"אלון" מוריד את המסיכה: גם אני אשה, כמוך

* * * תקציר הפרקים הקודמים * * *

"נשואה שובבה", בת 39, נכנסת בראשונה בחייה לצ'ט ופוגשת את "הרואה ואינו נראה", רווק בן 35. הם עוברים להתכתבות פלרטטנית באימייל. בשלב מסוים מתוודה הרווק ששמו אלון, פסיכולוג שעושה מחקר על תרבות הצ'טים. רונית, הנשואה השובבה, לא קונה את זה. תחת לחץ מתון מודה אלון שהוא רק למד פסיכולוגיה, שזה לא ממש מחקר. רונית, מצידה, זורקת פצצה וטוענת שהיא לא נשואה שובבה, אלא רווקה קשוחה, שהמציאה את דמות הנשואה במסגרת רומן ביכורים. אלון לא משתכנע, דורש שתוחזר לאלתר דמות הנשואה השובבה. בתמורה דורשת רונית מאלון להוריד גם הוא את המסיכות - ובפרק הנוכחי הוא מוריד מסיכה אחת לפחות...

רונית היקרה,

טוב, את יושבת? את מחזיקה חזק?

את בטח שואלת את עצמך למה לכל הרוחות והשדונים עשיתי את זה. אז ככה: זה התחיל מגחמה רגעית מול המחשב, כשעטלפי השעמום והבאסה חגו מעלי כמנהגם בלילה. מה אגיד ומה אומר... קודם כל, בגדול? זה היה כיף גדול. מעבר לזה, הרעיון לנסות להזדהות עם חרון אפו של הגברבר המצוי, להבין את דרך מחשבתו, מניעיו, לדבר בשפתו - היה מסע פסיכוסוריאליסטי מדהים! מומלץ בחום לכל אשה, אחות, עיר-ואם בישראל, שחשה שהזמן החולף פלוס האינטראקציה עם בני המין השני הופכים אותה או ללסבית המגדלת שפם מתחת לבית השחי, לזינה הלוחמת, או לאשת לוט.

אני חייבת להודות שנעלבתי קשות בשמו של הגבר-גרב מההשמצות שלך נגד המין הזכרי כולו, אבל גם מצאתי את עצמי מהנהנת תכופות. מצד שני, קול המחאה שפרץ ממני - עזבי עכשיו גבר-גרב, או אשה - היה אמיתי, ותאמיני או לא, זה היה קולו הזועק לכבודו של האדם באשר הוא אדם.

את רוצה לדעת אם נהניתי? איזו שאלה, עד כדי התמכרות! זה היה מאתגר לחשוב בצורה ובאופן "גבריים", ולהתנסח כך שהרמה הוורבלית שלי לא תיפול משלך, ועם זאת גם שלא תחשדי בכלום. כי כמו שאנחנו יודעות, ההבדלים בין כושר הביטוי של אשה לזה של גבר הם כמו ההבדלים בין מצעד האהבה ביום שטוף שמש ברחוב הירקון לבין כנס מורים בבית ההסתדרות.

היה לי שצף-קצף כייפי ומאתגר, עד שהתחלתי להרגיש "מאוים". אז הגיעו גם נקיפות המצפון. התחלתי לקבל בחילה מעצמי, מזה שאני משחקת ברגשותייך, גם אם הנחת אותם מנחת קרבן לאליל הנערץ שלך, קופידון.

כשהגיעה הצעתך להיפגש, הגיעו מים עד גועל נפש. אז התחפשתי לפסיכולוג, בניסיון לחתוך את הפלונטר.

אלונה!

אבל לא עושים דבר כזה לאנשים! לעזאזל איתך, מופרעת שכמוך! שתיחנקי!!! את יודעת שכמעט גרמת לי להתאהב בך??? יא מטורפת.

-רונית

אוי רונית,

כמעט? תגידי, קראת את המיילים שלך? ממש יצאו אדים מהמסך! עד כדי כך הרגשתי מוצלחת ואטרקטיבית כגבר, שאמרתי לעצמי, אם להשתמש בשפה הצדקנית המעצבנת של הרוחניים, שיש כאן "שיעור" בשבילי. שכדי לגרום למישהו להתאהב בי נואשות מומלץ לי בחום לא להיפגש איתו, אלא להתכתב איתו לאורך זמן ולשמור על מקסימום מסתוריות במינימום מאמץ.

את נורא מאוכזבת שאני לא הגבר שחשבת?

-אלונה

עבודה מהבית עסק לפטופ (צילום: ויז'ואל/פוטוס)

האמת שכן. קצת. תודי שיש לא מעט הנאה בקרב חרבות לשוני עם גבר, שיש בו גם אקרובטיקה מילולית מינית. זה מרגש, זה מפעים, זה אורגזמה קטנה לאגו. עם אשה הדיאלוג יכול להיות עמוק יותר, אבל הוא בלי ספק פחות מרגש.

וגם - היה כיף לפנטז שיש לי מעריץ אלמוני, אז עכשיו אני מרגישה קצת מופסדת. אלון שלך היה... איך להגיד את זה בלי להישמע פתטית? הוא היה מסעיר. גם רך וגם קשה. מין מותק כזה. לא רוצה להגיד גם גברי וגם נשי כדי לא להישמע מטומטמת, אבל ככה בדיוק הוא היה. ונורא אהבתי להתכתב איתו. נו, איתך.

דבר אחד אני לא קולטת: למה כתבת לי שוב? הרי כבר קברתי אותך עמוק במעמקי הצ'יפים. נורא הופתעתי כשצצת לי שוב על המסך. למה?

* * * *

רונית יקירתי,

הייתי חוזרת הביתה בערב אחרי יום עבודה מתיש בסטודיו, מכינה לעצמי משהו לאכול, מעלעלת בפנקס הטלפונים ומחפשת את מי מהאקסים להעלות באוב כדי להעניק לעצמי קצת אדרנלין. בקיצור, הרגשתי ריקה. התחילו לדגדג לי הידיים, חיפשתי מישהו שאוכל להתכתב איתו, או איתה, על תקן של אדולן, ולא מצאתי. ואז, תוך כדי התחרבשות של ייסורי מצפון מצד אחד געגועים לכתיבה מאתגרת מצד שני, הגיח בראשי כמו כוכב הצפון המשפט שכתבת לי פעם: שאת ילדה גדולה.

עכשיו את האמת: את כועסת עלי?

-אלונה

* * * *

אלונה היקרה,

בקיצור, לא יודעת. אני מנסה להסתגל. בסך הכל, אני חושבת שדי מוצא חן בעיניי שהתגלית כאשה.

-רונית

רונית היקרה,

מתי ירד לך האסימון? נורא התפלאתי שלקח לך כל כך הרבה זמן.

* * * *

אלונה היקרה,

קשה לי להצביע על הרגע המדויק, אבל כל הזמן הרגשתי משהו לא נכון, לא מדויק, לא נוח עם מה שאמרת לי כגבר. בהשתלשלות העניינים בינינו היו דברים שלא התחברו עם מה שקורה בדרך כלל בדיאלוג עם גבר. והיו גם דברים מסוימים שאמרת, שגבר לא יגיד אף פעם.

-רונית

היי רונית,

נעים מאוד, אני אלונה, אבל מעדיפה את השם אוליב. 

בת 35.

אמנית אקלקטית-ברוטאלית.

רווקה מפוכחת ומגולחת למשעי.

מראה חיצוני: גוף שלדי אך גמיש, המהווה קונטרפונקט מושלם לפני ירח מלא.

אוהבת: סתיו, אביב, מוזיקה, אמנות, חוכמה, פאי לימון, סקס, גברים.

שונאת: קיץ בתל-אביב, לבנטיניות, טפשות, פוזות, גברים.

מה איתך, איפה כרטיס הביקור האמיתי שלך?

-אוליב

* * * *

היי אוליב,

אני כאמור רונית, או רוני, טכנאית רנטגן בת 39.

נשואה לאקי, בן 41, בעל מפעל קטן לעיבוד שבבים.

ילדים: נועה, 17, ניר, 15, הדס, 6 וחצי.

חיות מחמד: חתול (הדוד סם), כלב (ג'ק). החתול הוא בעצם חתולה.

פנאי: לאי בודד אקח מחשב נייד. מה שיחסר לי כבר אמצא באינטרנט.

סרט אהוב: "ירח מר". לפעמים נדמה לי שאבות-אבותיי הקימו את מועדון הסאדו-מאזו הראשון בכתריאליבקה.

טעם אהוב: שוש וקינמון.

טעם נרכש: ליצ'י .

מידה: 42 (נו, טוב, 44 במכנסיים, אבל ממחר דיאטה).

חלומות: להיות משוררת, פסיכולוגית, רקדנית-ג'אז וזמרת.

פנטזיה רומנטית: החלום ההוא עם ג'וד לאו. זוכרת?

-רוני

* * * *

רוני יקרה, 

נעים גם לי מאוד (ובטח שאני זוכרת את החלום עם ג'וד לאו, איך אפשר לשכוח). תגידי, סיפרת לבועלך על ההתכתבות שלנו?

-אוליב

* * * *

אוליב יקירתי,

לפעמים אני מתעוררת באמצע הלילה ומגלה שהפרינסס עדיין לא חזר. כשהוא חוזר, אני אפילו לא שואלת אותו שאלות מסוג "איפה היית ומה עשית", כמו שכל מיני נשים שאני מכירה עושות. אני פשוט קמה והולכת למחשב. תאמיני לי שהרבה יותר נעים ונוח לדבר עם מישהו שלא מכירים מאשר עם בול עץ ששוכב במיטה ומפליץ נחירות אחרי שנעלם לחצי לילה.

-רוני

המשך מחר