בעלי הוא הגבר היחיד שהיה לי עד היום
רונית הנשואה, עוד מעט בת 40, מספרת לאוליב שבעל נעוריה, אקי (שהוא לגמרי במקרה גם המאהב של אוליב), היה הראשון והאחרון שלה. אוליב האמנית, שעובדת על מיצג בשדרה, מעודדת את רונית לכתוב ואומרת לה שיש עוד גוונים חוץ מלבן בתולי ושחור זנותי. היא גם מזכירה לרונית שאם כל כך לא טוב לה, היא יכולה להתגרש מאקי, במקום לקטר עליו. מעניין למה... פרק 14
טוב, קודם כל, אני כבר מכירה אותך קצת, לכן כל דבר שתאמרי לא מאוד יפתיע אותי. אז היתה לך שבת קודשו של שפחה/משפחה. אבל העובדה שאת דבקה בתא המשפחתי, מתיש ומעיק ככל שיהיה, מעידה על כך (כמו שנאמת לי בלהט באחד המיילים הראשונים), שיש בעינייך גם דברים טובים בתא הלחץ הזה. את פשוט רוצה רגע לנוח. וזה, יקירה שלי, בסדר.
אבל מה שאני קוראת בין השורות, זה שיחסי המין עם אקי לא משהו... תגידי, אקי יודע? כי התרשמתי שלא. לדעתי את צריכה לדבר איתו. אל תתביישי. תגידי לו מה חסר לך, מה את רוצה. אולי תופתעי לטובה? אולי זה יעורר משהו רדום?
אני במועקה נוראית, כי התעכבתי עם פרויקט די גדול, שהיה אמור לפתוח את אירועי הקיץ בשדרות רוטשילד. נראה שאצטרך לדחות את הפתיחה, וזה איום ונורא. הרעיון הוא לשלב בין העצים הקיימים בשירה עצים מדומים, מפוצצים בפירות מכל מיני חומרים, ולהחביא בשדרה רמקולים, שמתוכם יישמעו ציוצי ציפורים עם מוזיקה של דביוסי, באך, ועוד כל מיני. מזל שלהקלטות דאגתי כבר מזמן, כשהייתי בפריז, שם עלה לי הרעיון. בכל אופן, כולם כועסים עלי, ובצדק. כך שבליינית הדוניסטית-שדוניסטית עם סיגר אני ממש לא, לפחות לא כרגע. אני בהתרוצצות מתמדת מהמסגר לנגר ומ'ארטא' לחרטא.
שלך,
אוליב
* * * *
היי אוליב, שלומות מהפרברים,
מצידי אקי יכול ללכת ולבוא כרצונו לשיעורי הטניס שלו, או מה שזה לא יהיה, ולא מעניין אותי ממה הוא מריח כשהוא חוזר. אבל בדבר אחד את צודקת: באמת אין לי כוחות מיותרים למשפחתיות. לפעמים נדמה לי שמאז שהתחתנתי גדלתי ב-40 מידות. בסוף אני אתפוצץ, ואת איברי המפוזרים ימצאו על פני כל כדור הארץ.
אני יושבת בגינתי הקטנטנה, לפטופי על ברכיי, מעקר את ביציותיי כהוגן, בוהה בציפורים ובמסך חליפות, עד שיעלה לי רעיון להמשך הדבר הזה שאני כותבת. אז חשבתי לעצמי, למה שלא אכתוב כמה מילים לאלונית השדונית, הנפש היחידה שאני מכירה במתחם שינקין? (אני מניחה ששם את גרה).
שתדעי לך שלא רק את מתגוששת עם עצים ואבנים במטרה לצקת בהם תוכן. גם ייסורי הכתיבה קשים מנשוא. כבר חודשים אני עובדת על משהו, אז חשבתי לי, עם מי אתייעץ, אם לא עם האמנית היחידה שאני מכירה בסוף העולם, אוליב, חברתי הטרייה?
את זוכרת את הקטע ההוא שהמצאתי לך, על הסופרת המתחילה שכותבת רומן על מאדאם בובארי הישראלית? אז זהו, שאני, הנשואה השובבה שלך, כותבת רומן על סופרת צעירה בת 28, שכותבת על נעוריה המזדיינים והמוכים בברים מוכי השחין והצרעת של תל-אביב. עכשיו הבאתי לך אותה בהפוכה, או שהיית מוכנה?
את יודעת מתי היתה הפעם הראשונה (והאחרונה) ששאפתי לתוכי חומר לא חוקי כלשהו? בצבא. זה דווקא מצא חן בעיניי, אבל כשאקי הקדוש שמע, הוא ישר קיבל קריזה והשביע אותי שאני לא נוגעת בזה יותר. חשבתי שאולי בעצם כתבתי את נועה, או את מה שאני מדמיינת שעלול לקרות לה במאורות העכברושים בעיר הגדולה, כי נערותי היתה כל כך שונה ותמימה, עם תנועות הנוער והטיולים, בעוד שהיא כבר מכירה בעל פה את כל הקאמה סוטרא, או כך זה נראה. אני הזדיינתי בפעם הראשונה בגיל 17 וחצי, ובטח לא תאמיני, אבל זה היה עם אקי. כן, בעלי הוא הגבר היחיד שהיה לי עד היום, עוד מעט סוגרת 40. לאן אפנה עכשיו, אחורה אל נעוריי הרחוקים והמוגנים, או אל עתיד שחור משחור, שזור זיונים פרועים?
שלך,
רונית שיצאה מהארונית
רונית,
אני הייתי שם, במקומות האלה, ואדי הדקאדנט הילכו גם עלי קסם מסוכן. אבל תמיד-תמיד חזרתי הביתה עם בחילה (אגב, זה לופט בדרום תל-אביב). חברים שלי הזדיינו ועדיין מזדיינים בסבבה בשירותים מבאישים של מועדונים. אז אין לי ולא תהיה לי לעולם ביקורת על בחירותיו התמוהות של ההומו-ספיינס בלוקיישנים לסקס. שכל אחד יעשה מה שעושה לו את זה.
את סיפרת סיפור אפל על בחורה אבודה שמחפשת נואשות אחר הנשיות שלה ומוצאת אותה במעמקי האסלה. והיא לא נועה, בתך שתחייה. את בתך את אוהבת, ואילו בסיפור הזנונים לא היה ולו פירור של אהבה או חמלה על הדמות שכתבת. שום יופי לא ראית בה. לדעתי, היא את - בסיוטייך. איפה הלב שלה? המחשבות שלה? ההומור שלה? יש לה דבר כזה בכלל? צבעת הכל בזפת. ואי אפשר לראות שום דבר כשהכל שחור, כשם שאי אפשר לראות כלום כשהכל לבן. כלומר, נעורייך הבתוליים בטיולי התנועה, שלימים הפכו לחיי נישואייך.
את יודעת, יש באמצע המון גוונים יפהפיים. את לא צריכה לבחור עכשיו מה לעשות עם שארית חייך. מה שבטוח, יש לך רצון לבטא את עצמך. לכן תכתבי, תכתבי, תכתבי... ואת לא חייבת להתמקד רק בסופרת הצעירה, שכותבת על נעוריה המתוקתקים. תכתבי לעצמך, לי, אפילו לאקי – גם בלי לתת לו לקרוא. למרות שאני במקומך הייתי מדפיסה לו מכתב ודוחפת לו אותו ישר לפה. ואם אנחנו כבר באזור הזה, מה הרחת ממנו? מתי? כמה זמן זה כבר נמשך? ולמה, בשם אלוהי הנישואים, את לא מרשה לעצמך לצייץ, למה רק לבייץ? אני רוצה להזכירך שפעם כתבת לי שאת מתעבת את הנשואות האלה שמתבכיינות על חייהן המשמימים והמתוסכלים. נבחת שלא טוב לך? תעזבי, תחתכי. תתגרשי!
בכל אופן, לדעתי תוך כדי הכתיבה התשובות יופיעו מאליהן, הרצון העצמאי שלך יבצבץ, מלא ביטחון עצמי ויופי. מגיע לך ליהנות מהחיים, מהיצירה (אמרה אוליב לפני ששמה לעצמה נבוט בראש מרוב עצבים על כך שהיא לא מספיקה ליצור כלום בעצמה).
שלך,
אוליב
המשך מחר
