"הערצתן של נערות מעולפות רוך"
"אולי בעקבות הקשר הרוחני הזה יפתח המחבר בפניו את שערי עולם הספרות? עולם פלאי ונוהר, עולם אשר בו ככלות הכול יש גמול מסחרר על כל ייסורי המשורר, המון תשואות והערצתן של נערות מעולפות רוך ואהבתן של נשים בשלות הלהוטות להרעיף עליך בשפע מכל מה שנגעת בו בחלומותיך". קטע מתוך ספרו החדש של עמוס עוז, "חרוזי החיים והמוות"
כמעט בקו ישר מאחוריה זע בעצבנות בכיסאו נער כבן שש-עשרה, לא מאושר, אולי משורר מתחיל, עור פניו מקולקל בפצעונים, שׂערו השחור מקורזל, בַּרזילִי, וכמו מלא אבק. ייסורי גילו ומועקת מעשיו בחושך קיבעו על שפתי הנער העוויה קרובה לבכי, ומבעד למשקפיו, שעדשותיהם עבות כמו עשויות זגוגית של כוסות בירה, הוא ממעמקים אוהב את המחבר הזה אהבה חשאית ונלהבת, סבלי סבלך נפשך נפשי אתה ורק אתה מסוגל להבין, הלוא אני-אני הוא הנפש הנמֵקה בבדידותה בין דפי סיפוריך.
***
לעומת הנער הזה מבחין המחבר בדמותו הזועפת של איש מגודל, גוּשי, אדם בעל צורה הסתדרותית מובהקת, ודאי מי שהיה עד לפני עשר או חמש-עשרה שנים מחנך תקיף ואכול אידיאלים בבית-ספר ותיק באחת משכונות הפועלים שהתברְגנו, ואולי אף סגן-המנהל (בדימוס) של מחלקת החינוך המחוזית. לסתותיו פחוסות, גביני עיניו אפורים-צהבהבים עבותים מאוד, די פרועים, ושׁומה כהה דמוית מקק מקננת לה על שפתו העליונה, לרגלי נחירו הימני.
המחבר משער שעוד לפני תום הדיון תהיה לנו כאן הזדמנות נרחבת לשמוע מפיו של האיש התקיף הזה את עיקרי השקפותיו: קרוב לוודאי שהוא בא לכאן הערב לא כדי להרחיב אופקים ולא כדי ליהנות כי אם בכוונה נחרצת לקום על רגליו אחרי שהדוברים האחרים יסיימו את כל דיבוריהם, לדפוק בשולחן ולבטא אחת ולתמיד את דעתו השלילית על מה שקרוי "הספרות העברית העכשווית", שאין בה ולא כלום ממה שאנחנו צריכים לו בזמן הזה, בתחילת שנות השמונים, אך לרוע המזל יש בה מלוא חופניים, תשעה קבין, של כל מה שאין אנו צריכים לו כלל ועיקר.
***
המחבר, מצדו, מחליט להצמיד לדמות המחנך הוותיק הזה את השם דוקטור פסח יקהת. למלצרית מבית-הקפה קרא ריקי. עוזר הנבלים ימשיך להיות מר ליאון ולנושא כליו השפוף מתאים השם שלמה חוגי. הנער-המשורר יהיה יובל דהאן אך את ביכורי שיריו הוא ישלח ביד רועדת אל העורך הספרותי בחתימת יובל דותן. הגברת צמאת התרבות תיקָרא מרים נהוראית (אבל הילדים בחצר השיכון קוראים לה מרים נוראית).
העלילה תתרחש בבניין ישן, קלוף-טיח, ברחוב ריינס בתל אביב. בין מרים נהוראית לבין הנער הממושקף יתרקם אט-אט איזה קוּר דק: בוקר אחד הוא יעלה אל דירתה בשליחות אמו. יתכבד בכוס מיץ ובשתי עוגיות מאפה ידיה, אך יסרב בנימוס לעוגייה שלישית ויסרב בנימוס גם לתפוח, אבל כצאתו ימלמל במבוכה שלא, הוא לא מנגן בשום כלי נגינה אבל כן, לפעמים
הוא כותב קצת. לא משהו. סתם ניסיונות כאלה.
לאחר יום-יומיים הוא שוב יופיע אצלה כי הוזמן להראות לה את שיריו, שהיא תמצא בהם לא בוסר, לגמרי-לגמרי לא בוסר, להפך, עומק רגשי עושר לשוני עדינוּת אסתטית ושפע של אהבת האדם והטבע. והפעם יתכבד הנער בתפוז שהיא תקלוף למענו, נוסף לשלוש עוגיות ולמיץ.
כעבור שבוע שוב ידפוק יובל על דלתה, וכן בימים הבאים, הגברת נהוראית תבשל לו לפתן פירות מתוק וסמיך מאוד, הוא יקנה ויביא לה שי ביישני: חילזון מאובן שנכלא בתוך גוש זכוכית תכלכל. בערבים הבאים היא תיגע-לא-תיגע לפעמים תוך כדי שיחתם בזרועו או בכתפו. מרוב הפתעה או מרוב חמלת תימהון אימהית היא אף תיאות להתעלם מכף-ידו שפעם אחת - רק פעם אחת - תתעה מבוהלת, כמו בטעות, על פני שמלתה, ולמשך שלוש-ארבע נשימות תמצא לה חניה, כמתעלפת, על אחד משדיה. השכנה ליזַוֶוטה קוּניצין תציץ במקרה באותו רגע מחלון מטבחה, וכך יבואו רוע-לב ורכילות לרמוס את מה שכמעט לא היה, והכול ייגמר בביזוי.
את לפתן-הפירות שלה, המתוק כמו מרקחת וסמיך כמו דבק, תוסיף מרים נהוראית לבשל לצנן ולשמור למענו במקרר, אבל הנער יובל דותן לא יבוא עוד לביתה אף פעם מלבד בשיריו ובגעגועיו ומלבד בדמיונות לילה דלוחים שבגללם הוא שוב יחליט שאין לו סיבה להמשיך לחיות אך ידחה את המעשה עד אחרי הערב הספרותי הזה מפני שהוא תולה איזו תקווה עמומה בפגישה עם המחבר שיבין לסבלו וּודאי ירצה להושיט לו יד-ידיד, ומי יודע, אולי אף יזמינוֹ להתארח בביתו, יתפעל משיריו ואולי, כעבור איזה זמן, לאחר שההיכרות תהפוך להיות ידידות ומן הידידות יעלה גם קשר רוחני - וכאן הופכת הפנטזיה הזאת להיות פלאית ושטופת עונג כמעט עד למעלה מכוחו של הנער לשאת - אולי בעקבות הקשר הרוחני הזה יפתח המחבר בפניו את שערי עולם הספרות?
עולם פלאי ונוהר, עולם אשר בו ככלות הכול יש גמול מסחרר על כל ייסורי המשורר, המון תשואות והערצתן של נערות מעולפות-רוך ואהבתן של נשים בשלות הלהוטות להרעיף עליך בשפע מכל מה שנגעת בו בחלומותיך וגם מכל מה שאפילו בחלומות לא ראית.
