שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    נערי אשמורת

    אושרי כהן, איתי תורג'מן ואלי אלטוניו הם היחידה המובחרת שמובילה את הסרט "בופור", מהשבוע בבתי הקולנוע. לכבוד עליית הסרט השלושה מורידים את המדים ויורים לכל הכיוונים: על המבקרים שכועסים שלא עשו צבא, על העיתונות שלא מתעסקת בעיקר ועל החברות האישית שבכלל התחילה משנאה. ראיון אישי תחת אש

     

     

    הנושא הכי נפיץ, אולי אפילו יותר מעשרות הפצמ"רים שנופלים בסרט "בופור" שיוצא השבוע (8.3) לבתי הקולנוע, הוא לפתוח את הראיון עם שלושת שחקני הסרט, אושרי כהן (23), איתי תורג'מן (23) ואלי אלטוניו (27), בסוגיית שירותם הצבאי. או ליתר דיוק, אי שירותם הצבאי של שני שלישים מהם. הדיון בסרט, שבו מגלמים השלושה חיילים במוצב הבופור רגע לפני פינויו בשנת 2000, הוסט לרוב לעניין שחרורם מצה"ל של כהן ותורג'מן, כל אחד וסיבותיו האישיות. נושא השחרור הצליח לסחוט בחודשים האחרונים לא מעט תגובות נזעמות, כשאפילו אייטמים זניחים במדורי הרכילות (חלקם מתייחסים להופעת מיליון הדולר שניפקה החבורה בפסטיבל ברלין האחרון) מלווים בקביעות בטוקבקים בסגנון "סרט של משתמטים", "חברים שלי מתו והם חוגגים" וכו'. גם שיחות הטלפון המקדימות ממקורבים ונציגי הסרט עם הבקשה/ רמיזה/ תחינה להיות עדין עם החבורה הבהירו שמדובר בנושא טעון. בתחילת הפגישה, כשהבהרתי לשלישייה שניגע בסוגיה הנפיצה, התגלה העניין כטעות טקטית. באותו הרגע אושרי כהן שקע בכיסא, התחיל לעשן בשרשרת והסתפק בתשובות קצרות. מאוד קצרות. מאוד מאוד קצרות. תורג'מן, טיפוס אנרגטי לרוב, הצטרף לשתיקותיו של כהן ורק אלטוניו, בעל העבר הצבאי בלבנון, סיפק סיפורי גבורה.

     


    "לא היה שום פוליטיקאי או שגריר שגרם לכל כך הרבה אהדה בחו"ל כמו שאנחנו עשינו בשבוע אחד בברלין". כהן (מימין), אלטוניו ותורג'מן מדגמנים קשיחות (צילום: אסנת רום)

     

    כשהשלושה יצאו לפני כשנה לדרך "לשליחות", כפי שהם מגדירים את הסרט, הם לא שיערו שיעברו את הלינץ' התקשורתי שהם חווים בחודשים האחרונים. "נעלבתם מהתגובות באינטרנט?", אני שואל אותם וכהן יורה "לא" החלטי מבלי לחשוב, מה שאומר הכל חוץ מ"לא".

     

    תורג'מן: "נעלבנו אולי מכמה ניסוחים מתלהמים שלא יוצרים דיון אמיתי. מה זה קשור עשו או לא עשו צבא? הרי זה לא שהיה פה קונספט ללהק דווקא שחקנים שלא שירתו בצה"ל. מה שחיפשו זה שחקנים שיהיו מסוגלים להיכנס בצורה הכי טובה לנעליים של הדמויות שמבוססות על אנשים אמיתיים שהקדישו את חייהם למדינה. אתה יודע, במקביל לצילומים, שיחקתי בהצגה 'מילאנו' נער שמשתחרר מהצבא אבל הלחץ של ההורים גורם לו להתגייס ובסוף הוא מתאבד. שופטים אותנו בלי שאנשים יודעים את הסיפורים האישיים שלנו. אני יכול להגיד לך בצורה הכי פשוטה: אם הייתי עושה צבא, לא הייתי נמצא פה היום".

     

    כהן: "אני בוחר שלא להיעלב כי נראה לי שיש איזו אי הבנה ביני לבין כמה אנשים בתקשורת שככה רוצים לראות את הדברים. הכוח שיש היום לטוקבקים הוא מעל ומעבר לכל פרופורציה. בסופו של דבר מדובר במיעוט של מגיבים שאין להם כנראה מה לעשות חוץ מלהיכנס לאינטרנט. אף אחד לא בא לברר איתי או לשמוע מה יש להגיד בעניין. באו להשמיע וזהו. מבחינתי הזירה הזאת פסולה".

     

    תורג'מן: "חשוב לי להוסיף שהתגייסתי לצבא והשתחררתי לא מתוך אידיאולוגיה נגד הצבא אלא כי צצו לי בעיות התמודדות עם המערכת. היציאה שלי מהצבא לא היתה יותר מלהגן על השפיות שלי. זה לא היה בשביל קריירה, לא חיכו לי 20 תסריטים בבית וזה ממש לא היה תמורת דירת גג עם ג'קוזי בתל אביב וחמש בלונדיניות".

     

    כהן: "אני לא מרגיש שאני צריך לתת הסברים כלליים בעיתון. מי שרוצה הסבר, שישאל אותי כך או אחרת ויקבל תשובה".

     

    אז הנה, כנציג הקוראים, אני שואל אותך.

     

    "אבל אני לא מעוניין לעשות את זה ככה. אני לא מעוניין להתנצל על הבחירה שלי".

     

    אולי תגיב פעם אחת ולתמיד ותשאיר את זה מאחוריך?

     

    "אתה הרי יודע שזה יוביל לעוד ועוד שאלות. עד שזה לא יגיע לצבע התחתונים שלבשתי ביום הגיוס שלי אנשים לא יירגעו. מבחינתי, ברגע שלירז ליברטי האמיתי, אותו אני משחק, בא אליי, חיבק אותי ואמר לי בעיניים דומעות תודה על הסרט, זה סיפק אותי. אני לא צריך שאנשים יגידו לי מה בסדר ומה לא".

     

    אלטוניו: "אני חושב שהעיסוק בזה הוא חלטוריסטי לגמרי. יש כל כך הרבה דברים בחברה שצריך לטפל בהם. אתה יודע מה, גם בעניין המשתמטים מהצבא. אבל זאת לא הדרך. כמי שעשה שירות די אכזרי בלבנון, אני טוען שגם למערכת יש את הכלים לסנן מי מתאים לה ומי לא. אני אומר לך ולא מתוך יחסי ציבור לסרט שהחברים שלי עשו עבודת משחק מדהימה. חברים ומפקדים שלי מלבנון שראו את הסרט לא יכלו להפסיק לבכות. זה פילח להם את הלב. איכות הסרט זה הדבר היחיד שצריך לשפוט. הסרט עושה שירות מדהים לאנשים שנלחמו, נפצעו או מתו שם. זה שם אותם ואת המצב הזה בהיכל הקודש של הקולנוע הישראלי, ולשמחתנו גם העולמי".

     

    כהן: "זאת אנדרטה. לא היה שום פוליטיקאי או שגריר בשנים האחרונות שגרם לכל כך הרבה אהדה בקרב עיתונאים בחו"ל כמו שאנחנו עשינו בשבוע אחד בברלין" .

     

    אלטוניו: "דיבר איתי בברלין עיתונאי איראני שאמר לי שהוא התרגש לראות את האויב בצורה אנושית. זה לא הישג?".

     


    "הכוח שיש היום לטוקבקים הוא מעל ומעבר לכל פרופורציה" (צילום: אסנת רום)

     

    חמש דקות אחרי שהמטען הרגשי על הלינץ' הטוקבקיסטי יורד מהשולחן עולה על שולחן האוכל שלידו אנחנו יושבים מנת עוף שהביאו עימם בשקית. תוך שניות אנחנו מאלתרים סלט ירקות, פותחים קופסת חמוצים ויורדים על ארוחת השדה המאולתרת בידיים. אחרי שחצינו את מהמורת ה"לא עשינו צבא" השלושה רגועים יותר ושולפים את חוש ההומור הפרטי שלהם שנוצר ביניהם בשנה האחרונה. תורג'מן, טיפוס אנרגטי מטבעו, קם מסתובב כל כמה דקות ("יש לי הפרעות קשב מטורפות"), כהן עסוק בטחינת הארוחה וחיסול חפיסת סיגריות ואלטוניו, הפילוסוף של החבורה, פוצח בנאומים חוצבי להבות על כל נושא אפשרי. "הנאומים" של אלטוניו גוררים מתורג'מן הרמות גבות של "הנה שוב פעם הוא נואם" וחיקויים של כהן. אלטוניו וכהן, שמשחקים בימים אלו בעונתה הרביעית של "השיר שלנו", נפגשו לראשונה בחזרות על הסרט. תורג'מן וכהן לעומת זאת, הכירו בזכות יוסף סידר, שליהק אותם לסרטו הקודם, "מדורת השבט". מתברר שהרבה לפני שכיכבו יחד במדורי הרכילות בתמונות מתוך מסיבות, משחקי כדורעף או רובצים בים עם בחורה תורנית, היתה ביניהם איבה שכמעט והסתיימה באלימות. "כשהיינו בני 15 אושרי ואני היינו הנערים־שחקנים היחידים בתעשייה", משחזר תורג'מן את הימים שלפני היכרותם האישית, "בגלל שישבנו על אותה משבצת גיל נוצרה בינינו תחרות מקצועית סמויה. אני מתתי לעשות את התפקיד של אושרי ב'כוכבים של שלומי' והוא מתברר, רצה לעשות את התפקיד שלי ב'בית"ר פרובנס'. בקיצור, נוצרה מין איבה ותחרות מרחוק. באותה התקופה גרתי עם ליאור דיין והוא היה תולה לי בשירותים תמונות של אושרי בשביל לעצבן אותי. אתה קולט שהיתה בינינו שנאה היסטרית?"

     

    כהן: "פעם איתי אמר לי שאם לא היינו נפגשים ב'מדורת השבט', בטח היינו נפגשים ברחוב והולכים מכות".

     

    תורג'מן: "לגמרי".

     

    כהן: "ואני הייתי מנצח אותך".

     

    תורג'מן: "בפעם הראשונה, אחרי שהכרנו באיזו חזרה, הלכנו לאכול ביחד. שעה אחרי זה התקשרנו אחד לשני בקטע של 'איפה אתה?' ו'בוא אליי' ומאז לא נפרדנו".

     

    ואיך אתם עם אלי?

     

    כהן: "סבבה. הוא דואג לנו לאספקת עוף תמידית".

     

    אלטוניו: "לא נראה לי שזה מעניין את הקוראים".

     

    דווקא מעניין לשמוע על חבורת התל אביבים המאגניבים שיצרתם לעצמכם.

     

    תורג'מן: "מה זאת חבורה? יש פעמים שנפגשים יחד ויש פעמים שלא. לפעמים אני אומר לאושרי 'בוא נזמין את אלי', אבל אושרי אומר לי 'בשום פנים ואופן לא! רק לא אלי'".

     

    כהן: "בדיחות כאלו לא עוברות טוב בעיתון. אנשים יחשבו שאתה רציני".

     

    אלטוניו: "אושרי צריך אותי בעיקר כדי שאזרוק עליו מילים לכל מיני במאים ואדחוף אותו קדימה".

     

    כהן: "אתה אומר שאנחנו חבורה ואתה יודע במי אני באמת מקנא? בחבורות מהדורות הקודמים.

    החבר'ה של כסית. כל אנשי התרבות שהיו החלוצים שעיצבו את התרבות, שברו את הכלים ושהיתה להם אידיאולוגיה. יש לי תחושה שבדור שלנו אין הרבה אידיאלים וקשה למצוא אנשים שהם במסע של חיפוש אמיתי. קשה למצוא אנשים כמו אלי ואיתי שיש בהם באמת גרעין של אמת ואמנות. הלוואי ונצליח ליצור באמת חבורה אמיתית של יוצרים ושנשפיע".

     

    תורג'מן: "הבעיה היא שאנחנו דור של קפיטליסטים. פעם היה להם יותר קל. הם היו יושבים כל היום ומנגנים. אנחנו מפוזרים בכל מקום. הם מצטלמים ל'השיר שלנו', אני עכשיו ב'האלופה 2' וכולנו רצים מפרויקט לפרויקט. יש פחות זמן לשבת יחד ולהזיז עניינים. בשורה התחתונה אני מרגיש שהחיבור בין שלושתנו הוא לא רק המקצוע אלא שאנחנו אנשים סקרנים שרוצים לגעת, לשנות, לעצב את הסביבה".

     

    אתם מדברים על אג'נדה ואידיאלים אבל אתם נתפסים כחבורה של ים, קנטינה ובחורות. איפה האג'נדה?

     

    כהן: "גם החבורות הגדולות של פעם לא עשו דברים בהתחלה מתוך מטרה. זה נוצר עם הזמן. הם פשוט יצרו".

     

    אלטוניו: "בואו נהיה דוגרים, הם בעיקר אהבו לזיין ביחד".

     


    "עד שזה לא יגיע לצבע התחתונים שלבשתי ביום הגיוס אנשים לא יירגעו". החבורה שומרת על זכות השתיקה (צילום: אסנת רום)

     

    אחד הדברים הבולטים אצל השלושה הוא תהליך ההתבגרות המואץ שעברו בשנה האחרונה. התחקיר לסרט, שכלל מפגש עם משפחות שכולות, שיחות עם חיילים שהיו בבופור ואינספור שיחות עם רון לשם, מחבר הספר "אם יש גן עדן" שעליו מבוסס הסרט, פתחו להם את העיניים באשר להרבה מהדברים שמתרחשים במדינה. גם העובדה שהנושא הרגיש של הסרט מעורר עניין רב בעולם הפכו אותם לסוג של שגרירים שגולשים לא פעם לממלכתיות שלא מאפיינת צעירים בני 20 פלוס. אחת מהחוויות היותר מבגרות שעברו לטענתם היה כשהצטרפו למשך כשבועיים לפלוגת הנדסה מבצעית ברמת הגולן, על גבול סוריה, כדי לטעום קצת מסדר היום הצבאי־קרבי.

     

    "זה היה שבוע וחצי מהיותר מורכבים שחוויתי בחיים שלי", נזכר תורג'מן, "להיות שם זה להיות חלק מהמציאות ולראות איך מתמודדים איתה. החלטנו במהלך ההשתלמות הזאת שאנחנו לא מורידים נעליים ולא מתקלחים במשך שבועיים. רצינו להרגיש את הרמות של הקושי הפיזי והנפשי".

     

    כהן: "תוך שלושה ימים נכנסו לתוך האנרגיות המטורפות של מה שעובר עליהם. התחלנו לראות כל מיני דברים קטנים בהתנהגות של המפקדים והחיילים, ראינו את ההצגה של מערכות היחסים. זה היה מרתק".

     

    תורג'מן: "הדבר הכי חזק שלקחתי משם הוא את 'הכלום', את הרגעים שבהם אין מה לעשות ואין לאן ללכת. יש 15 שעות שלא עושים כלום בין שמירה לשמירה. מאבדים את תחושת הזמן. עניין אותי לחקור את 'הכלום' הזה ואת ההמתנה ולהביא אותו לסרט שבה הציפייה לפינוי או לפצצה הבאה שנופלת היא הדבר העיקרי".

     

    אלטוניו: "אצלי היה תהליך הפוך. בגלל שהסרט הזה הוא אחד לאחד מה שעברתי בלבנון, הייתי צריך לשים ברקסים לעצמי. ככל שהתעמקנו בעבודה, צפו אצלי דברים מחוויות שעברתי ומפעמים שכמעט ומתתי. בגלל שהדמות שלי עוברת תהליך של איבוד האמונה, הייתי צריך לחזור אחורה ולשכוח את כל מה שאני יודע".

     

    מה הדבר שהכי הזכיר לך את עצמך בתסריט?

     

    "איבוד התמימות. לקחו אותי לצבא בתור ילד מורעל עם אמביציות אישיות להציל את המדינה ועם מחשבות רומנטיות על להיות גיבור עד שיום אחד הבנתי מה בעצם קורה. גיליתי שהקרקע לא יציבה, שלא תמיד יש גיבוי מפקדים ושיש המון בעיות טכניות. פתאום הבנתי שאני כולה פאקינג סמרטוט שצריך לספוג אש. הפחד שמדברים עליו בסרט הוא אמיתי. הגעתי ילד ויצאתי גבר עם פחות אמון במה שקורה, עור מחוספס וציניות. איבדתי את הנאיביות שלי".

     

    איך היתה האווירה על הסט?

     

    כהן: "עם המון יראת כבוד"

     

    אלטוניו: "זה היה עם פול רצינות. לפעמים יש סרטים שבאים להציג עולם מסוים ובגלל שאין הרבה כסף בהפקה מוותרים על חלק מהאמינות. כאן זה לא היה: הביאו מישהו שבנה במשך 20 שנה מוצבים לצה"ל בדרום לבנון והוא בנה פאקינג מוצב אמיתי בצפון. הרי יכלו לעשות סט מזויף מקלקר, אבל לא ויתרו".

     

    כהן: "זוכר שבאנו לסיור לפני הצילומים וראינו את המנופים העצומים שהזיזו בלוקים בגודל של 20 מטר? אני זוכר שהסתכלתי על הפאזל הזה של ה־2,000 טון בטון שהרימו בשביל הקלוז־אפים הקטנים שלנו ואז הבנתי שאני חייב להיות מצוין".

     

    לא קצת מוזר להגיע לשיא אמנותי כזה בגילכם הצעיר יחסית?

     

    תורג'מן: "ברור שיש פה מצב לא קל. זה מזכיר לי את המצב שבגיל 18 קיבלתי את האוסקר הישראלי על 'בית"ר פרובנס' וזה שם אותי במקום לא נוח של 'אז מה עכשיו?' אחרי הכל, כמה תפקידים כבר יש לבני 18? בשלב מסוים הבנתי שאני פשוט רוצה לעבוד. לעבוד זה אומר לעשות הרבה דברים, ולא תמיד לעשות שיקולים של 'אבל זכיתי באוסקר ואני לא יכול לעשות את זה'".

     

    כהן: "זה באמת מצב מוזר, אבל מצד שני כיף לדעת שבגיל 23 אני מכוון יותר גבוה משחשבתי. אסור להרגיש שהגענו לשיא שאי אפשר לשחזר. אני מרגיש שאני צועד על שביל שהוביל אותי לפה ואני מקווה שהוא ימשיך להוביל אותי למקומות נוספים".

     

    אחד מהמקומות שהסרט הוביל אתכם אליהם הוא פסטיבל ברלין. איך היה לצעוד על השטיח האדום?

     

    אלטוניו: "מאוד מרגש. היה המון לחץ והמון כבוד. אבל גם היו דברים שביאסו אותי. למשל ש־80 אחוז ממה שכתבו על הפסטיבל ועל הסרט מופיע במדורי רכילות, למה? זה אומר משהו על הגישה שלנו לאמנות. דיברו איתנו על השטיח האדום, על החליפות ועל הסוליות של הנעליים ששכרנו. פאק איט, איך אפשר להיכנס להקרנה חגיגית באנרגיה כזאת? חוץ מזה היה משהו מאוד מרגש בזה שהגענו לגרמניה כיהודים עם סרט על מאבק קיומי שלנו".

     

    כהן: "ברלין היה מדהים אבל בעיקר דבר מאוד חשוב להפצה של הסרט בעולם. לשבת מול עיתונאים מכל העולם, שבדרך כלל רק מחכים לתת ביקורות, ולראות אותם שואלים שאלות מאהבה והזדהות היה מרגש. אף אחד לא התעסק בשירות הצבאי שלנו אלא באמנות. כולם ניסו לברוח מהעניין של לדבר פוליטיקה אבל אני אמרתי כן, כן נהיה שגרירים וכן נבוא בחליפות וכן נדבר על המדינה. היינו שגרירים טובים במשך שבוע וגרמנו להמון כתבים להזדהות עם העם. ואז חזרנו לפה וישר נכנסו למצב של מגננה. זה היה משהו שבכלל לא תכננתי. לא האמנתי שארגיש ככה".

     

    ועכשיו יהיה טוקבקים שיגידו "אז תחזרו לברלין".

     

    כהן: "אז שיגידו. אני באמת לא רוצה להתעסק בזה יותר. יש משהו בארץ שישר משדרים לך 'תישאר על הקרקע'. זה טבוע בחינוך שלנו. כל הזמן רוצים שנהיה עם הרגליים על הקרקע ואין לנו את הפריבילגיה לפנטז על אמנות טובה יותר או חיים טובים יותר. וואלה, בא לי לפנטז. בא לי ישראל אחרת. אני אוהב את המדינה הזאת ואני רוצה שינהיגו אותה אחרת. נמאס לי שאומרים לי 'תהיו על הרצפה'. אני רוצה לפנטז, רוצה לשנות, רוצה להשפיע, רוצה ליצור. בגלל שלא עשיתי צבא זה צריך להימנע ממני? אסור לשכוח - הגענו עם הסרט הזה לאן שהגענו בזכות זה שהעפנו את כפות הרגליים שלנו מהרצפה".

     

    ואיך הסרט? טוסו לסינמסקופ

     

    סל תרבות 1

    מה שאיתי תורג'מן אוהב

     

    ספר: "כוכבים בחוץ" מאת נתן אלתרמן. "ההתאהבות הראשונה שלי ברומנטיקה של השירה והמילים"

    דיסק: כל הדיסקים של אביתר בנאי. "זמר שהתבגרתי איתו"

    סרט: "ז'יל וג'ים". "ראיתי אותו כשהייתי באהבה הראשונה שלי ולא היה סרט שגרם לי להתערבות רגשית כל כך חזקה כמוהו".

    טלוויזיה: "הסופרנוס". "פשוט מאסטרפיס"

     

    סל תרבות 2 

    כל מה שאושרי כהן אוהב

     

    ספר: "החיים כמשל" של פנחס שדה. "תיאוריה שניפצה לי את כל התיאוריות שחינכו אותי על פיהן"

    דיסק: אביתר בנאי. "בדיוק המילים של איתי"

    סרט: "רקוויאם לחלום". "קלאסיקה של הקולנוע המודרני"

    טלוויזיה: "ניפ/טאק". "כמו שכתוב על המארז - דרמה מטרידה בשלמותה"

     

    סל תרבות 3

    כל מה שאלי אלטוניו אוהב

     

    ספר: "כל החיים לפניו" מאת אמיל אז'אר. "ספר שקראתי במהלך השירות במוצב ולא הפסקתי להתרגש ממנו".

    דיסק: "סימנים של חולשה" ברי סחרוף. "תקנו את הדיסק ותבינו"

    סרט: "ניצוצות". "סיפור שמדבר אל ועל כל נפש אנושית".

    טלוויזיה: "הלב". "כי זה פשוט מהלב".

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    "הגענו עם הסרט הזה לאן שהגענו בזכות זה שהעפנו את כפות הרגליים שלנו מהרצפה". מתוך "בופור"
    לאתר ההטבות
    מומלצים