היא סידרה לי להיות סטטיסט בהצגה של החיים
כשהמספר של גרושתי מרצד על הצג הקטן, אני בטוח שטוב לא ייצא מזה. "בוקר טוב", היא אומרת בקול הכי מתוק שיש לה, "הילדים בסדר גמור ואף אחד לא מת". היא ביקשה ממני טובה, לא גדולה מדי. סיפור מסדרת סיפורי בית הקפה של נוני
בבוקר אביבי שטוף שמש שכזה מקןמי לא נפקד מבית הקפה של נוני. אני הראשון שמגיע אליו, כמעט לפני נוני ומעיין, הבעלים. אני מניח את ישבני על הכסא הנוח, ומכיוון שנוני דאג לגלגל את הברזנט שסוגר מעל בימי סגריר ולהעיף אותו למחסן, כל השמש שבעולם נחה על פניי ועל גופי. אני נשען לאחור, פולט אנחה ארוכה של סיפוק, אוחז בשתי
אצבעות בידית הזעירה של ספל האספרסו, מקרב את הספל אל שפתיי ומושך לגימונת קטנה. הנוזל המר-מתוק סוחט ממני עוד אנחת תענוג. דומה ששום דבר לא יכול להעיב על התענוגות של הבוקר הזה.
אלא שבדיוק אז משמיע הסלולרי שלי את קולו. אני מציץ בצג, והנה כל ההנאה מהבוקר הנפלא הזה מתפוגגת באחת.
אני עדיין זוכר את מספר הטלפון של רחל, גרושתי, וכשהוא מרצד על הצג הקטן, אני בטוח שטוב לא ייצא מזה.
"הילדים בסדר?" אני שואל.
"בוקר טוב", היא עונה בקול הכי מתוק שיש לה, "הילדים בסדר גמור ואף אחד לא מת".
הסיבות היחידות שיוצא לנו לדבר או להיפגש הן בעיות עם הילדים, חלילה, או לוויות של מישהו מהמשפחה שהיתה פעם של שנינו. "אתה יכול להיות רגוע, כולם בחיים".
אני מתאר לעצמי שהקול המתוק בו היא פונה אליי עולה גם לה במאמץ לא קטן. "אנחנו צריכים להיפגש", היא אומרת, "יותר נכון אני צריכה לפגוש אותך, נראה לך שתוכל להקדיש לי שעתיים-שלוש?"
ואז אני נזכר בכל הזמן שהיינו מוכרחים להיות יחד, על כל הסבל שעבר על שנינו באותה תקופה שנקראה נישואים, והחשק המיידי שלי הוא לדחות את הבקשה שלה למפגש של שעתיים-שלוש, ובעצם לא להסכים אפילו על דקתיים-שלוש. אבל משהו בנימת הקול שלה בכל זאת מזיז אצלי משהו ואני מסכים בלב כבד להיפגש איתה בקפה של נוני.
היא מגיעה ומתמקמת מולי, ואחרי ששנינו עוסקים כמה דקות בלשקר זה לזה כמה אנחנו נראים מצוין וכמה לא השתנינו, היא עוד מכבירה מילים כהנה וכהנה, כאילו ישב מולה ריצ'רד גיר בכבודו ובעצמו. אני מודאג, שכן אני מתאר לעצמי שכגודל המחמאות כך גודל הבקשה.
"אתה זוכר..." היא פותחת במתק שפתיים, "את החברה הטובה שהיתה לי, קצת אחרי החתונה שלנו היא המריאה לארה"ב, התחתנה עם איזה דפוק ולא יוצלח והתגרשה אחרי שנה?"
אין לי הרבה חשק לשמוע את סיפורי החברויות שלה מהעבר, אבל בכל זאת אני מתרצה ומקשיב בחצי אוזן על מעללי החברה הטובה. "אחרי שהיא זרקה את בעלה עברו עליה תלאות רבות, ובסופו של דבר היא הפסיקה לטלפן או לכתוב, והקשר בינינו הלך והתרופף עד שנותק לגמרי. היה לי חבל, אבל החיים ממשיכים, ופתאום לפני שבוע תנחש מה קרה?"
"היא התקשרה", אמרתי ביובש, ממש צריך להיות ידעוני בשביל זה.
"כן היא בארץ, היא מתקשרת ומספרת לי עד כמה היה לה קשה למצוא אותי, אבל הבשורה הראשית שלה היא שהיא נשואה כבר כמה שנים לאיזה מיליונר מטקסס, שאוהב אותה ומפנק אותה במתנות, וכעת היא רוצה לפגוש אותי ולחדש את הקשר. "אז..." רחל עשתה הפסקה קלה והביטה בי.
"כן", אמרתי, "אז?"
"סיפרתי לה שאני נשואה כבר 20 שנה, לבעל נפלא, ושבעלי סופר די מפורסם, גבר ממש מקסים..." רחל עשתה פאוזה ארוכה והמשיכה, מתעלמת מפרצופי ההמום. "קבענו להיפגש ביום חמישי במסעדה ביפו".
"אהה", פלטתי, "ואני מה? סטטיסט בהצגה שלך? להזכירך, זמן התיזוזים שלי חלף עם הגט".
"זה לא תיזוז", העיניים של רחל נראו ממש מתחננות, "אתה צריך להבין את זה, כל שנות הילדוּת והנערוּת היתה בינינו תחרות סמויה על הכל: מי נראית יותר טוב, מי תצא עם יותר בנים ויותר חתיכים, מי תצליח להוציא ציונים טובים יותר... אז זה נקטע למשך כמה שנים, אבל פתאום כשהיא התקשרה עכשיו זה כאילו התחיל מחדש. היא באה עם המיליונר הטקסני שלה..."
"ואת נאלצת להגיע עם מחבר ספרי מתח שפעם היה בעלך", אמרתי.
רחל הביטה בי, וניכר בה שזה עולה לה בבריאות לומר: "כן, ואני מתגאה בו".
"טוב, תני לי לבדוק ביומן אם אין איזה הצגה".
"אתה עדיין עם הסטיה הזאת?" רחל צחקקה, "חייב לראות כל הצגה בעיר?"
"כן", השבתי. אני מרוויח קצת כסף מהספרים ומבזבז אותו על תרבות, זאת אומרת הצגות, לא משנה מה – מחזות זמר, הפקות גדולות של הבימה או הקאמרי, וגם הצגות יחיד בתיאטרוני סמטה קטנים וחשוכים - הכל הולך.
אחרי הכל, היה כאן משהו נחמד פעם
רגליים עקבים מגף דורבנות boot legs (צילום: ויז'ואל/פוטוס)
רחל נעצה בי מבט מופתע. "אני מקווה לא תתחרט עד אז, ותבוא לאסוף אותי בשמונה בערב".
נפגשנו בפתח מסעדה יוקרתית על שפת הים. היו שם המון חיבוקים ונשיקות בין רחל לחברה הוותיקה שולי, וכמה לחיצות יד מהוססות ביני לבין ג'ק, גבר שחבש מגבעת טקסנית רחבת שוליים ולבש חליפה עבה ומיושנת למראה. מזג האוויר היה עדיין חמים ואביבי, והחלטנו לשבת במרפסת, קרוב למים. גלים קטנים התרסקו מידי פעם בשקט אל החוף, החצופים שבהם ריססו אותנו מידי פעם.
ג'ק דיבר באנגלית בעלת מבטא טקסני ותיבל את דבריו בכמה מילים בעברית. האווירה היתה מתוחה קצת, אך עם הזמן הפכה נינוחה יותר. גם כוסות הוויסקי והיין שהוגשו ללא הרף עם המנות הטעימות עזרו לרומם את מצב הרוח.
נפרדנו, לא לפני שרחל העניקה לחברתה אחד מספריי, עליו רשמתי הקדשה.
"זה לא היה נורא כל כך נכון?" רחל, מבוסמת קמעה, נשענה עליי בדרכנו לרכב שלי.
"לא", השבתי, "זה אפילו היה נעים".
נפרדנו בחיבוק ובנשיקה על הלחי. כעבור יומיים התקשרה רחל שוב: "הם טסים היום חזרה, רציתי להודות לך, לפני שאנחנו צוללים שוב אל תהומות הריחוק שבינינו".
"בכיף", אמרתי.
"אתה יכול לחזור להצגות התיאטרון שלך, לא אטריד אותך שוב", הוסיפה.
"בקשר לזה", עניתי לה, "רציתי לספר לך על הצגה לא רעה שראיתי לפני כמה חודשים".
"זה לא כל כך מעניין אותי", אמרה רחל, "אני יותר מתעניינת בתיאטרון של החיים".
"אז זהו", מחיתי, "תקשיבי רגע, זה היה בתיאטרון קטן בעכו, הצגת יחיד, מונולוג של אב שכול של מפגע מתאבד פלשתיני. השחקן היה יהודי, אבל הפליא במשחק ובעגה הערבית, הערכתי אותו, וההערכה שלי אליו גברה פי כמה כשראיתי שהוא מסוגל לשחק גם טיפוס אמריקני, עם מבטא טקסני, בכישרון לא פחות".
"אתה מתכוון..."
"כן, בדיוק. עשיתי גם מחקר קטן, והתברר שהבחור הוא קרוב משפחה של החברה שלך, שהתגייס להיות בעלה האמריקני. אז מי משתיכן ניצחה הפעם בתחרות?"
ג'ק דיבר באנגלית בעלת מבטא טקסני
צילום: ויז'ואל/פוטוס
מומלצים
