שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    "מסחריות זו לא מילה רעה"

    מי היה מאמין שדווקא ישראל היא הסיבה שבגללה רג'ינה ספקטור התחילה לכתוב שירים. בסוף השבוע היא חוזרת לכאן אחרי עשר שנים לשתי הופעות, ומי יודע, אולי היא אפילו תצא לשתות עם שון לנון

    "הלו! שלום!", אומרת רג'ינה ספקטור בעברית כשהיא עולה על קו הטלפון, בקולה המתוק והילדותי, "אני נמצאת עכשיו בפארק בפריז, ממש ליד פסל גדול של לואי ה-13".

     

    ספקטור (27) נשמעת מהרגע הראשון של השיחה כמו הנערה המאושרת והחייכנית שבאה לידי ביטוי בשירים שלה. נדמה כי בזמן שהיא מחזיקה את הטלפון הנייד בידה, היא מדלגת ושרה לה ברחובות פריז, ממש כמו ג'ין קלי מתחת לגשם. רק שבפריז לא בדיוק יורד גשם, אפילו די חם. "חם מדי לעונה", היא מעבירה את תחזית מזג האוויר. "אבל בכל זאת אני לא לבושה מספיק בבגדים חמים, ונראה לי שאני האדם היחיד שעכשיו קר לו בפריז", אומרת ספקטור.

     

    במוצ"ש זה קורה: הזמרת והמוזיקאית המוכשרת תגיע לתל-אביב ותופיע במועדון ה"בארבי" במשך שני ערבים ברציפות. מאז היוודע דבר הופעתה, ההתנפלות על הכרטיסים לא פסקה ולמופע הראשון כבר אזלו כל הכרטיסים. במין צירוף מקרים שכזה, יצא שבמוצ"ש, לא רחוק מה"בארבי", יופיע שון לנון. "זה כל כך מצחיק", קופצת ספקטור, "כי לנון הופיע בפריז יום לפני ההופעה שלי. וגם בהופעה הגדולה הראשונה שלי בניו יורק, הזמנתי אותו שיהייה המופע הפותח, והוא עשה את זה. אחרי זה הסתובבנו והוא בחור ממש נחמד".

     

    אז אולי יש סיכוי שתיפגשו שוב בישראל?

     

    "אולי אחרי המופע נלך לשתות משהו", היא צוחקת.

     

    בואה של ספקטור לישראל הוא סגירת מעגל מרגשת ומושלמת. ספקטור היא יהודייה שהיגרה עם משפחתה מרוסיה לניו-יורק כשהייתה בת שש. הפעם היחידה בה ביקרה בארץ הקודש הייתה לפני עשר שנים. אז, כשהיא מטיילת בנגב, בגליל, בצפת בירושלים ובתל-אביב (את כל המקומות הללו ספקטור מבטאה בעברית מרשימה), היא החליטה שהגיעה הזמן שלה. ואולי, כשהיא תחזור הביתה לניו-יורק, כדאי לה לשבת ולנסות לכתוב כמה שירים. "לא חשבתי שיעברו עשר שנים עד שאחזור לישראל", היא מספרת, "הייתי בת 16 והגעתי במסגרת תוכנית אומנותית של תלמידים. זה היה פשוט נפלא וכל כך אמנותי. השהייה שלי בישראל היא בעצם מה שגרמה לי להביע את עצמי בצורה אמנותית. אז חשבתי בפעם הראשונה, שאני אולי יכולה לעשות מוזיקה בהמשך החיים שלי ולעסוק בזה באופן מלא".

     

    מה את זוכרת מהילדות ברוסיה?

     

    "לא הרבה. התחלתי ללמוד פסנתר קלאסי כשהייתי בת 6, וכשהיגרנו לאמריקה הייתי צריכה להפסיק כי לא היה לי מורה או פסנתר. אחר כך התחלתי לנגן שוב כי פגשתי מורה נפלא בברונקס, איפה שגרתי. היינו חלק מאותה קהילה יהודית והיינו נפגשים בבית הכנסת".

     

    נשמע קצת מלחיץ להתחיל ללמוד מוזיקה קלאסית בגיל כל כך צעיר.

     

    "זה הכל תלוי בגישה של המורים ושל האנשים שמסביבך. אני היית בת מזל בגלל העובדה שהיו לי מורים נפלאים והורים נפלאים. אני חושבת שזה קצת מטעה כשאומרים שלימודי מוזיקה בגיל צעיר עלולים להקשות על ילדים, כי זה מאוד תלוי איך עושים את זה ומי עושה את זה. הרי זה דבר מאוד טבעי לילדים ללמוד סוגי אמנות שונים".

     

    "אני לא אליטה"

    ב-2001 ספקטור נכנסה בכל הכח לסצנה האלטרנטיבית בניו יורק. אחרי שכתבה לעצמה מספיק שירים כדי לצאת ולהפיץ אותם לעוברים ושבים במועדונים, היא גם הפיקה בעצמה שני אלבומים, "11:11" ו-"Songs". "זו הייתה הדרך שלי להתקיים", היא מספרת, "זה היה מאוד פשוט. אף פעם לא עשיתי את זה בשביל להרוויח כסף וגם לא ממש הרווחתי מזה כסף. התהליך היה מסובך בכל מה שקשור לזמן ואנרגיה, כי פשוט לא היה מספיק. תמיד עבדתי בעוד עבודה כדי לתמוך בהופעות שלי, כי בכל מקרה אתה תמיד עני רוב הזמן".

     

    ואיך הרגשת כשהגיעה הפריצה הגדולה? כשהוחתמת בחברת תקליטים מפוארת?

     

    "בהתחלה זו הייתה הקלה. כי זה הגיע אחרי תהליך ארוך ומלחיץ שבו אתה יושב על כל החוזה ומוודא שהכל בסדר. הייתי מאוד פרנואידית בכל הנוגע לזכויות האמן וזכויות היצירה שלי. פחדתי שאני לא אהיה בשליטה. אבל בסופו של דבר זו הייתה הקלה. חוץ מזה, אתה גם מבין שאתה צריך לעבוד עוד הרבה יותר קשה ושיש עוד כל כך הרבה דברים שאתה בכלל לא מכיר. אתה לא חותם בחברה ואז עושים הכל בשבילך, אתה צריך לעשות הכל בעצמך במשך הרבה זמן.


    עטיפת האלבום האחרון של ספקטור. "אתה צריך לעשות הכל בעצמך"

     

    "כשאתה מנסה להפיץ את המוזיקה שלך, תמיד יש הרבה אנשים שאומרים - 'אתה לא באמת יכול לעבוד כמוזיקאי'", ממשיכה ספקטור, "מסתבר שעדיין יש אנשים שחושבים שזה לא ממש מקצוע מכובד, במיוחד באמריקה. מסתכלים על זה כעבודה בלתי אפשרית בכל מה שקשור לפרקטיות. זה בגלל שאתה לא באמת יכול להרוויח כסף. אבל אני חושבת שברגע שמחתימים אותך אז כל האנשים שאמרו לך את זה במהלך השנים, פתאום עוזבים אותך. פתאום מפסיקים לדאוג ואומרים: 'אוו, וורנר ברוס, זה נשמע כל כך מפואר'".

     

    קשה לפספס לפעמים בשירים שלך את הבדיחות האישיות שלך עם עצמך.

     

    "הרבה פעמים אני אפילו לא יודעת על מה הבדיחה. זו אחת הסיבות שכל כך כיף לי לנגן שירים עם בדיחות כאלה ולטייל עם השירים. אני מרגישה שאני עוקבת אחרי תעלומה. אני לא משועממת כי אני לא האלוהים של העבודה שלי ואני גם לא מלחין זקן ומחונן שיכול להגיד: 'או, כמובן, אני יודע בדיוק מה עשיתי ביצירה הזו, ולמה כתבתי אותה ככה'. זה הרבה יותר כיף שאתה שלא יודע הכל".

     

    ומה קורה על הבמה בהופעות שלך?

     

    "אפשר להגיד שאני לא מדברת הרבה על הבמה. אני לא אוהב ללכת להופעות שהמוזיקאים מדברים שם הרבה כי זה משעמם, ואני גם לא טובה בלספר סיפורים. יש לי הרבה מאוד שירים אז אני פשוט עוברת מאחד לשני. כשאני מגיעה עכשיו לשיר על הבמה בישראל, יש לזה המון סמליות. זה כל כך מגניב שבפעם האחרונה שהייתי בישראל, המילים האחרונות שאמרתי לעצמי היו: 'אני צריכה לנסות לכתוב שיר'. ועכשיו אני חוזרת, אחרי עשר שנים ויש לי שירים".

     

    יש הרבה מבקרים ומעריצים שלא אהבו את הכניסה שלך לתוך המיינסטרים ובהרבה מקרים בשנתיים האחרונות אמרו ש"התמסחרת".

     

    "מסחריות זו לא מילה רעה. אני לא אליטה ויש אנשים שחשוב להם להיות אקסקלוסיביים, הם אוהבים רק מלונות מפוארים או שמלות נוצצות - כי מדובר על סטטוס יותר מאשר על חומר. אני מאוד שמחה עם זה שהרבה מאוד אנשים קיבלו אותי. כל אחד קורא שייקספיר בבית ספר – זה לא אקסקלוסיבי, וגם כולם מקשיבים למוצרט, ואם הרבה אנשים רוצים להאזין למוזיקה שלי ואם יש לי אלפי פטרונים עבור יצירות האמנות הקטנות שלי, אז הכבוד הוא שלי. אפשר להגיד שאני לא צריכה את זה בשביל להיות מאושרת, אבל אני כן מאוד מופתעת עכשיו". 

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    לאתר ההטבות
    מומלצים