אחיה ודודהּ.

לאחר פציעתה הועברה מאריא לבית החולים תל השומר ומשם למרכז שיקום לילדים ונוער אלין שבירושלים. בתחילה לא הורשה אביה, חמדי, לבקר אותה מאחר שלא הייתה ברשותו אשרת כניסה לארץ. מאוחר יותר, בשל לחץ תקשורתי, קיבל האב אשרה ומאז לא עזב לרגע את בתו. הוא נמצא ליד מיטתה 24 שעות ביממה, ישן על מזרן לידה, מלביש אותה, מאכיל אותה, משקה אותה, מסרק אותה ומטייל איתה.

חמדי ובתו. "לא אעזוב אותה לעולם" (צילום: יואב גלאי)

"לא סיפרתי לה עדיין שהמצב שלה לא ישתנה לעולם. אני מעדיף שהיא תחשוב שמצבה זמני כדי שתהיה שמחה ולא תיכנס לדיכאון. רק השכל שלה עובד והמצב הזה קשה לה", סיפר חמדי ל-ynet. "בינתיים היא לומדת באמצעות מחשב, שוחה בבריכה מיוחדת בבית החולים ומטופלת כאן היטב. מדי פעם היא חושבת שהיא מרגישה את הידיים שלה, אבל אלו רפלקסים בלבד".

לאחר עשרה חודשים של שיקום מצבה הרפואי של מאריא כבר מאפשר לה לעזוב את בית החולים ולעבור להתגורר בדירה עם אביה, אולם היא תהיה חייבת לגור סמוך לבית החולים אלין מכיוון שזהו המרכז הרפואי היחיד בארץ שמסוגל לטפל בה. בינתיים, היא נשארת בבית החולים עד שמשרד הביטחון ימצא עבורה בית לגור בו וירכוש את הציוד הרפואי היקר שדרוש לה כדי לעזוב את בית החולים. רק כיסא הגלגלים שלו היא זקוקה עולה כ-50 אלף שקל, ובני המשפחה ממשיכים להתבסס על תשלומים מהמדינה ותרומות. מאריא ואביה אינם אזרחי ישראל, ונמצאים בארץ בזכות אשרות כניסה המתחדשות מידי פעם.

במשך חודשים ארוכים לא קיבלו חמדי ומאריא סיוע כספי ממדינת ישראל, והדבר השתנה רק בעקבות כתבה בתוכנית "עובדה" לפני מספר חודשים. בנוסף, קיבלו חמדי ומאריא חדר במלונית שבבית החולים, בו הם יכולים לאחסן את חפציהם.

רוצים סביבה ערבית

מתאם פעולות הממשלה בשטחים מטעם צה"ל, האלוף יוסף משלב, ביקר את מאריא כבר פעמיים ונתן לאביה בכל פעם המחאה על סך 5,000 שקל מטעם משרד הביטחון. בביקורו האחרון, לפני שבוע, הציע האלוף משלב לחמדי לעבור לגור בקיבוץ רמת רחל הסמוך לירושלים, אבל בעיני אבי הילדה - ההצעה לא ישימה.

"מה אני אעשה בקיבוץ?", שואל חמדי, "מבית סוהר אחד רוצים לשלוח אותי לבית סוהר אחר. מאריא ואני צריכים לגור בסביבה ערבית, אנחנו ערבים. הפיתרון הטוב ביותר עבורנו הוא בית צפאפא, כיוון שהמקום קרוב גם לבית החולים וגם לבית הספר אליו אני רוצה לרשום את מאריא. הבעיה היא שמשרד הביטחון לא מצא לנו שם דירה".

בעקבות החשיפה התקשורתית הרבה לה זכו חמדי ומאריא, מגיעים אזרחים רבים לבית החולים אלין כדי לסייע. חלק מהאנשים תורמים למשפחה כסף, חלק מביאים אוכל, ואחרים בגדים. "העזרה הזו מחממת את הלב. אני רק בן אדם, ואין לי אפשרות לעבוד כשהילדה שלי במצב כזה. אני לא אפסיק לרגע לנסות לשפר את המצב של הבת שלי. ברגע שאוכל ושיהיה לי מספיק כסף, אני אבדוק עם רופאים בחו"ל אם יש מה לעשות", אומר חמדי.

חמדי מקפיד לשמור על קשר רציף עם משפחתו ובנו הקטן, בן שלוש וחצי, שנשארו ברצועת עזה. מידי פעם הם באים לבקר אותו ואת מאריא. "אם הילדה שלי תלך, אני אגמר. אין לי בשביל מה לחיות, לא נשאר לי כלום", אמר. "היא חלק ממני. אני לא אעזוב אותה לעולם. כל החיים אני אקנה לה, אבשל לה ואאכיל אותה", הוא מבטיח.