העם נקעה רגלו

פייר? לא פייר. הגמר של "נולד לרקוד", או "רוקדים עם כאבים", חמס מצופיו את האשליה האחרונה שנותרה להם – זכותם להשפיע באס אמ אסים. כבר מזמן לא ברור על מה בדיוק משפיעים, שכן אין כל קשר בין ההבטחות המעורפלות על תהילתו

של הזוכה לבין שנה של לימודי מחול מפרכים באנונימיות מוחלטת בניכר. אפילו אוהביה של התוכנית הזו – ואני בהחלט נמנית עימם, ולו בגלל שאין בה קללות, גסויות ואלימות ויש בה אנשים צעירים שעובדים קשה על החלום שלהם – אפילו האוהבים יודעים ש"נולד לרקוד" היא מוצר שנועד לחלוב רייטינג והצבעות בתשלום, וזה בסדר גמור מצידנו, אבל יחסינו עם התוכנית הזאת מתנהלים לאורה של ציפייה סבירה שיתנו לנו לקבוע מי זכה בה. לא נתנו. לא יפה.

במקום זה הביאו למסך היסטריה גמורה. רקדנים מנוסים מיוליה וטובים ממנה יודעים היטב שפציעות הן חלק מן המשחק, ואם באמת סבורים שההצגה חייבת להימשך אז נושכים שפתיים וממשיכים, בחן ובאומץ ובלי היסטריה. זה מה שיוליה ניסתה לעשות, אבל יוליה היא רק פיון של ההפקה, וזו לא ידעה מה לעשות עם עצמה, ובמקום חן ואצילות קיבלנו אמבט-רחמים מהביל, שבו "כולנו יודעים עד כמה קשה לך" נשמע שוב ושוב בצד "מדהים", מילה שבאמת כדאי לסלק מלשון הדיבור מחמת מיאוס.

אז ראינו כיצד נקע ברגל הפך לדרמה רפואית נעבעכית וקולנית כאחד, עם נסיון לשוות לאירוע נופך של מתח מיותר שלא היה בו: שעתיים לפני שצביקה הדר הבליח בעת משדר החדשות לבשר לנו שעדיין אינו יודע אם יוליה תופיע, כבר יכלו צופי הגמר להתעדכן באינטרנט ולגלות שכן תופיע. בעברית קוראים לזה מניפולציה זולה – ויותר מאוחר ראיתם כיצד זו הפכה למוקד של ערב שיכול היה להיראות ולהישמע טוב בהרבה ממה שקיבלנו.

לאורכו של משדר שאמור היה להיות חגיגי ומנצנץ, מוקפד ומגוהץ, ראינו כיצד ההפקה מנסה לסחוט אמפתיה מן הצופים בכוח, מסיטה את העניין מהישגים מוכחים להישגים של משככי כאבים ואחר כך מבינה שהגזימה, ומנסה לתקן את המעוות – אם אכן היה כאן מעוות – בהכרזה בחצי פה על עוד זוכה.

האילתור המחולטר הזה, שאין לו כל קשר לאיכויות הביצוע של המתמודדים, הגיע לשיאו בדיווח המגומגם של צביקה הדר

על זכייתו של תום בפרס זהה לזה של יוליה, ומן ההכרזה ניתן להבין שההפקה חשבה עוד קודם על כך שהטיית ההצבעה ליוליה במניפולציה של ההפקה עצמה היא רעיון די רע. עוד אפשר להבין שההפקה סבורה שכולנו מטומטמים גמורים, ודווקא ב"נולד לרקוד" נדמה היה, לרגעים, שההפקה לא מצדדת בגישה הזאת ואפילו משתדלת לתת לצופיה כלים להבין כיצד בוחנים איכויות של מפזזים ומכרכרים.

שפת הגוף של צביקה הדר וההיסוס שלו ברגעים האחרונים של המשדר הסגירו אי נוחות מכל ההתנהלות, ובעלי זכרון טלויזיוני של שתי עונות יכולים היו לשאול את עצמם כיצד זה קרה: הרי גם ערב הגמר הקודם התמוטט להם הפייבוריט, אור כחלון – והם היו צריכים להיות למודי נסיון ומוכנים למשהו דומה עם תסריט אלטרנטיבי שלא יגלוש לפאתוס, שישמור על אלגנטיות ועל מראית-עין של פאן. היה רע, לא נעים, לא הוגן – ורק בעונה הבאה נדע אם הצופים נותרו שבויים, או שהעם נקעה רגלו.