אלה הם חיי
שש שעות אחרי שסיימה לכתוב את העונה השנייה של "אמא'לה", נולד בנה השני; חלק מהדייטים האיומים שהגיבורה חווה קרו גם לה; ותיקי דיין היא בדיוק אמא שלה. המציאות והבדיון מתערבבים בחיים של תמר מרום
יום אחד, לפני שבעה חודשים בערך, סיימה תמר מרום לכתוב את הפרק האחרון בעונה השנייה של "אמא'לה", ושלחה אותו לרם נהרי, היוצר השותף שלה לסדרה. פחות משש שעות אחר-כך נולד הילד השני שלה, אורי. "הייתי נורא בלחץ", היא מספרת, "כי תאריך הלידה המשוער והתאריך של תחילת הצילומים היו באותו היום, אז בכל מקרה הייתי חייבת לגמור את זה עד הלידה. כי שכתוב קל פה ושם אפשר לעשות, אבל לשבת מול file לבן עם תינוק בן שבוע, נראה לי בלתי אפשרי. זאת תקופה שאתה עוסק בלשרוד, אוכל בעמידה מול המקרר הפתוח, וישן בישיבה כשרק אפשר. קצת כמו להיות חייל חי"ר".
גם בלי תינוק זה לא ממש להיט.
"כן, וגם ככה אני יושבת מול הדף הזה ומקללת, ואומרת 'איזה עבודה מגעילה מצאתי לעצמי'".
והולכת למקרר, ואוכלת בעמידה.
"ורוחצת כלים ומסדרת את הארון. אני אעשה הכל כדי לא לעשות. היו לי תקופות שהייתי הולכת ברחוב ונורא סובלת מהעבודה, ואומרת לעצמי 'למה אני לא יכולה לעבוד בדואר?' הייתי מסתכלת על האיש שמחלק את המכתבים ופשוט מקנאה. אבל אלה צרות של אנשים מגעילים ועשירים".
אז בעצם אורי חיכה שתסיימי את הדראפט.
"אני חיכיתי, לא הוא. אומרים שהם נולדים ברגע שאת משחררת, כשאת מוכנה נפשית או שסתם נמאס לך".
ככה נולדו העונה השנייה של "אמא'לה", שהפרק הראשון שלה ישודר הערב (ד', "קשת"), והילד השני של מרום, אח לשירה, בת הארבע. אם הסיבוב הראשון של אפי בכר (אורנה בנאי) על המסך התגבש סביב ההריון והלידה, העונה השנייה עושה מקום לחיפושים שלה אחרי אהבה, וגם משחררת קצת זמן מסך לדמויות שמסביב. מסדרה שמתבססת על ציר אחד דרמטי חזק, "אמא'לה" התבגרה והפכה לדרמה פסיכולוגית שיושבת על הנוסחה הבסיסית, הישנה והטובה – סיפור על יחסים בין כל מיני אנשים. "החלטנו שאי אפשר להתחרות בסיפור של העונה הקודמת", מבהירה מרום. "אפשר לרדת לזנות ולהחליט שאחת הדמויות תגסוס ממחלה קשה, אבל לא רצינו ללכת לשם, וזה ההבדל המרכזי בין העונות".
בעונה הראשונה היו בסדרה אמירות לא פשוטות על אמהות.
"אנחנו, הדור שלי, עוד גדל על המיתוס שהולכים, יולדים, יש לך תינוק ביד ואת הכי מאושרת בעולם. או שאומרים לנו שחובה לעשות את זה ושאין אופציה אחרת, אבל יש המון דברים שלא מדברים עליהם. יש מוטיב שחוזר אצל אמהות בתחילת דרכן, 'למה לא אמרו לי', 'למה לא הכינו אותי', 'למה לא מדברים על זה'. צצו קולות אחרים. כבר לא ברור שילד נולד ומיד את מצמידה אותו לציצי וחיה באושר ועושר. זה כבר בסדר להגיד שאני לא מאושרת, שאני מתחרטת קצת, שנמאס לי מהילד והייתי רוצה שהוא יעלם. היו כמה דברים בסדרה שרעדה לי היד כשכתבתי אותם, כי היה לי קשה בתור אמא".
מעניין שגם לך וגם לאורנה האמהות לא באה באופן טבעי.
"כן. יש המון נשים שכל החיים מתכוננות לאמהות, נורא רוצות ומתלהבות מתינוקות ברחוב, אני ממש לא כזאת. מאוד רציתי ילד, אבל זה היה מאוד זר לי, בטח הקטע הטכני של להתעסק בתינוק ולרחוץ ולהלביש, שנראה לי בלתי אפשרי קצת. כל הזמן הסתכלתי על עצמי מהצד ואמרתי, זאת אני? אני לא natural born mother. האמהות נראית לי כמו סוג של תוכנה שיש אצל כולנו, תוכנה שמתקינה את עצמה ביום הדין. היא קיימת אצל כולנו, אבל יש כאלה שהתוכנה שלהן משודרגת, ואצל אחרות פחות".
ילדים זה דבר נפלא
אבל בסוף זה מסתדר, כמו שאומרים בפולנית. בכר מתרגלת למצב החדש ואפילו אוהבת אותו. במיוחד כשהיא כבר לא צריכה לקום לשמירות באמצע הלילה, ומתפקדת כ"ג'ובניקית שממוקמת קל"ב", כמו שמגדירה אותה מרום. אחרי ששקע האבק של הלידה והחודשים הראשונים, הפאניקה הראשונית פינתה מקום לסוג של יציבות. כן, מסתבר שאמהות זה אחלה, למרות הכל. עכשיו מתפנה קצת פנאי רגשי כדי למצוא חיים.
"בעונה השניה היה לי חשוב להבהיר שאפי נורא מאושרת מהילד", מדגישה מרום. "עם כל הקשיים שבזה האהבה היא נורא גדולה ומשמעותית וממלאת, ועם הזמן זה הולך ומשתבח ומתעצם, וזאת כבר לא מטלה אלא אהבה נורא גדולה. הילד יצר אצלה בסיס חזק בחיים, היא כבר לא עפה ברוח לכל כיוון. ילדים זה דבר נפלא".
משתתפי הסדרה. התבגרו, הסתבכו
אי אפשר לברוח מהקלישאה הזאת.
"כי זה נכון. ילד מאוד ממקד ומשנה סדרי עדיפויות. ביום שישי היתה את ההקרנה של הסדרה, שירה היתה עם בייביסיטר. הגיעו מליון אנשים, כולם התרגשו, ואני יצאתי מההקרנה ולא ידעתי מה לחשוב - זה כן טוב, זה לא טוב, מה אנשים אמרו, כן שיקרו, לא שיקרו. הייתי עייפה נורא, זה כמו אחרי חתונה. לא שהתחתנתי אבל לא משנה, היתה התרוקנות וכבר לא היה לי כח. ואז הלכתי לקחת את שירה, ופתאום הכל התפקס. בסדר, היתה הקרנה. כל אחד אמר משהו, חלק אמרו דברים יפים, חלק לא אמרו מספיק דברים יפים, אבל זה לא משנה, כי עכשיו יש אותה, וזהו. הכל נכנס לגודל המתאים שלו".
אז את רגועה?
"עכשיו אני שוב בעיצומו של התקף בהלה קל, מעצם העובדה שזה יהיה בטלוויזיה".
זה לא עובר עם הזמן?
"לא. אפילו שזאת עונה שנייה. אני לא אוהבת לשים את עצמי באיזה שהוא פרונט, כשכולם מסתכלים ואומרים כן טוב, לא טוב. בכלל יש פער נורא גדול בין התהליך של העשייה, שהוא מאוד אפור וסיזיפי, לחשיפה הזאת. את העונה השניה כתבתי בחמש בבוקר, עם הריון מתקדם בדמדומים הייתי יושבת ומקלידה, ויש בזה משהו מאוד לא זוהר ומאוד אינטימי, ואז פתאום זה בטלוויזיה. נורא חשוף. אני מבחינתי מבסוטית מזה שגמרתי לכתוב, ושלחתי את התסריט במייל".
קצת כמו לידה.
"כן. אחד הדברים היותר משונים שזכורים לי מהיום שחזרנו הביתה עם הילדה, היה ששמנו אותה בעריסה ואמרתי שאני מרגישה כמו בסרטים, כשמישהו חוטף תינוק ועכשיו מחכים שיבואו לקחת אותו תמורת כופר. זה משהו שמשותף להרבה נשים בהריון ראשון. הן מתכוננות ללידה כאילו זאת פסגה של הר, ואז היא מגיעה, ואת מרגישה שצלחת אותה וזה נגמר. אחרי יומיים מתחילה שגרה אחרת לגמרי, וזה הלם גדול, כי כאילו מה רוצים ממני, ילדתי והכל בסדר, אבל בעצם רק אז מתחילים החיים האמיתיים".
הרייטינג בעונה הקודמת היה לא רע. זה לא נותן לך ביטחון?
"אני אין לי ביטחון בכלום. אני סטודנטית של אסכולת ארז טל, שמתייחס לכל דבר – וזה מדהים בעיני – כאילו זאת הפעם הראשונה, כאילו לא מכירים אותו וכאילו לא ירצו, אף פעם לא אומר 'יהיה בסדר'. גם ב'רק בישראל' בכל עונה זה היה בואו נחשוב איך מביאים אותה מחדש ברמה הקריאטיבית וגם באיך למשוך צופים. זה שומר על שפיות, כי העסק הוא עסק קשה ובוגדני. פתאום אנשים יכולים להגיד יאללה נמאס מאורנה בנאי, מצ'עמם".
אז מה הציפיות שלך מבחינת הרייטינג?
"(צוחקת) שיהיה גבוה. אין מה לעשות, אנחנו עובדים בערוץ 2. אם הייתי רוצה לכתוב משהו שהיה פחות חשוב לי שיצפו בו, הייתי עושה אותו ב-HOT, שם יותר חשוב הבאזז ופחות הרייטינג. אני לא חושבת שמישהו מצפה ש'אמא'לה' תעשה את הרייטינג של 'ארץ נהדרת', אבל עדיין מצפים שזה יהיה טוב".
געגועי ללימור
כש"אמאלה" נולדה, היא בכלל נולדה כסיטקום. סיטקום מגניב שתוביל האשה שפעמוני-פבלוב שקשורים לצוואר שלה, מעוררים צחוק אוטומטי אצל הצופים ברגע שהיא מפציעה על המסך. אלא שאז הכניסה "קשת" לתמונה את מרום, שהספיקה לרשום ברקורד שלה כמה שנים של עריכה מוזיקלית בגלי צה"ל, הגשה ועריכה ברדיו תל-אביב, בין היתר עם היפה והאמיצה, מיכל ניב, חמש שנות כתיבה ל"רק בישראל" ולפרויקטים אחרים של ארז טל, וגם פיתוח "השיר שלנו".
מרום הסתכלה על הפיילוט ואמרה שזה טוב ויפה, אבל היא לא רואה איך היא הולכת לעשות מזה סיטקום, והאמת היא שהיא גם לא ממש רוצה. אז "אמאלה" הומרה לדרמה, אורנה בנאי לא זינקה מתוך עוגה באמצע הסלון שלכם. דאחקות אר נוט אינקלודד אין דה סט.
"פחות מעניין אותי בחיים לעשות סיטקום", מודה מרום. "באופן אישי דרמות מעניינות אותי יותר. סיטקום זה אחלה, אבל הסיטואציה הזאת לא התאימה לקטע של בדיחות. הסיפור המקורי, וגם מה שאורנה הביאה איתה, מתאימים יותר לדרמה. חוץ מזה בשביל לעשות סיטקום צריך מישהו שמצטיין בפאנצ'ים ואני לא בחורה שמשפריצה פאנצ'ים".
"רק בישראל" לא היתה משפרצת פאנצ'ים?
"כן, אבל אז היו לידי שני פאנצ'יונרים בחסד, שהם אורי גרוס וארז טל, אני בעיקר כתבתי סיפורים ועלילות. זה מה שאני טובה בו, ובגלל זה גם השלמנו אחד את השני כל כך טוב. מה גם שעם הזמן הצלחתי להתעייף מפאנצ'ים".
אורנה אמרה בראיון שהיא מתגעגעת ללימור.
"אני בדרך כלל לא מתגעגעת, רק קצת לפעמים. כשיש איזה אירוע מדהים אני אומרת 'מה הייתי כותבת לה עכשיו'. אבל בסך הכל אני מבסוטית מאוד מהשינוי, בעיקר כי אני לא צריכה להיות כל הזמן מעודכנת באקטואליה וזאת הקלה גדולה".
גם אם מרום ניקתה את התפריט שלה מהמזון שמאכילה אותנו מפלצת האקטואליה, היא עדיין שומרת על חיבור הדוק עם המציאות. כל ההתרחשויות שתקבלו ב"אמא'לה" הן תוצאה של תחקיר מוקפד ומעמיק, וחלק גדול מהן מבוססות על דברים שקרו באמת. בין היתר מדובר בבדיקת האבהות שבפרק הראשון, בפרטים שנוגעים ללידה או ביחסים בין אורנה לגברים שמסביבה. זה כולל התייעצות עם פסיכולוגים, אנשי מקצוע או פשוט העברה של מקרים שקרו לה או לאנשים שמעורבים בסדרה. "חשוב לי לדעת שככה זה באמת", היא מסבירה. "מספיק שבנאדם אחד יגיד שזה לא ככה, והוא איבד את העניין בסדרה. זאת לא טלנובלה ולא פנטזיה, היא מתיימרת להיות משהו אמיתי ואני חייבת לדייק בפרטים".
מה לקחת מעצמך לעונה השניה?
"הרבה דברים. אפילו אחד הדייטים של אפי (ראה וידאו) קרה לי. הבחור ההוא הכיר אותי כי הייתי בגל"צ, כלומר הוא ידע מה אני עושה והתחיל לחקור אותי כמה משלמים לי וכמה אני מצליחה לחסוך מזה, כולל זה שבסופו של דבר הוא תפס לי את היד, הוציא לי את השקית של הסוכר ואמר 'תפסיקי, את משחקת עם דברים כמו ילדה קטנה'. ובסוף הדייט הוא שאל אותי 'תתקשרי'? ואמרתי לו 'לא, וגם אתה אל תתקשר', ועד שהגעתי הביתה כבר חיכתה לי הודעה ממנו. זה היה אפילו יותר קיצוני ממה שהיה בסדרה.
"או למשל הלידה של אפי, שעבדנו עליה עם חברה שלי, שהיא מיילדת. אפי לא קיבלה אפידורל כי לא רצו לתת לה אותו בשלב מוקדם, ממש כמו שהיה כשאני ילדתי את שירה. המיילדת הורידה אותי כל הזמן למטה ואמרה 'את לא תצליחי, את צרה, יצטרכו לחתוך', ואת הדברים האלה שמתי בטקסט של המיילדת בסדרה. והחברה שלי אמרה 'אף מיילדת לא תגיד דבר כזה', ואני אמרתי 'לי אמרו, ועכשיו אני נוקמת'.
"מצד שני הסיפור של הלידה שאוב גם מסיפור שקראתי באינטרנט באיזה פורום, של אשה שבאה ללדת, הכי לא רצתה לידה טבעית - ולא התביישה בזה, אבל יצאה לה לידה טבעית בניגוד לרצונה. היא ילדה תוך כדי שהיא צורחת 'תביאו לי אפידורל, אני לא יולדת בלי אפידורל'. קצת אחרי ששודר הפרק התפתח בפורום דיון על 'אמא'לה'. והבחורה הזאת כתבה 'סדרה נחמדה וזה, אבל מה הסיפור עם הלידה? הוא היה ממש לא אמין'".
לא התחשק לך לכתוב לה?
"הייתי נורא קרובה,ממש בער לי, אבל עשיתי לי חוק שאני לא כותבת, רק קוראת, כדי לא להתחיל מעורבויות רגשיות".
תני לי לנחש. אילנה בכר היא אמא שלך.
"שלי ושל עוד הרבה אנשים. היא כנראה האמא של כולנו, אילנה בכר. אמא גדולה וסדרתית".
