האבולוציה, האנושות והמצפן המוסרי השבור

• לחלק הראשון של השיחה - לחצו כאן

וילבר: נושא חשוב נוסף לדיון הוא: מהי המשמעות של שיפוט מוסרי, במיוחד בעידן הפוסט מודרני, תקופה המאופיינת במה שאני מכנה "השיגעון של חוסר פרספקטיבה", שיש בה פלורליזם ורלטיביזם פרועים שאינם מאפשרים להבחין ולומר שדבר מסוים הוא טוב מדבר אחר או רע ממנו. לעומת זאת המסורות הן חד-משמעיות. (בבודהיזם, למשל,) קיימים שלושה עמודי תווך של צמיחה והתפתחות רוחנית והם: סִילַה, דְהיַאנה ופְּרַאגְ'נַה. סילה היא בסיס מוסרי, בסיס אתי קודמת לכל; לאחר מכן באה הדהיאנה - המדיטציה; ולאחריה פראג'נה, התעוררות או התחוורות. האסון של דורנו, אותו הזכרת בדבריך, הוא שהגענו למסקנה שאדם הוא טוב מוסרית כל עוד הוא לא שיפוטי. אולם בדיוק כאן טמונה הטעות. אתה טוב באופן מוסרי אם אתה מבצע את סוג השיפוט הנכון ועליך ללמוד לעשות שיפוטים חכמים כדי להגיע להכרעות מוסריות.

אך במקום זאת אנחנו – שאיננו רוצים כמובן להפלות או לשפוט מישהו שיפוט לא הוגן – איננו שופטים כלל. וכך אנו תופשים מרחק, עומדים מן הצד ללא מצפן מוסרי, ללא הכרעה שיפוטית, ללא חוכמת ההבחנה וכתוצאה מכך כל העסק מתמוטט והולך לעזאזל. ולכן אם בתוך אותה קביעה שאין דבר אחד טוב או רע ממשנהו – אפילו לא במישור היחסי – יש לך חווויה של סאטורי, של קנשו או של אחדות, החוויה הזו מחזקת את המצפן המוסרי השבור שלך. והמצפון השבור הזה, בצרוף חוויית ההתחוורות, הוא הדבר שאתה מכנה רוחניות.

כהן: זו נקודה עמוקה.

וילבר: הו, זה סיוט.

כהן: זו בדיוק הנקודה שאותה אני מנסה להדגיש מזה שנים – שהסאטורי יכול להיות חוויה נוגדת-אבולוציה אם הוא אינו מתרחש בהֶקשר מוסרי-פילוסופי מתאים. הוא יכול לעכב ואף לעצור בפועל כל התפתחות וצמיחה.

וילבר: כן, זהו המצב בדרך-כלל – אלא אם הוא חלק מתרגול טרנספורמטיבי מתמיד, כלומר תרגול אינטגראלי. שכן ללא פרוש מהימן, ללא הֶקשר או הבנה נכונים, הסאטורי עלול לקבע אותך כמו טיט למקום שבו אתה נמצא.

כהן: בדיוק כך.

וילבר: זהו עניין שצריך להיזהר בו מאוד. לא מעט שוטים מוארים-למחצה מתרוצצים בעולם, כי הם נסגרו ונחתמו בתוך הטמטום שלהם כשנחה עליהם תחושת האחדות הזו. להתנסות הזו מתלווה מידה גדולה של ודאות, תחושה של בסיס בלתי מעורער – כל זה נפלא! ההתנסות לעצמה היא פתח להבנת המצב המוחלט, המצוי בכל. אך יש גם מצב יחסי ובני האדם הם תערובת של ריקות רדיקלית מחד וצורה יחסית מאידך. בתורות המסורתיות ברור מאד שיש לנו אמת מוחלטת וישנה אמת יחסית ועליך לכבד את שתיהן.

כהן: נכון.

האמת האבסולוטית

וילבר: אמת אבסולוטית היא אומנם מעבר לטוב ולרע אך לאמת יחסית יש טוב ורע ובעולם יחסי אתה אמור לבחור בטוב ולהימנע מרע. בודהה היה מאד ברור ביחס לכך. בעולם האבסולוטי אתה מתעלה מעל שניהם. אך אנחנו הצלחנו לבלבל בין השנים. כיוון שהמוחלט הוא מעבר לטוב ולרע אנו חושבים שבעולם היחסי אל לנו לשפוט כלל. כבר בכך יש משום כניעה לפעולה לא מוסרית בעולם היחסי. כשאתה עושה זאת, אתה כבר מחזק פעולה לא מוסרית.

כהן: נכון, ותהליך זה מתרחש בתודעה שבה רמת הנרקיסיזם – כלומר ההתעסקות הכפייתית בעצמי והדאגה לאני – היא כנראה ללא אח ורע בהיסטוריה האנושית.

וילבר: הנרקיסיזם הוא החלק המפחיד. הוא עלול להיות החלק הגרוע ביותר כי כמו שציינו קודם, כאשר אנשים אומרים: "אל לך לשפוט בשום מצב," כוונתם האמיתית היא ש"לאף אחד אין רשות לשפוט את מעשי האנוכיים, מונחי-האגו ולקבוע שהם רעים או שגויים או בלתי יאים." וכך האגו מקבל עיר מקלט מהתחוורות רוחנית.

כהן: נכון. ולעתים קרובות מדי, דווקא הנרקיסיסטיות הקיצונית הזו הופכת למצפן היחיד שמנחה את שיפוטינו.

וילבר: נכון, כי "הנכון הוא זה שנכון עבורי". ואין כאן מקום לוויכוח.

כהן: זוהי עמדתו האולטימטיבית של הנרקיסיסט.

וילבר: נוכל לבחון תבנית פשוטה של התפתחות מוסר אנושי מעבודתו של לורנץ קולברג. אחרי חקירה ודרישה רחבים ביותר מצא קולברג שבני האדם עוברים דרך שלוש תחנות עיקריות של התפתחות מוסרית או שלושה גלגולים של אבולוציה מוסרית. והם מכונים: טרום-קונבנציונאליים, קונבנציונאליים ופוסט-קונבנציונאליים או אגוצנטרי, אתנוצנטרי וגלובוצנטרי.

למשל: לתינוק חסרה היכולת להכריע החלטות מוסריות באופן ברור – ולכן הוא אגוצנטרי. "טוב הוא מה שטוב בשבילי, ולעזאזל כל השאר." זהו השלב הנרקיסיסטי הקלאסי. עם הזמן הילד גדל ומתחבר אל חבריו לקבוצה. המוסר עכשיו אומר: "טוב הוא מה שטוב לקבוצה" – זהו השלב האתנוצנטרי. המונח אתנוצנטרי קיבל בימינו גוון שלילי אבל למעשה הוא שלב של התקדמות, ממצב שבו "הנכון הוא מה שאני אומר" למצב שבו "נכון הוא מה שהקבוצה קבעה כנכון."

כשבני האדם ממשיכים לגדול ולהתפתח, הם עוברים ממצב אתנוצנטרי למצב גלובוצנטרי. הם מנסים לשפוט אנשים בלי קשר לצבעם, לגזעם, לאמונתם, למינם וכולי. הם משתדלים שהשיפוט המוסרי שלהם יהיה ללא פניות, הוגן ומבטא חמלה רבה יותר. השלבים האלה מתפתחים על פי חוקיות חד-כיוונית. כל שלב הוא שלב גבוה מקודמיו. כל שלב מתפרש על תחום רחב יותר של אכפתיות ודאגה לזולת. אולם הבעיה היא, כפי שציינו קודם לכן, שגם אם אתה נמצא בשלב השלישי הגלובוצנטרי אך בכל-זאת נשארת לכוד בתוך התובנות הפוסט מודרניות הפלורליסטיות השגויות הטוענות שדבר אינו טוב יותר או רע יותר מדבר אחר, הרי שעדיין אתה נותר חשוף לפלישת האגוצנטרי. במילים אחרות אם דבר אינו גבוה או נמוך הרי שכל מה שאני עושה הוא נכון ולא יכולה להתעורר שום התנגדות למעשי.

כך אנו נותרים ללא כל אחיזה, עם מצפן מוסרי שבור לגמרי במובן הגרוע ביותר של המילה. זהו פחות-או-יותר המצב כתוצאה מהאוריינטציה של פלורליזם פרוע ורלטיביזם פורץ גדר שמאפיינת את ה-Cultural Creatives (האנשים היצירתיים ביותר המובילים את זמנם). יש כאן גם סתירה פנימית מולדת שכן באמצם את הפלורליזם, הקובע שאין היררכיה בנמצא, הם טוענים טענה היררכית – הם קובעים שהשיפוט שלהם טוב משל השאר. זהו סוג התרמית העצמית הפרועה המכונה מוסר בתרבות שלנו.

כהן: היא מכונה מוסר נעלה!

וילבר: היא אכן קרויה מוסר נעלה, והדבר אותו אנו מנסים לעשות, במובן מסוים, הוא לומר: "אומנם כן, לשפוט אנשים על בסיס אתנוצנטרי - שהוא בסיס נמוך יותר לשיפוט – איננו דבר נכון. חשוב שניאבק למען השלב ההתפתחות הפוסט קונבנציונאלי או הגלובוצנטרי." זהו השלב שבו עולות הבנות אבולוציוניות והבנות מוסריות אינטגראליות. וזאת, ולכך נסכים שנינו, היא הסילה, הבסיס המוסרי עליו נבנות גם המדיטציה וגם ההתחוורות.

כהן: נכון.

וילבר: וללא הבסיס המוסרי לא יכולה להיות לך מדיטציה נכונה וגם לא התעוררות אמיתית. יתכן ותחווה סאטורי מהיר, אבל הוא יתנוון מהר מאד וידרדר לביטוי אגוצנטרי נרקיסיסטי של האמת, שמטרתו קידום עצמי. זוהי קטסטרופה גמורה ובדורנו היא מתחזה לעתים קרובות לרוחניות. וכמו שכבר אמרנו קודם – ההתנסות במוחלט יכולה לחזק דווקא את הנטיות הנרקיסיסטיות שלך, אם אין לך בסיס מוסרי איתן היכול להכיל בתוכו התנסות כזו.

התמונה הגדולה

כהן: בתרבות הנרקיסיסטית שלנו עיקר תשומת הלב של היחיד ממוקדת במצבים רגשיים או תחושתיים של תחושת האני האגואית. בהקשר כזה קשה באמת להתייחס לרעיון שהֶקשר מוסרי, אתי, פילוסופי ורוחני רחב מתקיים מחוץ לשדה ההתנסות הסובייקטיבי והאישי. אנשים המתקדמים מבחינה אינטלקטואלית או מפותחים מבחינה הכרתית יכולים להבין את האמיתות הרחבות יותר. אולם מבחינה התפתחותית הם נמצאים בשלב שמקשה עליהם לפתח קשר רגשי ישיר לאמיתות האלה. וללא קשר רגשי - אמיתות אלו לא נושאות איתן כל בשורה מוסרית בעלת משקל. למדתי בדרך הקשה שכל אמת, יחסית או אבסולוטית, שאין לה משקל מוסרי - כוחה לחולל שינוי בר-קיימא או ליצור התפתחות אבולוציונית יהיה מוגבל ביותר.

וילבר: אני מסכים איתך בכל.

כהן: אנחנו צריכים להיות מחוברים לאמת באופן רגשי, גם לאמת המוחלטת וגם לזו היחסית. העדרו של חיבור כזה בדורנו הוא כמו מחלה, שאותה אני מזהה אצל רבים מתלמידי, שלהם אני מנסה לעזור כדי לפתח יכולת רגשית כזו. יתכן והם התנסו בחוויה עמוקה או הגיעו להכרת האמת ברמת המוחלט, אבל בגלל שהם מושקעים כל כך חזק בנרקיסיזם, הם לא באמת מחוברים מבחינה רגשית לחוויות בהן התנסו. ואני יודע מניסיוני שעד שהם לא ילמדו לעשות זאת הם לעולם לא ישתנו בדברים החשובים ביותר.

וילבר: בעניין הזה - איך באמת אתה מסתדר עם התלמידים שלך?

כהן: אוי, אלוהים!

וילבר: אני מצטער שאני מעלה נושא שמענג ומשמח אותך כל כך, אבל איך בכל-זאת אתה מגיב לרתיעה הרגשית הזו, להעדר הזה של קשר רגשי?

כהן: בכך שאני מעמת אותם עם התמונה הגדולה והרחבה. אני מנסה לגרום להם להתמודד עם הסירוב שלהם לקבל אחריות לאמת הרחבה יותר בה התנסו כבר קודם. מרגע שאמת זו מתחוורת להם - היא הופכת להיות ההֶקשר המוסרי של ההתנסות הרוחנית.

התמונה המלאה, עליה אני מדבר, היא ההֶקשר האבולוציוני שהוא הגורם העיקרי, לדעתי, המעורר אותנו לגלות מסגרת מוסרית חדשה לתקופתנו. כשאנחנו מגלים את ההֶקשר המוסרי הזה ומבינים עד כמה גדול יכול להיות התפקיד שממלאת הטרנספורמציה האישית והכללית בסכימה הרחבה של הדברים - מתעורר בנו מצפון נעלה יותר.

ואם נמצא בנו את האומץ ואת התעוזה להתמודד עם התמונה הרחבה, נבין פתאום שלמעשים שאנחנו עושים ולסיבה שלשמה אנו עושים אותם יש השלכות מוסריות, אתיות ורוחניות עצומות. ואז נוכחותנו כאן על פני האדמה מתקיימת בתוך הֶקשר הדורש מאיתנו מחויבות ממשית. הבחירות שאנו מבצעים והסיבות מדוע אנחנו מחליטים לבחור כך ולא אחרת מקבלים אז משמעות עמוקה ביותר, לא רק עבורנו אלא גם עבור האחרים.