שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    יהודי על כיסא בעולם

    "תארו לעצמכם יהודי והיהודי יושב על כסא והכסא בעולם. את בדידותו הגדולה של היהודי. לכמה חלל נזקק אדם עם כסא וכמה חלל ניתן לו." קטע מתוך ספרו החדש של יואל הופמן Curriculum Vitae

    לאביו של נתן שוַבֶּה היתה חנות שבה מכר

    נקניקיות אַס וכל מיני נקניקים. נתן שוַבֶּה עצמו

    היה כפוף מאוד וכשקראנו (בכיתה יוד אלף) את

    פאוסט של גתה נתן שוַבֶּה קרא את חלקו של

    מפיסטופלס.

    במסדרונות עמדו כל מיני ילדות. גשמי החורף

    נספגו במסגרות העץ של החלונות והמורים

    לסוציולוגיה התקשו מאוד לפתוח אותם. ידענו

    (מכוח השמועה) שבעלה של טוֹנִי הַלֶה (המנהלת)

    פילוסוף.

    איך קראו לנו? בדרך כלל יעקב ימפולסקי.

     

    בימי שני, בחדר ההתעמלות, הכריחו אותנו

    לקפוץ מעל לארגז שקראו אותו חמור. כמה

    מאתנו שברו עצמות ולקחו אותם בטקסי לקופת

    חולים.

    בתוך ילקוטי העור שלנו הסנדוויצ'ים נמעכו בין

    ספרי ההסטוריה ובהפסקת האוכל הכיתה הסריחה

    מביצים. היו מילים דומיננטיות (כמו "בואהנה")

    אבל בסך הכל הסתירו מאתנו את האינפורמציה

    על החלל הריק ועל כווני הזמן.

     

    בבתי השימוש השווינו איברים. כל דבר (בתים,

    עצים, שלטים) הזכיר נקבה. מכוח הארוטיקה

    ספרים קראו את עצמם.

    כמו בְּעוֹלם של גיאומטריה לא-אויקלִידִית

    דברים נפגשו. הכל נטה, כמו במראות קמורות,

    לעבר תחתוני אישה.

     

    אחרי הבחינות הסופיות שתינו יין של כרמל

    מזרחי ושכרנו סירה. שתי נערות ששמן צילה

    ישבו בירכתיים. אני זוכר שדג קפץ מתוך המים

    ושאיבדנו משוט אחד.

    הגענו עד למקום שבו הנחל נמהל במים המלוחים

    של הים ושם, בין השמשות, בתוך צבעי הארגמן,

    ידעתי: העולם עומד על למד וו נשים.

     

    ***

    ב-1956 הלכנו עם רובה צ'כי וחגור-פילים

    ממחנה האימונים שבבית דראס עד לקיבוץ גזר

    ובחזרה. נעלי העור שלנו נצבעו בדם.

    למחרת, חייל ששמו ברטונוב (כשמו של השחקן

    המפורסם) התעלף ברחבת המסדרים ושניים

    אחרים לקחו אותו משם באלונקה. אחר כך

    ברטונוב סיפר שבזמן העילפון הבין את תורתו של

    קנט. רשמי החושים (כך אמר) מקורם בתודעה

    ומן הבחינה הזאת העולם כולו הוא הוא (כלומר

    ברטונוב).

     

    בשבת אנדריאס אבי ואורזל, אמי החורגת,

    הביאו לבית דראס עוגה אנגלית ולפתן שזיפים.

    ברטונוב לחץ את ידו של אבי ואמר ברטונוב.

    השמש עמד בזוית מעל לאוהלים ואני הבנתי

    פתאום ששני כווני הזמן (קדימה ואחורנית)

    אורכם אינסוף ועל כן הזמן שבני אדם קוצבים

    הוא דמוי חלום.

     

    במסע החוליות מבית שמש לירושלים קנינו

    מערבי (בעשר לירות) חמור זקן והעמסנו על

    גבו את החגור ואת הרובים.

    החמור הלך אתנו יומיים תמימים בדרך בורמה

    ובמבואות ירושליים שילחנו אותו אבל הוא הלך

    אחרינו עד בנין הספריה שבגבעת רם.

    כבר עברו מאז יותר מחמישים שנה והחמור כבר

    מת מן הסתם. חבל על דְאָבדִין.

     

    כשעמדנו לצאת לחופשה ברטונוב החליק ונפל

    בשער המחנה. בבית החולים, באשקלון, צילמו

    את אגן הירכיים שלו ומצאו שעצם שקרויה

    coccyx נשברה.

    הלכנו לבקר אותו והבאנו שוקולד צֶ.דֶ. ומיץ

    תפוזים. ברטונוב אחז בידית שמעל לראשו

    ומשך את גופו למעלה. דיברנו אתו על הרב סמל

    גַנץ ועל העונשים שהטיל עלינו וברטונוב אמר:

    טוב שאני לא שם.

    אין ספק. ברטונוב היה במקום שהיה ולא במקום

    אחר. אבל היכולת של ברטונוב לחשוב את עצמו

    במקום אחר מילאה אותנו תמיהה.

     

    ***

    עכשיו פברואר אלפיים ושש וגשם יורד. שלוש

    וחצי בלילה. חמרי החלום עוד באויר. אישה סינית

    עתיקה. שיער לדישון חבצלות. השאר משתכח.

    אדם ששמו פוֹן-הֶסֶן אחראי לנשימה. שתי

    ילדות דואגות למפרקים ולאוזניים. מישהו (אולי

    פרופסור שגופו נוטה הצידה) מסדר את אירועי

    העבר במחסן גדול.

    מי דוחף את הזמן? אדוֹן זַכָּאים?

     

    אינסוף ספרים יוצאים לאור (כותבת אותם אשה

    מתל-אביב) וברובם האישה מסכינה לבסוף עם

    בעלה.

    האלוהים חובתו לרחם על כל זה שכן הוא כל

    יכול.

     

    ב-1956 הסכין של רב החובל של הפריגטה ק. 32

    החליק על האומצה שבצלחת (הארוחה החגיגית

    התקיימה בפלרמו שבסיציליה אחרי שהשלטונות

    שם נאותו סוף סוף וספקו דלק לאניה היהודית)

    ואפונת הגינה נתזה על מדי השרד של הקצינים

    האיטלקיים.

    כשהכובסות הסיציליניות תלו את המדים

    הלבנים ליבוש א.ח.י מזנק (הק.32) כבר היתה

    בדרכה לסרדיניה ומשם לחופה המערבי של

    אפריקה, מקום שלהקות של דולפינים לוו אותה

    אל עיר הנָמֵל דקר. אבל רב החובל (שקראנו

    אותו "שן חולצת") חלם מידי לילה, עד שהגענו

    לכף התקוה הטובה, על הרגע שבו האפונה

    נתזת. אלף פעמים חתך (בחלומו) את האומצה

    כהלכה או לפחות אמר, במבטא נכון, את המילה

    סְקוּזִי.

    הרגע ההוא קרוי (בתולדות העולם) "הרגע שבו

    האפונה עלתה מן הצלחת".

     

    בדרך לג'יבוטי, בסערה הגדולה, כשאפילו הטבח

    שכב חסר אונים וכל מה שלא נקשר בחבלים

    התנפץ אל הקיר שמנגד, המלח דה-לנגה בישל

    לעצמו איטריות ושר שירים הולנדיים.

    אחרי הסערה המים עמדו כמו לוח זכוכית. שטפנו

    את הקיא מן הספון ואספנו את שברי הרהיטים.

    "שן חולצת" (שהסערה השכיחה מלבו את אסון

    האפונה) קשר את הפריגטה אל המזח ויצאנו

    לחפש זונות.

     

    לימים תמר גוז'נסקי תאמר דבר (מזוית הראיה

    של המפלגה הקומוניסטית).

     

    מתוך "curriculum vitae" מאת יואל הופמן, הוצאת כתר.
    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    לאתר ההטבות
    מומלצים