למה מי את חושבת שאת, יא פוסטמה מנותחת?
התערוכה של האמנית אוליב בשדרות רוטשילד סופסוף התקיימה. אנחנו מקבלים דיווחים על התערוכה מפי רונית, שכותבת על כך בהתרגשות לחברתה תרצה, ומפי אוליב עצמה, שכותבת לחברתה דוליש על כסאח עם מבקרת אמנות נבזית. מסתבר שלא תמיד לעשות בלגן זה משהו רע. פרק 18
כמה חבל שלא באת איתי לפתיחה של אוליב, האמנית שאני מתכתבת איתה. נורא הופתעתי מאיך שהיא נראית, למרות שהיא מתארת את עצמה כל הזמן במיילים. יש לה מין אובססיה גופנית כזאת, נראה לי. אולי היא אנורקסית, או בולימית, או שניהם. תמיד במיילים היא צוחקת על הרגליים הרזות שלה, אבל לפתיחה היא הגיעה במיני הכי קצר, עטופה בגרביוני רשת, שמלה שחורה צרה שבה היא באמת נראתה כמו כמו אוליב של פופאי. והפנים שלה כל כך מוזרות, עד שהן כמעט יפות. עגולות כמו הירח, לבנות-לבנות, עם שיער שחור עורב, עיניים ירוקות ענקיות, קצת מפחידות, חודרות, נוקבות לב ונשמה, מקפיאות דם אפילו. התרשמתי שהיא גם בנאדם מוזר.
כשאזרתי אומץ והצגתי את עצמי, מפלסת לעצמי דרך בין חומת האנשים שהקיפה אותה, היא הביטה בי לרגע מופתעת, ואז השתנה מבטה במהירות למין חקרנות קרה והיא סקרה אותי מלמעלה למטה, כאילו הייתי מוצג בתערוכה. רק כעבור רגע עלה מבט אנושי וידידותי לעיניה וחימם אותי כאילו הייתי האדם היחידי בשדרה. מאותו רגע היא התרכזה רק בי, אחזה בזרועי והוליכה אותי הרחק מחבורת הכלבלבים, וכל הזמן אמרה כמה היא שמחה שבאתי. לדבר ממש, לעומק, לא הצלחנו, כי בכל פעם איזה צלם מקומון דבילי נדחף לנו מול הפנים כדי לצלם אותה, אז כעבור איזה זמן אמרתי לה שאני חייבת לחזור הביתה – הילדים, המטלות וכו'. מעניין אם בעקבות הפגישה המוזרה היא תמשיך לכתוב לי.
אוהבת,
רונית
* * * *
דוליש,
אני ממש לא מבינה למה לא התקשרת לאחל לי בהצלחה לפני הפתיחה! בכל אופן, רונית הפתיעה אותי, באה לפתיחה והציגה את עצמה בסבבה. מדובר בארונית-בורגנית-נקמנית, שלא מגיע לה אחד כמו אקי. תארי לך מה היה קורה אילו גם הוא היה מופיע ובידיו זר פרחים ענקי! טלנובלה אה-לה-היצ'קוק. הוא בחו"ל, הדגנרט, פגישת עסקים עם נאצים בגרמניה. גם ככה הייתי עצבנית כולי, והנה פתאום אני מבחינה באיזו דודית מסביון, עם בגדים מ"מתאים לי", וסט של שרשראות זהב וצמידים תואמים מערוץ הקניות, מפלסת אלי את דרכה בעקשנות מעודנת. היא נעמדה מולי ואמרה בקול של הדודות מנעמ"ת: "שלום לך, אוליב! תנחשי מי אני?" (צחקוק מבוכה) "אני רונית".
ואז, או יֶיה, החברמנית שלנו שהגיעה לאירוע בהפתעה (נקמה מתקתקת על כך שעבדתי עליה כמה שבועות?), העירה בבדיחות הדעת: "אוליב, טוב ששמת מפית קטנה על אזור החלציים". אני רק בהיתי בה ולא יצא לי קול. אז לקחתי אותה לצד, ומרוב מבוכה או השד יודע מה שאלתי שאלות בטמטומית, כמו שתמיד קורה לי כשאני בלחץ. לזכותה ייאמר שגם היא ענתה בטמטומית. כששאלתי מה דעתה על התערוכה, היא אמרה – לא תאמיני! - "נחמד". "נחמד?" זה כל מה שהיה לה להגיד? איזה ינטע קלפטע!
טוב, בכל אופן, הקריירה האמנותית שלי, נכון לעכשיו – מחוסלת. צרחתי בפרהסיה על תמי קסלר, המבקרת היחידה שהואילה להגיע לפתיחה. עשיתי בלגן ויש רעש סביבי. אין כל התייחסות ליצירות. והבשורה הכי טובה? אקי ורונית בחיים לא יתגרשו! היא שלחה לי מייל בו תיארה אידיליה מושלמת בחצר ביתם המלוקק, פלוס סט שתיקות הומיות בצל ענפי הבוקיצה.
-אוליב
רונית!
תגידי לי, את השתגעת? מה זה היה צריך להיות הכניסה התיאטרלית? לא יכולת להודיע שאת באה? החזרת לי בגדול על זה שעבדתי עלייך? חיכית בסבלנות לנקמה? טוב, אז קודם כל, מבחינה תפעולית, האירוע לקה בכמה בעיות טכניות פיציות, כמו למשל שחצי מהרמקולים לא עבדו ולא נשמע ולו ציוץ מוזיקלי של ציפור אחת לרפואה. ובנוסף, גם הסתכסכתי עם תמי קסלר. אני לא יודעת אם את מכירה אותה, אבל היא מבקרת אמנות עלק, פסיב-אגרסיב קלאסית, מאלה שמדברות בטון תרבותי ועדין וליבן מתפוצץ מרוע מוגלתי. היא, בלשון המעטה, קטלה את התערוכה הקודמת שלי.
נקודת האור הגיחה בצורת מגד, שהופיע חיוור ורזה בעשרה קילו (דווקא מתאים לו), מלווה בשרי, אחותו החנפנית. עטתי עליו בחיבוקים, מתאפקת לא לבכות מרוב עצבים, והוא הביט בי בעיניו הטובות והמימיות ואמר: "אוליב, עזבי, מה זה חשוב?" ואז הפטיר כמו דוד רחום: "תראי איזה יופי, תראי מה עשית, ותראי כמה אנשים באו..."
כבר יומיים אני לא מוציאה את האף מהבית. הטלפון מצרצר כל שנייה בגלל הבלגן שעשיתי. מתקשרים אלי אמנים מבוגרים מהאסכולה הישנה ונותנים לי שיעור בחינוך. אבל התקשרו גם כמה להביע תמיכה, תתפלאי. גם מכל מיני עיתונים מתקשרים, לקבל פרשנות על הנאמר, הסוכן שלי עמוס נטש אותי, ולי אין כוח לדבר עם איש. מגד יגיע עוד מעט להיות איתי קצת. ואני לא מספרת לך עכשיו את המשך הרומן שלי, כי היית ילדה רעה.
-אוליב
אוליב היקרה!
אמרתי "נחמד" רק בגלל שמאוד התרגשתי. אני לא רגילה לאירועים כאלה, ובכלל, המוני אדם מבעיתים אותי. הגבתי ככה כי הייתי מתוחה, ותאמיני לי, יצאת בזול. תודי לאלוהים שלא השתכרתי ועשיתי לך בושות, כמו באותה מסיבת פורים שסיפרתי לך עליה. אילו נשארתי עוד קצת ושתיתי קצת, הייתי קופצת על ספסל ורוקדת בעירום מול כל חבריך המסוגננים, והם היו שואלים מי זאת הפוסטמה עם השדיים הנפולים שהחליטה להפוך לחשפנית בגיל מאה.
חוץ מזה, התרשמתי שאת שולטת באירוע ביד רמה, ואם הרגשת אחרת, זה לא ניכר עלייך. ראיתי אשה שמאוד נהנתה מכל תשומת הלב שהורעפה עליה, אשה המושלת ביד רמה על עדת כלבלביה. תני לעצמך קצת קרדיט, תפרגני לעצמך. מגיע לך. זו את שיצרת שם הכל, במו ידייך הכשרוניות, כולל את הפדיחה בסוף, שאני לא כל כך בטוחה שהיתה פדיחה. כל אמן חולם על הוספת אינצידנט כזה לרזומה.
-רונית
* * * *
רונית!
ראית אותי אתמול בטלוויזיה? פעם ראשונה שלי! הגעתי עם מונית ששלחו לי ספיישל, בכניסה קיבלה אותי בחיוך דבילי אחת צילי-גילי, שהפנתה אותי לאיפור, שם התיישבתי בכסא האח"מים, ועיניי לא שבעו משלל הצלליות, האודמים, המייקאפים. אחר כך אמרו לי להיכנס לאולפן, ופתאום – מה את יודעת – רעד לי התחת מרוב התרגשות! המנחה הציג אותי כאלונה, ואני תיקנתי לאוליב, מה שמיד עורר צחקוקים בקהל. הוא קרא מהעיתון את הפיוטים שלי נגד הקסלרית כאילו הוא מורה ללשון, ולאחר מכן שאל אם הייתי חוזרת בי על משהו, או עושה את אותו הדבר בדיוק. חייכתי, הנהנתי, ובלקוניות מתי-כספית הפטרתי: "כן". הקהל מחא כפיים. אז חייכתי חיוך עוד יותר גדול והנהנתי שוב, הפעם לקהל. משום מה זה עוד יותר הצחיק אותם, ומאותו רגע לא ממש שינה לאף אחד מה הוא שאל ומה אני עניתי.
וואו, רונית, את לא מתארת לך מה הלך שם אחר כך! אני יוצאת מהאולפן, מחפשת את המונית שאמורה להחזיר אותי העירה, אבל אנשים מהקהל חוסמים לי את הדרך! הם ביקשו חתימות מהשפנפנה הציונית הראשונה שהתארחה לפני, ואז, כשקלטו אותי – התנפלו עלי שאתן להם חתימות! את קולטת? נכנסתי למונית ונסעתי לשושו פאב, שם קבעתי עם כמה חברים. כולם אמרו שהייתי גדולה מהחיים. אפילו לא התבאסתי לחזור לביתי הריק. הרגשתי כוח וחופש, תחושה שלא היתה לי הרבה זמן. אגב, נחשי מי כיכב אצלי על המשיבון שלוש פעמים ברציפות? הסוכן שלי עמוס, הכריש שהתברר כתולעת, שחזר בו מעזיבתו הפתאומית. "אוליב, את כוכבת! אני מציע שנשכח מה שהיה ונפתח דף חדש. הייתי אידיוט ואני מתנצל. עכשיו יותר מתמיד את צריכה ייצוג. איך תדעי לאיזה עיתון להתראיין ולאיזה לא? ואגב, העבודות שלך, המחירים? עכשיו לא יהיו אותם מחירים, אוליב. זה ברור לך, נכון? ומי ימכור אותן, מי? עבדך הנאמן, מוסי. מחכה לטלפון ממך".
למחרת התקשרתי אליו והוא, נוטף דבש, הזמין אותי לצהריים בנמל. אני מגיעה כמו גדולה, מקפידה על עשר דקות איחור אופנתי, ומי יושבת איתו? לא אחרת מאשר אהובתי משכבר הימים, תמי קסלר! "אוליב", אומר עמוס באבהיות מזויפת, "יש לי הפתעה קטנה בשבילך. עוד כמה דקות יגיע הצוות של היי-גיא ויצלמו אתכן עושות סולחה! גדול או גדול?"
אני, בדום שתיקה. קסלר, בהנהון: "כו-ל-נו נרוויח מזה, אוליב. שבי, יקירה".
אני מתקפלת לשלושה חלקים זוויתיים על הכסא שלידה, עדיין לא מסוגלת להוציא מילה, אבל שומעת את המוח מייעץ לי: "אל תדברי עכשיו, תצא לך טמטומית".
תוך דקה מופיע איזה בדחן רדיואקטיבי, מצויד במיקרופון, צלם וסאונדמן. פונה אלי הבדחן ושואל: "אז מה, אוליב, סולחה?"
"כן, אחוקי, וואלה בסדר. אבל איפה הפיתות והכבש? פה אוכלים פירות-ים, פה. בוא, בוא אחויה, תטעם מהתמנון של תמי קסלר".
"אתן מוכנות ללחוץ ידיים מול המצלמות?" שואל הצלם. תמי קמה בתיאטרליות ומושיטה לי יד. אני מושיטה לה חזרה.
"יופי, יש לנו את זה!" חותך האידיוט הרדיואקטיבי ואץ לחסל את מגש הפוטיפורים. מיד טסתי לשירותים והקאתי את כל נשמתי הזולה. אחר כך רחצתי פנים, התאפרתי באיפור המשובח שהחרמתי למאפרת מהטלוויזיה, ויצאתי להגיד שלום לצלופחים.
אבל עכשיו אני בסדר, באמת! אני סלבריטי. הכול קטן עלי. כדאי גם לך לנסות פעם.
-אוליביה דה-האווילנד
המשך מחר
