איך זה שהוא עדיין רווק? אולי משהו דפוק בו
בעבר הלא רחוק, כשגבר רווק בסביבות גיל 40 התחיל איתי, מיד נדלקה לי נורה אדומה. חשבתי שמדובר בפרפר המסרב להתמסד, ועוד תיאוריות קונספירציה. ייתכן שכל מה שרווק בן 40 ומשהו מייצג עבור רווקה בת 30 ומשהו זה הצצה לעתיד מפחיד של "מחלת הרווקוּת". אז מצאתי לי טיפול מהנה
אבל המחשבה לא באמת נעלמה. קודם כל, השימוש בצמד המילים "סחורה פגומה" לא זר לי לחלוטין בהקשר הזה, אבל ההבנה שלמעשה רווקוּת היא מחלה של בני ה-30 פלוס היא חדשה לחלוטין. במה באה לידי ביטוי המחלה הזאת?
באחד הלילות הלבנים שלי לפני שנים, כשמצאתי עצמי ערה לא ערה בשעות מוזרות של הלילה, נכנסתי לצ'ט והתכתבתי שם עם בחור אחד. השיחה היתה נחמדה ונעימה, אבל בשלב מסוים הוא שאל אותי אם אני רווקה כי משהו לא בסדר בי, או כי משהו לא בסדר בגברים.
למה בכלל מישהו צריך להיות אשם בכך? חשבתי לעצמי. אף אחד לא מעלה בדעתו לשאול נשואים/זוגות למה הם בזוגיות, אבל רווקים זה כבר מדליק מיליון נורות אדומות. התשובה הקבועה שלי לשאלות מסוג זה היא כמובן "ככה", אבל המחשבה נתקעה שם ולא מרפה.
בעבר הלא רחוק, כשגבר שנושק ל-40 מלמטה, שלא לדבר על מלמעלה, פנה אליי באינטרנט וראיתי שרשום שהוא רווק, מיד נדלקה לי נורה אדומה אש, אש מדורה. המחשבה הראשונה שעברה במוחי, בלי שליטה אפילו, "משהו דפוק בו". איך גבר מגיע לגיל 40 פלוס כשהוא ברווקותו, אם הוא כן מעונין בזוגיות?
תמיד הסקתי, שמדובר בפרפר שמסרב להתמסד, ואם כעת הוא נזכר, זה בטח לא יבוא לו בקלות. היו עוד תיאוריות קונספירציה שנרקמו במוחי. אבל ייתכן שכל מה שגבר בן 40 מייצג עבור רווקה בת 30 ומשהו זה הצצה לעתיד, שעלול להגיע אם היא לא תפעל במהירות. נראה שהרתיעה נובעת מהפחד האישי שלי, בלי כל קשר אליו. אולי בגלל זה ויתרתי מאז על הסלקציה המיותרת הזאת.
בניתי מיליון חומות סביבי
למה אני רווקה, בגיל 32? אני יכולה לשלוף רשימה ארוכה. האם זה באמת עונה על השאלה? יש סיבה ספציפית לזה, שאפשר לשים עליה את האצבע? ברור, אני מיד אקפוץ להגנתי: אני פגועה, מפחדת, בניתי מיליון חומות סביבי, לא סומכת על גברים בשיט, מרחיקה את מי שצריך, ומי שאני כבר נותנת לו להתקרב - מביס אותי בנוקאאוט.
וואלה יופי, זו התשובה? אני אשמה שאני רווקה, האם אני אכן "חולה" עם דפקטים? לא, לא, לא! אני שוב מזנקת מיד להגנתי, את מלאך, מה לך ולמחלות!
מה זה בעצם אומר? אולי מישהו שהיה לו מזל נאחס בהיכרויות, שסחב יותר מדי צלקות ופחדים, שנשבר יותר מדי פעמים, שהיה מניאק איפה שלא צריכים, שברר עד שלא נותר את מי לברור, שפחד, שרצה מדי, שרצה פחות מדי, שחיפש את "המושלם", זה הופך אותו לחולה במחלת הרווקוּת? האם יש בכלל דבר כזה, ואם כן, באיזה גיל זה מתחיל? האם בגיל 35, אולי מוקדם או מאוחר יותר, ואולי בכלל אצל כל אחד זה שונה?
אם הגעתי לגיל מסוים עם 20 מערכות יחסים באמתחתי, זה פחות "חולה" ממצב של שק ריק, או מספר זעום של מערכות יחסים? אם נניח גרתי כבר עם מישהו, זה הופך אותי לפחות "חולה", לעומת מישהי שעוד לא חלקה דירה עם מישהו? מי קובע את הסטנדרטים?
כל אחד מצפה למישהו באותה "רמה זוגית" שלו
לא פעם הרגשתי שיש מעין חובת הוכחה, לא כתובה ורשמית, של מידת הבשלוּת, הרצינות, המוכנוּת וההתאמה שלך לאדם שכבר "היה שם", בשלב זוגי שאני טרם חוויתי. בדיוק באותה דרך בה אביט אני על מישהו שלא חווה את מה שחוויתי בתחום הזה. כל אחד מצפה למישהו באותה "רמה זוגית" שלו, אחרת מיד נדלקות נורות אזעקה למיניהן. לרוב אנחנו לא ממש רוצים "לגדל" משהו אחר. זה אולי רק נשמע נחמד, כיף ומאתגר, אבל למעשה, אנחנו רוצים מוצר מוגמר – או לפחות כמונו.
אנחנו מודדים את הזולת לפי פרמטרים שונים ומשונים, חלקם משותפים לכולם, חלקם לא. מרוב שאנחנו בונים לעצמנו שיטות סינון, בדיקות ומבחנים, ייתכן שאנחנו מאבדים את האנשים הכי טובים שאנחנו יכולים לפגוש. ככל שאנחנו מתבגרים, הפחד להישאר לבד הופך אותנו ליותר ממוקדי-מטרה. אנחנו לא רוצים לבזבז זמן יקר על ניסויים, אנחנו רוצים רק את הדברים האמיתיים, הטובים והנכונים. ממתי יש דרך לדעת את הדברים האלה? מעולם לא היתה, אבל כעת אנחנו בטוחים שמצאנו אותה.
מצאתי את עצמי באחרונה בקשר כזה או אחר עם אנשים שלא חשבתי שאוכל לנהל איתם מערכת יחסים. למשל, גברים צעירים ממני, או רחוקים ממני גיאוגרפית. בעבר הלא-רחוק לא הייתי נותנת לסיטואציה להתרחש, כי החשבתי את המקרים האלה לבזבוז זמן חסר תכלית - ואני הרי ממוקדת-מטרה בגילי המתקדם, מאז ש"המחלה" פרצה.
אז אמנם לא הלכתי לרופא, אבל החלטתי להמציא טיפול מנע לבד. הטיפול כולל בדיוק את זה: לעשות גם דברים שנחשבים בראש "החולה" שלי בזבוז זמן.
מידת ההנאה, הערך המוסף שאני עשויה לקבל, עוד יפתיעו אותי. ומי יודע מה יילד יום?
