שוטה הנבואה
הפעם חוזר אורי יסעור אל שורש השורשים של זהותו – השפה העברית. הוא עושה זאת בעזרת זכרו של אחד מגדולי משוררי דורנו. כתבה חמישית בסדרה
ובכן שוב אני עולה על חבית הדגים בתקווה שיצא לי משפט מפתח (חבית הדגים)
בעוד כמה שנים, ההתפתחות הטכנולוגית תאפשר לנו לצרף פסקול לכל כתבה באינטרנט. המסך האינטרקטיבי יזהה לאן מופנה גלגל העין, והמחשב ינגן את השיר שהכותב בחר כמתאים ביותר לליווי אותו קטע. ייתכן שכמה חבר'ה צעירים בדאון-טאון פתח-תקווה עובדים על הסטארט-אפ הזה ברגעים אלו ממש. עד אז, אני יכול רק לשתול רמזים.
אבל אם בכל זאת מרגישים הבדל
בין צחוק מעושה וצחוק מתגלגל
אז ברוך השם תודה לאל
(מה חדש במדע – מסה בג' חלקים)
מה לעזאזל מצאו השבדים בש"י עגנון?! כיצד ייתכן שאחד יורגן, שחי בסקנדינביה בשנות ה-60 של המאה הקודמת, הצליח להבין את עולם המושגים של יוצא השטייטל היהודי בפולין? והרי כל יצירתו של זוכה פרס הנובל מקורה בעולמו של תלמיד חכם – התנ"ך, המדרשים, המשנה והתלמוד.
עולה על הדעת שיצירה טובה באמת, כזו שנחצבה מלבבו של היוצר, מכילה תמיד מימד עומק. היכולת להבין את אותו עומק לאורכו ולרוחבו היא תלוית-תרבות, אך קורא רגיש מספיק יזהה את עושרה של נפש היוצר, ויתענג על עצם קיומו של העומק, גם אם לא יירד לסוף דעתו.
נזכרתי בקושיה זו כשניסיתי להבין את סוד קסמו של מאיר אריאל ז"ל. שניים אוחזין במשורר – קיבוצניקים ודוסים – אלה אומרים כולו שלי ואלה אומרים כולו שלי. המגזרים הללו, לכאורה שני הקטבים של החברה הישראלית, הם אלו המכילים את האחוז הגדול ביותר (ההולך וגדל, אגב) של אלה המכנים את עצמם "אוהבי מאיר" – קבוצת עילית סגורה המתגאה בהיותה אוונגרד של מתי-מעט המבינים את שיריו.
...ובמשטרה אמרו לי - תרגע
מכבי האש אמרו לי - תרגע
רצתי אל הבאר אמר לי - relax just
עד שהאחות התורנית באשמורת הבוקר ריחמה עלי
ונרגעתי
הכניסיני אחותי כלה
(פרקים מיומנו של חוזר בתשובה)
בויכוח בין הצדדים, אני נאלץ להודות, הדוסים מנצחים ובגדול. חלק גדול משיריו (אני יודע שאני מכעיס עכשיו לפחות מחצית מששת קוראי, אבל גם הופתעתי לגלות), קשה מאד להבין בלי רקע תורני. אריאל עצמו אמר עוד בשנות ה-80', במהלך "מסע הבחירות' שלו" שרוב החילוניים לא מבינים אותו, ושלמעשה הוא כותב בעיקר לדתיים. למרות זאת, סירב תמיד להגדרה כחוזר בתשובה, בטענה שלעולם לא ממש עזב. "אם לוחצים אותי לקיר", אמר, "אני מודה בשפה רפה שיש לי אמונה באלוהים, בתורת משה ובעם ישראל".
המאהב הגדול של השפה העברית (צילום: חיים זיו)
נכון, הווי חיי הקיבוץ חוזר פעמים רבות בשיריו, הסמים הקלים והחופש המיני בהחלט לא שאובים ממורשת ישראל סבא, אבל כל אלה נמצאים על פני השטח. תוכלו למצוא אותם גם בפזמונים רבים בני זמננו. בניגוד לאחרונים, כשתגרד את המעטה החיצוני משיריו של אריאל תמצא עצמך מול תהום. עומק לא-שיערת מציץ בך, וגורם למעין התרגשות-גבהים בשיפולי הבטן.
- דוגמא לניתוח מעמיק של שיריו של מאיר אריאל, במתכונת דף גמרא, תוכלו למצוא כאן -
באדיבות ניר ברוידא מהישיבה החילונית.
לבנו הצעיר של מאיר אריאל יש הסבר אחר. אהוד אריאל, מוסיקאי בפני עצמו וחוזר בתשובה, חושב שהנשמה היהודית משחקת כאן תפקיד. "הקיבוצניקים, בלי לדעת, בכלל בלי להתכוון, מקיימים מצוות גדולות. הרוח שלהם וכל החיים שלהם מושתתים על המוסר הכי גבוה. אני חושב שבגלל זה גם הם מתחברים לשירים של אבא".
בחיים עובר שבוע
עוד מעט נרדם
לב נודד אל מבוע
אל שלחייך פרדס רימונים
כפרים עם נרדים
(שדות גולדברג)
שוחחתי עם אהוד בשעת לילה מאוחרת. ישבנו במטבח בבית אריאל – כך קוראים במשפחה לבית בפרדס-חנה בו גר מאיר בחודשי חייו האחרונים, ושם גרה עד היום אשתו תרצה, תיבדל לחיים ארוכים. הגעתי לכאן כדי לקחת חלק במסורת ארוכת שנים – לימוד פרשת השבוע של ערב יום רביעי. "סבא שלי היה נוהג לשבת בשבת בבוקר בקיבוץ וללמוד את פרשת השבוע. אבא שלי המשיך את המסורת הזו, גם בתל אביב וגם כאן. ואנחנו דואגים שהשרשרת לא תינתק".
כרגיל התבלבלתי בדרך (לידיעתכם: בפרדס-חנה רחוב מצדה ורחוב המכבים נפגשים פעמיים), אבל לשמחתי פגשתי בדרך את נועה, ששמעה גם היא על תרבות יום ד', ובכוחות משותפים מצאנו, אמנם באיחור קל, את בית אריאל. הבית, כראוי לשמו, משמש כמעין מקדש-מעט לזכרו של המשורר, החל מהשלט הקבוע בכניסה ועד לקירות, עליהן תלויות תמונותיו וציורים שצייר.
כשנכנסנו, התברר שאנחנו האורחים היחידים באותו יום. מסביב לשולחן ישבו האחים אהוד ושחר אריאל, וארבעה חברים מהסביבה. מעל ראשם קרצה לנו תעודה ממוסגרת – ברכות למאיר אריאל על זכיית שירו "לא יכול להוריד ממך את העיניים" ברינגטון הזהב – 20,000 הורדות של השיר בביצוע להקת כלא 6.
זה לקח לו קצת זמן להביא חיוך
הוא לא הזיז עין
אחר כך הוא דיבר אלי
ישר אל תוך היין
(שיר כאב)
האם אני צריך לתרץ את הבחירה לכתוב את אחד מפרקי מסעי על ר' מאיר זצ"ל? ראשית אודה על האמת – ההחלטה נפלה קודם שמצאתי סיבה מנומקת לעשות כן. אם תמשיכו להקשות ולדרוש תשובה, אאלץ לקחת אתכם איתי לטיול קצר בגרוזיה הרחוקה.
הייתי שם עם זוגתי בקיץ שעבר, ובאחד מהכפרים ההרריים שבצפון המדינה, אוֹני שמו, עצרנו להתרשם מבית הכנסת המקומי. יהודים כמעט לא נשארו בכפר, וכל הנותרים כבר באים-בימים, אבל בית הכנסת המרשים עומד על תילו.
לא הצלחתי להסביר את ההתרגשות שאחזה בי אז, בזמן שהילכתי בין הספסלים, קראתי את הכתובות על הקירות ועל ארון הקודש ועילעלתי בסידורים המתפוררים. בתי-כנסיות לא עושים לי את זה בדרך כלל. רק לפני כמה ימים, כשכבר התחלתי לעבוד על כתבה זו ושיריו של מאיר התנגנו חזור ונגן בראשי, הבנתי את פשר ההתרגשות ההיא.
זו הייתה המילה הכתובה. האותיות העבריות של סידור התפילה תפסו אותי לא מוכן באמצע רכס הקווקז העליון. זו הייתה שפת-אמי – הכלי באמצעותו אני נותן למציאות משמעות ומובן. מכאן בכלל הייתי צריך להתחיל, טפחתי על מצחי. ממשורר חבית הדגים, מחייה השפה העברית.
תראו תראו את הגארי קופרים האלה
קלינט איסטוודים דמי קולו, יענו בזים לשרב
הגיע הזמן שכבר תוציאו את הלשון הארוכה שלכם
מתרבות המערב
(בצהרי היום)
איך נראה לימוד פרשת השבוע בבית אריאל? כמו משחק פוקר, רק בלי הקלפים. הקריאה בפרשה מתגלגלת באחווה גברית מאחד לשני, והחברים מחליפים פרשנויות והארות באופן אסוסיאטיבי, גם מהמקורות וגם משיריו של ר' בוב דילן.
פניהם של כל המסבים לשולחן קורנות מאורה של תורה, בלי כל עזרים חיצוניים נראים לעין. אפילו בקבוק הערק שעל השולחן רוקן עד מחציתו בלבד. "אח, איזו מתיקות", קוראים המסובים. "איזו אהבה של הקדוש ברוך הוא". אני מוצא את עצמי מדמיין איך הייתה מתנהלת הישיבה הזו בראשותו של בעל הבית לפני שמונה שנים.
פרשת השבוע היא פרשת "כי תשא", ואנחנו עוסקים בכמה סיפורים כבדי משקל, ביניהם עגל הזהב, והאינטרקציה הסתומה ונוראת-ההוד בין אלהים למשה בנקרת הצור. אהוד אריאל מטיל עלי לקרוא בקול רם ובהטעמה את אחת העליות. לשמחתי, העובדה שאני גלוי ראש לא מפריעה לנוכחים, ואם כן, אף אחד לא מעיר (בדרך כלל אני זוכר לקחת למקרים כאלו את כובע הגרב הרב-תכליתי שלי, הפעם שכחתי אותו בבית).
שלוות-עולמים-פרדס-חנה-כרכור, ממש.
ושמיטה כהלכה אתה כבר יודע לעשות
שאתה רץ לקחת עוד ועוד אדמות?
בספק מרמה, בחשד גזל, בחסות חשיכה
בחסינות מושל? הזו גאולה? הזה כבודה?
כגנב במחתרת יהודה?
ולמי תמכור את "שדך" בשנת שמיטה
או אולי תתאסלם או תתנצר לשנה?
(מדרש יונתי)
רק דבר אחד פוגם בהנאתי השלמה. קיראו לי טרחן, אבל בכל פעם שאני נתקל בצורך הבלתי-נלאה של בני עמי לשוח בדבר עליונותם יוצאת לי את הרוח מהמפרשים. "האם ידעתם כי בכל פעם שמופיעה המילה אדם בתורה הכוונה ליהודי?", אומר תומר, אחד המשתתפים, כמו ממתיק סוד לחבריו. ומה עוד? חוטאי העגל, שימו לב, לא היו יהודים כשרים, אלא ערב-רב שדבק בהם ביציאת מצרים.
כמובן שהטרוניה שלי אינה מופנית אל יושבי השולחן החביבים באמת בבית אריאל, אלא מופרחת כך בחלל האוויר הוירטואלי אל מול פני האומה: האם אפשר בכלל להסיר את השוביניזם הלאומי הזה ממסורת ישראל, או שהרעיון העם הנבחר הוא בסיסי מדי, שורשי מדי בתורה ובהלכה, ודינו של כל ניתוח הפרדה לכישלון?
כמה ימים לפני הלילה בפרדס-חנה, הגעתי לערב לימוד של כתבי הגנוזים של מאיר אריאל, בירושלים. מתברר שמגירותיו של מאיר היו עמוסות במסות ושירים שלא פורסמו. המשפחה שומרת על כתבים אלו בקנאות, ובתו שירז עורכת מדי פעם על בסיסם ערבי הקראה ולימוד.
באחד הקטעים, שאולי יתפרסמו ביום מן הימים בספר, אם ירצה השם ואם תרצה גם תרצָה, כותב אריאל בשפתו הייחודית על מה שהוא מכנה 'שוויון האי-שוויון, אי-שוויון השוויון". הוא מדבר על כל בני האדם, ועל הנס הגלוי שבייחודיותו של כל אחד מהם. הייתי רוצה להאמין שתורתו-אמונתו של מאיר אריאל הייתה כזו שאינה מכפיפה אמונה ליהירות, שאינה סוגדת לעגל עָם הבכי-רע.
ומשתלחות ריבוא עיניים
חייתו-מדבר חייתו-אדם
ואין מותח קו ביניים
ואין מבדיל בין דם לדם
(שיר תת-מודע זמני)
אבל אני יודע שגם למאיר אריאל היה את השוביניזם שלו. התבטאויותיו האומללות בנוגע להומוסקסואליות, לדוגמא, או הכאב הרב שהסב פעמים רבות לקרובים אותו, מזכירים לי שגם המשורר, כמאמרו, אינו אלא בן-אדם, בן-תמותה.
"הוא לא היה קדוש", מספר אשר לוי, חבר של מאיר, גם כן מחוג פרשת השבוע. "הוא היה מניח תפילין, מנסה לשמור שבת ובסוף ההופעות היה משתדל לעשות את הדרך הכי קצרה לאוטו, כדי שאיזו בחורה צעירה לא תשכנע אותו להתדיין איתה כל הלילה על שיריו. הוא היה קיבוצניק, ותל-אביבי. והוא היה הרבה יותר ישראלי ויהודי בעיני מכל מיני בעלי מוסר כפול למיניהם".
ואולי זה מדרש-המעט שזכיתי אני לקבל מפרשת העגל. קח מהמשורר את שפתו ואת שיריו, והנח לדעותיו. קח מהתורה את לשונה וחוכמתה, והנח לקרתנות ולשנאת האחר העולות ממנה לעיתים. מְצָא רימון, אכול את תוכו וזרוק קליפתו.
האם זה או שלום או צדק
היכולים איש בלי אחיו
אני במקום תשובה
הולך לתל אביב
יש לי שם אחת
שמרשה לבוא פתאום
היא גרה בנווה צדק
ממש ליד מגדל שלום
זה מגדל של צומת
הרצל אחד העם
מתנגדים צודקים מאוד
גדולים בשעתם
(צדק צדק תרדוף)
העובדה שאני ואדם כלשהו שחי בארץ הזו לפני 2,700 שנים עשויים להבין זה את שפתו של זה, מביאה אותי הכי קרוב שאפשר להגדרה של אדם מאמין. עזבו אתכם מאלוהים, הלכה, ארץ, גנטיקה - העובדה כי במשך אלפי שנים מילמלו מיליוני אנשים ברחבי העולם כולו את תפילותיהם תוך כדי פענוח האותיות האלה, אותן אותיות שאתם קוראים עכשיו, היא זו שבונה את זהותי היהודית במובנה העמוק ביותר.
חלקנו נוטה להתגאות על היותנו העם הראשון בהיסטוריה האנושית שהאמין באל אחד. אני חייב להודות שאיני רואה בכך זכות מוסרית גדולה כלשהי. אם בכל זאת תרצו משהו להתגאות בו, הייתי ממליץ לכם ללכת כמה מאות שנים קדימה, ולהתגאות בשייכותכם לעם הראשון שהפסיק עם השטות הזאת של בשר חרוך למען השם, והתחיל לדבר עם אלוהיו בשפתו.
אז מה אני צריך את כל הליריות הזאת
עם כל הסמליות אשר בינה לבינה?
(תקווה)
והנה כמעט הגיעה הכתבה לסיומה ולא הספקתי לספר לכם על השיר הזה, ועל השיר ההוא, ולְמה התכוון המשורר כאן, וכאן, וגם באותו משפט סתום מפורסם. נראה שאין ברירה, ונצטרך להמשיך את החקירה וההעמקה בנפרד. חנות התקליטים הקרובה למקום מגוריכם היא מקום לא רע להתחיל.
מאיר אריאל היה המאהב הגדול של השפה הזאת. הוא ידע לשלב בין חידושיה ועתיקותיה כביד אומן. לפני שבוע הוא היה צריך להיות בן 65. במשך שנות חייו הוא זכה להיות אחד הכלים דרכם נשמר הקשר החי בינינו לבין עושרה של שפת אבותינו. ועל כך, מודה אני.
מחפש תשובה:
ובשבוע הבא: רוצים שינוי?
טענות, רעיונות? כיתבו לאורי יסעור - ory.yassur@gmail.com
לפנייה לכתב/ת 
