שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות

    צהוב אחד טוב

    הבלוגים שמסקרים רכילות מציפים את הרשת, זורקים זין על זכויות יוצרים, מוציאים סלבז מהארון ואומרים את כל מה שאתרים ממוסדים יכולים רק לחלום עליו. פלא שבסוף הם גם מתעשרים מזה? קבלו סקירה וראיון עם האוונגרד הציוני בתחום, "הצינור"

    זה נכון מה שמספרים לכם על כתבי רכילות: אכן מדובר בעם נבזי, חטטן וחסר מעצורים. ז'אנר מפוקפק של עיתונאים, שרושף בהנאה מעל המקלדת בכל פעם שבריטני מנסה לתלות את עצמה מהמנורה, וניקול ריצ'י מורידה עוד קילו. אנשים נלוזים שמטפחים לעצמם את האגו על חשבון ידוענים אומללים. אין להם אלוהים וכנראה שגם אין להם מי יודע מה חיים, אבל היי - לפחות הם עושים את זה בשביל הכסף. מה שאי אפשר לומר להגנתם של הבלוגרים הישראלים שעליהם אתם עומדים לקרוא כאן.

     

    לא ברור מה גורם לאדם, שפוי במידה כזו או אחרת, להתעורר בוקר אחד ולהחליט שמעתה ואילך הוא מקדיש זמן לכל מה שקשור לרכילות, סלבז והצהוב הדביק שבינהם. אם לא מחכים לו בסוף החודש עם צ'ק שמנמן, אפשר לחשוב רק על סיבה טובה אחת לעשות את זה: אהבה טהורה לתחום, ואולי גם צורך לפרוק תסכולים מודחקים.

     

    זה מה שמבדיל בין כתבי רכילות ממוסדים לבלוגרים נטולי רסן - חוץ מתלוש המשכורת, זאת אומרת - בזמן שהראשונים נתונים למשטר הצנזורה של מקום העבודה שלהם, ונאלצים לג'נגל בין חוקי אתיקה יבשים והכתבות מקצועיות (למשל שזה לא יפה לכתוב דברים בוטים מדי על אנשים שאתה עלול לפגוש בהקרנה הבאה של "הבופור", או שאסור ללכלך על הבת של ההוא שקנה שטח פרסום בשווי 50 אלף דולר בעיתון שאתה כותב בו, גם אם היא עשתה משהו ממש מוזר בשירותים של "המרפאה").

     


    "לעדי הימלבלוי יש תולעים. מסכנה, זה מגרד" (מיקאל כהן, באדיבות "פנאי פלוס")

     

    לא עובדים בשביל אף אחד

    ברוב המקרים, בעלי המקלדות שמאחוריי הבלוג לא עובדים בשביל אף אחד, ולכן הם גם יכולים להתכסות בפוך אוורירי של אנונימיות ולא צריכים לנפק הסברים אחר כך. אם כתבי הרכילות הם חתולים מבוייתים שמשחיזים ציפורניים על ספות העור כשבעלת הבית לא מסתכלת, הבלוגרים הם חתולי הרחוב הארסים שמחטטים בכל פחי הזבל בשכונה.

     

    לבלוגרים מותר לכתוב, להגיד ולפרסם כל מה שבא להם. הם מעליבים, בועטים, גונבים, מקללים, מפרסמים תמונות וידיעות בלי להתחשב בזוטות כמו זכויות יוצרים או רגשות של אנשים, וגם סתם מסתלבטים בשביל הכיף. או בקיצור: חיים בעולם שבו "אתיקה" היא רק מלה נרדפת ל"גם אתם שומעים את הזמזום הזה?".

     

    המכורים האמיתיים כבר הבינו מזמן שהבלוגים האלה הם המקור הזמין והנוח ביותר לרכילות טהורה במובן המלוכלך של המילה, מהיצרן אל הצרכן. סלבז נשלפים כאן מהארון בניגוד לרצונם, מתנוססים בפוזיציות גרבוץ-פיהוק-קמטים-פלולה שהיו גורמות לכל אחד מאיתנו לזנק אל מותו ובאופן כללי הופכים למושא יומיומי ללעג. לעג אמרנו? סליחה, התכוונו "סקילה באבנים". לבלוגים האלה יש אפילו מילוני מונחים משלהם. את ג'ניפר אניסטון, למשל, הם מכנים בחיבה "מאניסטון", על שם המראה הגברי שבו היא אוחזת לדעת המחבר; לסלמה האייק קוראים "סלאמי האייק", לסיינה מילר "סלאטינה מילר" מלשון SLUT (שרמוטה) ואתם מבינים את הרעיון הכללי.

     

    בחו"ל לא חסרות דוגמאות לבלוגים מרושעים במיוחד, מ"פרז הילטון" דרך "זונת הצהובונים" וכלה ב"דה סופרפישל" שבחרה בסלוגן "בגלל שאתם מכוערים". בארץ דשדש העם הציוני מאחור, עד שקם הבלוג "הצינור", שעלה רק בינואר האחרון לאוויר וכבר הספיק לגבש לעצמו קומץ שונאים מכובד וציבור להוט של גולשים מכורים.

     


    אילנית לוי (צילום: דנה קופל)

     

    הצינור - כל מה שמריח

    הצינור עושה את מה שעושים המקבילים שלו בחו"ל – מרים תמונות שהופיעו באתרים ברחבי האינטרנט ונותן פרשנות עוקצנית לויזואל, עם סיקור מקביל של רכילות ישראלית ובינלאומית. לא תמיד הוא מביא אותה בסקופים היסטריים, אבל בלאו הכי הסיבה האמיתית להתחבר אליו היא לא האייטמים אלא הכותרות והטקסט, עם הניחוח המרושע שמרחף מהן. אומנם לא אכזרי כמו החברים באמריקה, אבל הכיוון בהחלט ברור. מעל תמונה של עדי הימלבלוי מגרדת בתחת, סלחו לי על הצרפתית, הם כתבו "לעדי הימלבלוי יש תולעים. מסכנה, זה מה זה מגרד". את מה שעשו שם לאנה ניקול סמית' אתם מוזמנים לחפש לבד.

     

    מאחורי הבלוג עומדים כמה סטודנטים שבאופן טבעי מסרבים להיחשף, רק מסכימים לגלות שהם מגיעים מ"ערי הלווין של תל אביב". "הקמנו את הבלוג כתשובה לבלוגים דומים בחו"ל", הם מדווחים בראיון אי מייל נוקב. "ישראלים לא מבינים אנגלית כל כך טוב, וחבל היה לנו שהם מפספסים את הבדיחות".

     

    המקורות האינפורמטיביים שלהם קצת מוגבלים: "כמה אתרי אינטרנט גרועים, 'נוצץ' של לאה אתגר והביפר של בוצ'צ'ו (צלם פפראצי ישראלי)", הם מקטרים. "בחו"ל זה הרבה יותר קל, כי שם יש מסורת הגונה של רכילות ומלא חומרים מצולמים לעבוד איתם".

     

    מי ההשראה שלכם בחו"ל, פרז הילטון?

     

    "האיש הזה הוא סתם אידיוט קאמפי, שמוציא שם רע למקצוע שלנו. באופן מסורתי, עוד מהבית, אנחנו ממחנה דה סופרפישל".

     

    באמת יש לכם זמן פנוי לנהל את הבלוג מדי יום? זה לא לוקח שעות?

     

    "להמציא בדיחה זה כמו לתקוע גול - לוקח שניה אחת בדיוק. עיקר ההתעסקות שלנו זה לדאוג שרוחב התמונות יהיה 450 פיקסלים, מה שלא תמיד כל כך פשוט, כי הרבה אתרים מתעצלים ומפרסמים תמונות צרות מדי, ואז אנחנו צריכים להוסיף שוליים לתמונה. זה המקום אולי לבקש שוב מעורכי אתרים ויחצ"נים לא להקטין ראש ולדאוג ל-450 פיקסלים רוחב לפחות".

     

    מה יוצא לכם מזה? אתם מרוויחים מזה כסף? סתם הנאה אישית?

     

    "נכון לעכשיו עוד לא ראינו שקל מהאתר הזה, מה שמוכיח שיש לנו חדוות עשייה נטו. הפרנסה העיקרית שלנו מגיעה מתחום הנדסת מערכות תקשורת והיא מאפשרת לנו להתפנות בראש שקט לבלוג אך עם זאת, נשמח להפוך את 'הצינור' למאני-מייקר. נראה לנו שיש לו פוטנציאל לייצר זהב, רק צריך מישהו עם יוזמה וכסף".

     

    למה דווקא בלוג על רכילות? מה רע בנושאים בוערים אחרים?

     

    "שום דבר אחר לא מעניין אותנו".

     

    איפה עוברים הגבולות שלכם? יש דברים שלא תכתבו?

     

    "לא נכתוב דברים לא מצחיקים".

     

    בטח יש לא מעט אנשים שנפגעו מכם עד עכשיו. לא קשה לכם לישון בלילה? נקיפות מצפון? משהו?

     

    "אנחנו ישנים היטב תודות למצפון נקי והתקן תוך-מעי מיוחד".

     

    לאן אתם רוצים להגיע עם הבלוג?

     

    "אנחנו רוצים להגיע עם הבלוג לפריפריות - עיירות פיתוח, קיבוצים, שכונות מצוקה, התנחלויות, מובלעות דרוזיות. האג'נדה החברתית שלנו גורסת שלא רק למיליונרים בתל-אביב מגיעה רכילות ברמה גבוהה. צריך להוציא את הצהוב מגוש דן ולהביא אותו לכל ילד אומלל בארץ. זו נחמה זולה ומצוינת".

     

    הייתם עוסקים ברכילות גם אם לא היה לכם את מעטה האנונימיות של האינטרנט?

     

    "האנונימיות זה פשוט כי אנחנו ביישנים".

     

    יום אחד בניי, כל זה יהיה שלכם

    אם הסטודנטים של "הצינור" ישחקו נכון עם הקלפים שלהם, יש סיכוי סביר שמהר מאוד הם ימצאו את עצמם על המסלול המהיר לעוד כמה גרושים מסיקור התעשייה הצהובה, ואם יהיה להם מזל זה יגמר במזוודה מלאה כסף מגאידמק. 

     הסיכוי שזה יקרה היה גדול יותר אם הם היו משנעים את עצמם לחו"ל, שם אלפי הכניסות היומיות אל הבלוגים של אחיהם למקצוע גרמו למפרסמי ענק לשלוף אותם מתהומות האנונימיות, ולרפד אותם בסכומי כסף דשנים תמורת הזכות לקבל באנר. כשהם נחשפים הם מקבלים לא מעט הצעות עבודה בתעשייה, רק כדי להמשיך ולשגר את החיצים שלהם אל העולם.

     

    קחו למשל את פרז הילטון (www.perezhilton.com) שרגע אחד היה עוד בלוגר אלמוני שנהנה לקשט תמונות פפראצי בציורים של הפרשות גוף וכתוביות נבזיות, ורגע אחר כך הוא התגלה כבלונדיני שמנמן העונה לשם בהלתי-אפשרי מריו ארמנדו לאבנדרה ג'וניור, שאוהב להצטלם עם מושאי הכתיבה שלו במסיבות ולהתחכך בנוצץ, עד שהפך למיני סלבריטי בפני עצמו. ניגוד אינטרסים? צביעות? לא נכחיש זאת.

     

    אבל עם התהילה מגיעות גם הצרות: עכשיו, כשהוא כבר לא אלמוני, ספג מריו תביעה על סך 7.5 מיליון דולר מסוכנות הצילום האמריקאית 17X, על שימוש לא חוקי בתמונות הפפראצי שלה. חוצמזה, כשכולם יודעים מי הוא, הם גם מרשים לעצמם לבוא אליו בטענות. בראיון ל"פנאי פלוס" סיפר 'פרזהילטון' שהוא חוטף לא מעט צעקות בתקופה האחרונה מפרסונות עליהן הוא נוהג לדרוך, כמו טארה ריד וניקול ריצ'י, ואפילו כמה איומי רצח. מה שאומר שלכל בלוג יש מוצאי בלוג, ובסופו מחכה המציאות שמחוץ לרשת. לא שזה מזיז למריו, לדבריו. אם זה תלוי בו, הוא ימשיך לכתוב את הבלוג הזדוני שלו לנצח.

     

    רכילות היא אחד הנושאים הלוהטים היום ברשת, אחרי פורנו ובריטני ספירס. מה שאומר שזמן הלבלוב של הבלוגים האלה עד מכת המוות הממוסחרת הולך ומתקצר. מצד שני הם ממשיכים לצוץ בקצב הולך וגובר. קבלו את רשימת המאסט של בלוגים שאתם חייבים לפקוד.

     

    The superficial

    אחת ממלכות האם של ביצת הבלוגים הצהובים וממייסדות הז'אנר. ידועה בזכות האג'נדה הסו-קולד לוחמנית שלה, שמבקשת להוכיח לעולם עד כמה יושבי הוליווד הם צבועים ומטונפים, ועד כמה העניין הבלתי פוסק שלנו בהם הופך אותנו לצבועים ומטונפים לא פחות.

     

    X17 online

    סוכנות צילום לתמונות פפראצי שמאסה בכל הבלוגרים שגונבים לה את התמונות, והחליטה לפתוח בלוג משל עצמה. ייאמר לזכותם שהתמונות שלהם באמת די בלעדיות ומתעדכנות בתדירות מרשימה.

     

    The bosh

    בלוג מוצלח למדי שמתעדכן לעיתים תכופות ומספק גישה ללא מעט אייטמים ותמונות פפראצי שאי אפשר למצוא בכל מקום.

     

    Tabloid whore

    מנוהל על ידי בחורה שמתייחסת לעצמה כאל ג'אנקית של צהובונים וטראש. את ההתמכרות הקשה היא פורקת בבלוג הזה. פיתרון מושלם ליושבי ארץ הקודש, שאין להם ממש גישה לנשיונל אינקווייר.

     

    The gossip guru

    בלוג מושקע ומפורט ביותר שמתעדכן אחת לרבע שעה בממוצע. מתרכז בעיקר במתרחש בניו יורק סיטי, אבל לא רק.

     

    Gone Hollywood

    בלוג שמנוהל על ידי בחור שכבר הצליח לסגור לעצמו חוזה עם לא מעט מפרסמים. הוא אומר את זה הכי פשוט שאפשר: כולם רוצים לדעת מה קורה עם הסלבז, אני רוצה לעשות מזה כסף.

     

    Holy candy

    בלוג חדש יחסית שהוקם על ידי תסריטאית של אופרות סבון. היא קוראת לעצמר "האלטר של הסופרפישל" – לא ממש ברור למה. בכל מקרה, היא מאוד שנונה ונחושה, והעתיד נראה מבטיח.

     

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: איי פי
    פריס הילטון וניקול ריצ'י. זן חדש
    צילום: איי פי
    צינורות. לא אתגר, קסאם
    לאתר ההטבות
    מומלצים