פעמיים כי טוב
"בטיפול", "האלופה", "אולי הפעם", "החברים של נאור", "לא הבטחתי לך", "אמא'לה", "פרשת השבוע" ועוד סדרות טלוויזיה מצליחות לצלוח את העונה הראשונה ולחזור אלינו פעם נוספת. היוצרים מרוצים. סוף סוף אפשר לנשום
בתקופה האחרונה נראה כאילו פינייטה של דרמות התפוצצה מעל המסך הקטן והמטירה עליו סדרות דרמה רבות. בעבר, דרמות איכותיות מוצו כאן מהר מאוד, אבל כשמותג מצליח כמו "השיר שלנו" לא מתבייש להמשיך גם לעונה רביעית, נראה היה שמשהו משתנה. אחר כך הגיעה ההכרזה על עונה שנייה ל"האלופה" ואז גם "בטיפול", ששילבה שידור יומי עם תוכן עילי והיוותה מעין חולייה באבולוציה של תעשיית הסדרות בישראל, הודיעה על עונה שנייה. אחרי כן נפרץ השסתום ופתאום לא נראה יומרני מצד יוצרי "אמאל'ה" לעבוד על עונה שנייה והעומדים מאחורי סדרות כמו "לא הבטחתי לך", "מרחק נגיעה", "אולי הפעם" "מסודרים" ו"החברים של נאור" זומנו שוב למשרדים הנכונים כדי לחתום או לכל הפחות לדון בחתימה על חוזים מחודשים. יתכן שזו התלהבות שזמנה קצוב והיא תיבלם כתוצאה מהיווצרות חסרים תקציביים ועקב אובדן עניין. יתכן שהמבחן האמיתי יהיה בהיתכנותן של עונות שלישיות. אבל בינתיים העונות השניות הרבות כבר כאן, ואי אפשר להתעלם מהסיבות להן ומכל התהליכים היצירתיים והתרבותיים שהובילו להן ויובילו מהן.
"זה קורה כי הסדרות נעשות מעניינות יותר. אם סדרה כמו 'פאזל' גרמה לך לרצות לדפדף הלאה, היום נראה שמפצחים את סוד הסדרות וזו מיומנות שהולכת ומשתרשת כאן בעבור השנים". אומר דניאל לפין, שכתב את שש עונותיה של "החיים זה לא הכל" המצליחה. שנים עמד לבד בחזית הסדרה מרובת העונות וכיום הוא צופה בהנאה בפרץ העונות השניות המתגבר. "השנה זה היה הכי כיף, כי ב'רשת' החליטו די מוקדם שיש עוד עונה. בעבר ההחלטה לקחה הרבה יותר זמן. אנחנו הלכנו על המשכיות כשזה לא היה מקובל וכשעברנו את העונה השלישית אפשר לומר שכעסו עלינו. יש לנו אחוזי צפייה גבוהים וכל הזמן שואלים אותי 'מה יקרה', אבל מצד שני שואלים גם: 'איך עוד יש לך כוח לכתוב את זה?' אז כן, אני עוד מוצא בזה המון אתגר. ל'סיינפלד' היו 180 פרקים ל'חברים' בסביבות ה-200. עונות זו תופעה מבורכת, הן מאפשרות לסדרה לפרוח, בייחוד לסדרה קומית, ונותנות למצות את כל הסיטואציות האפשריות".
אתה חושב שהגל הנוכחי יחזיק מעמד?
"'מרחק נגיעה' ו'מסודרים' הן תוצר ישראלי מקורי שגם מביא מספרים טובים, אז למה שלא ימשיכו אותן לעונה שנייה? 'מרחק נגיעה' מוכיחה שבלב הפריים-טיים אפשר לשתול סדרה מקורית שהיא גם איכותית, אז למה לא? זה שלב אבולוציוני הכי טוב שיכול להיות בטלוויזיה, שמרחיק אותנו מהפיגול הזה של הטלנובלות".
אבל יתכן שהטלנובלות היוו מקפצה לתעשייה ללמוד ולהשתכלל. מטלנובלות אפשר היה להבשיל לדרמות. מטלנובלות יציבות ומרובות עונות אפשר היה להסיק שגם דרמה יכולה להחזיק יותר משתי עונות. הוסיפו לכך את הצופים הקטינים, שנאמנותם לדמויות הפיחה חיים ברעיונות לעונות נוספות וצרפו לזה את מחויבות גופי השידור ליצירה מקורית, והנה לכם מדגרה של סדרות בהמשכים שרק מחכה לבקוע ולייצר עוד ועוד עונות.
לפין לא מסכים. "לומר שהטלנובולות היו מקפצה לדרמות זו טעות היסטורית. התפשטותן כמו נגע בטלוויזיה בישראל דרדרה את כל העשייה כאן למשהו נחות לחלוטין שנראה עלוב, והבעיה היתה שהוא קיבל באזז שלא קשור בכלל למספרי הצפייה. אנשים מבקרים את 'השיר שלנו' ואת הפורומאים ל'שיר שלנו' כאילו זו סדרה אמיתית. יש מקום לריאליטי וטלנובלות, אבל הגרבג' לא יכול להיות הדבר המרכזי. הגרעין של 'מרחק נגיעה' נבט ממבט פנימי של אמן, נאור ציון כתב סדרה כי זה בער בו. טלנובלות זו החלטה כלכלית, כמו למכור מותג. אין לזה קשר לאמנות".
פעם היה פה שמח, אח"כ הגיעו הטלנובלות
ובאמת לפני שטלנובלות ואופרות סבון מילאו את המסך בשפע שסימן דווקא דעיכה תרבותית וזכו להתייחסות גדולה למידותיהן (חישבו מי בארה"ב מקדיש טור ביקורת טלוויזיה ל"צעירים חסרי מנוח"?), נשמו כאן אוויר פסגות עם סדרות כמו "פלורנטין", "הפוך" ו"בת ים ניו יורק" שכולן הסתעפו ליותר מעונה אחת. אבל נראה היה שהטלוויזיה עלתה על עורק זהב של דרמות שנחצב במהירות רבה מדי, התרוקן אחרי עונות שניות מבולבלות ופינה מקום לטלנובלות שתפסו את כל מרחב המחייה של העשייה הדרמטית בטלוויזיה. הטלנובלות גרמו לסטייה מהדרך, וגם יציאות חד פעמיות כמו "הבורגנים" לא החזירו את הקרון הזה לפסים הנכונים. הן היו בחזית העשייה ולצדן גידולי פרא של טוק שואוז וריאליטי. הדרמות הושמו בהקפאה, אבל כעבור תקופה העזו כמה מהן להבקיע את מעטה הקיפאון ודרמות איכותיות כמו "שבתות וחגים" החלו משגשגות בשוליים, זוכות לתהודה תקשורתית ומביאות איתן בשורה לאקלים חדש, כזה שסייע ל"אהבה זה כואב" למלוך במפתיע בפריים טיים ולהוביל (יחד עם גורמים נוספים) סחף חיובי לכיוונים של עשייה רצינית. ההכרזות התכופות על עונות שניות הן פירות העמל הזה.
למולי שגב, מנהל התוכניות של "קשת" ומיוצרי "ארץ נהדרת", "אמא'לה" ו"מסודרים", אין ספק שהטלוויזיה היא בית הגידול האידיאלי לסיפור בהמשכים. לדעתו, עם עלילה שמתפתחת לרוחב ולאורך, ניתן להגיע לעומק. "הטלוויזיה בארץ עלתה
כיתה, ועבורנו, כאנשים שעוסקים בזה, זו בפירוש הטלוויזיה שאנחנו רוצים לראות. למי שאחראי על התוכן זה תענוג נטו. כלכלית, דרמה זה תמיד ריסקי, אבל יש לנו מחויבות לתרבות. 'אמאל'ה' זו דוגמא מצוינת לזה. זו סדרה שהיא שיקוף של החיים ויש בה התפתחות. הצופה גדל בזמן אמת עם הדמויות, השחקנים משתנים יחד עם הצופים שלהם - זה טלוויזיה. גם בארה"ב באזורים הפחות מסחריים, למשל 'עמוק באדמה' ו'הסמויה', רוחב היריעה מאפשר להגיע לעומקים שסרט לא מצליח להגיע אליהם. יש מעט מאוד דוגמאות לאפוס כל-כך עמוק ומרשים כמו 'הסופרנוס'. מרכז הכובד התרבותי עובר לטלוויזיה, שמאוד מתחזקת בעומקים ובאמירה למול הקולנוע שמכוון לייצר שוברי קופות ואפקטים".
האם יש להשקעה הזאת בסיס כלכלי יציב?
"סדרה בארה"ב, בניגוד לארץ, משמעה פיתוח של יחסים ארוכי טווח, לגדול עם הדמויות ולחיות עמן בסוג של קביעות. אבל אני לא חושב שלוחות השידורים מחוץ לארה"ב ולאנגליה גדושים בדרמה. באירופה יש מדינות שהשווקים שלהן הרבה יותר גדולים משלנו והן מאוד דלילות בדרמה ולוחות השידורים שם מלאים בהרבה מאוד בידור הריאליטי. שעשועונים בצרפת נמשכים שלוש שעות. אצלנו, בגלל היומרה והרצון שלנו להידמות לארה"ב ולאנגליה, אנחנו שואפים להתקדם כמה שאפשר ולא בטוח שיש לזה התכנות כלכלית בהיקפים האלה לצערי. עם כל הכבוד ל'בטיפול', אף אחד לא בונה על מכירה בעולם של סדרה בעברית. נשאלת השאלה מהי באמת הכמות שאפשר לעמוד בה, למרות שיש שאיפות ויש רצון ליצור אמנות ותרבות ואיכות. אף אחד לא אמור לממן מכיסו הפרטי את הדבר".
קל יותר לממן עונות שניות כי יש עליהן חותמת של הצלחה מבחינת המפרסמים והן לא דורשות מהצופה היכרות עם דמויות זרות.
"יצירות שהן מותגים בהחלט יוצרות רצף של עשייה ליוצרים. ב-10 השנים שערוץ 2 קיים למדו לעשות את זה בהרבה מאוד נושאים: בידור, תעודה, תחקירים. בז'אנרים האלה יש תוכניות שרצות שנים ובדרמה זה היה יותר הבזקים ולא תמיד היתה לזה המשכיות, ולא תמיד היה ליוצרים שהתעסקו בתחום הזה את הרצף להתפתח. ואת הרצף הזה מספק הגוף המשדר. תמיד סדרה ראשונה של במאי פחות טובה מהסדרה השניה והשלישית שהוא יעשה וכך גם לגבי עונות. אבל לא היתה בארץ תשתית ומסורת שתאפשר המשכיות, ולכן היה מאוד קשה ללמוד ולהתפתח ואלה התנאים שאנחנו מבקשים לתת עכשיו. יש את האחים ברבש, אבל הם היו די היחידים. איתן פוקס למשל, עבר לקולנוע, כי בטלוויזיה לא היתה לו רציפות של עבודה. לעומת זאת 'מסודרים' זו כבר הסדרה השלישית שאסף הראל עושה וזה ניכר. כך לומדים וצוברים ניסיון בכל תחום. צריך לתת ליוצרים צ'אנס ללמוד להתפתח להשתפר ואחרי ייבול ראשוני מוצלח הפוטנציאל שגלום בעונות נוספות הוא אדיר".
אז למה בעצם ליוצר לעבוד על עונה שנייה למעט העניין הכלכלי והמחמאה שבדבר? נאור ציון, במאי ויוצר "החברים של נאור", מסביר. "אני לא מופתע מהתופעה. כל הזמן שואלים אותי ברחוב מתי העונה השנייה, כך שיש לזה ביקוש גם מהצופים וגם נוצרה לזה מוכנות בתעשייה. היה ואקום מאוד גדול של מחסור בדרמה. בעבר היה חוסר פרופורציה בין תוכניות הריאליטי שהופקו כאן לבין סדרות דרמה מקוריות והשנה התחילו להפשיר הרבה פרוייקטים. לדעתי השינוי גם קשור בקולנוע הישראלי שמשתפר בקצב מהיר, ראי ערך 'הבופור'. הסיפורים הופכים ליותר קטנים וקרובים לחיים שלנו גם אם הם גדולים וזה משרת את המטרה של הטלוויזיה, שבראש ובראשונה אמורה לספק הרגל נרכש. זה לא דבר שאפשר לייצר אותו בעונה אחת. עונה שנייה מאפשרת לייצב את ההרגל".
אחד מי יודע
שבי גביזון הוא האנטי טרנד. הסדרה שלו ושל דנה מודן "אבידות ומציאות", שתהיה מוצר מוגמר ב-2008, היא לדבריו "סיפור אחד, עם התחלה, אמצע וסוף". גם בעידן החדש של הריבוי הלא מבוקר של העונות השניות יש משהו בלספר סיפור ולסתום עליו את הגולל. סדרות כאלה בדרך כלל מספרות סיפור מזווית-על והן פחות מונעות על ידי דמויות ויותר על ידי התרכיב הכללי שהאינטראקציה ביניהן יוצרת. "כשאתה מתחייב על כמה עונות אתה צריך לייצר עוד סיפור אפשרי בהמשך והדמויות כבר אינן אותן דמויות. אנחנו רוצים שהסיפור שלנו יתחיל וייגמר לעונה אחת, בדומה לסרט שמחולק לפרקים".
ובכל זאת יהיה גם סרט שמבוסס על דמויות מהסדרה.
"הסרט יצא לפני הסדרה ויהיה מורכב מחלקים שיהיו בסדרה. אלה אותם חומרים רק בעריכה אחרת. אין פה שום דבר מתמשך. עשו את זה גם ב'מישהו לרוץ איתו' למשל".
אבל שם זה היה מהלך שיווקי של HOT.
"אז אצלנו זה כי גילינו אחרי שכתבנו את הסדרה שכשעורכים חלק מהסצינות אחרת, יוצא משהו נוסף שעומד בפני עצמו. זה חלק מסיפור שמקבל עטיפה אחרת, שבסדרה הוא כמו מושם בסוגריים".
גם לימור נחמיאס, שנמצאת בשלבים הראשונים של כתיבת סדרה חדשה, לא הרגישה שהיא יכולה לכתוב עונה שנייה ל"האלופה". "בניגוד לעבר, יש דיבורים על המשכיות סדרה עוד לפני שהעונה הראשונה נכתבה בכלל. אומרים לך בפירוש: 'אנחנו הולכים על סדרה רק אם אנו רואים מראש אופציה לעונה שנייה'. זה דיבור נורא מסחרי, כי יכול להיות שיש ליוצר רעיון מעולה וגאוני לסדרה אבל לא ילכו עליה, כי אין אפשרות לעונה שנייה. במצב כזה, יכולים לפספס כאן סדרה כמו 'מלאכים באמריקה', שכאן אולי לא היו הולכים עליה בכלל".
כשכתבת את "האלופה", חשבת על עונה שנייה?
"את 'האלופה' סגרנו בכוונה. בסביבות הפרקים 90-100 הגענו גל זייד ואני לישיבה ב-HOT שכותרתה היתה 'האם עושים עונה שנייה או לא' ונאמר לנו שהוחלט סופית שלא. גל הביא את הסוף עם התנין ואפשר לראות גם שאת שאר העלילות סגרנו לגמרי. זה סוף פתוח בכוונה, להמשיך היה ללכת נגד הרעיון המקורי. כמה ימים לפני ששודר הפרק האחרון אמרו לנו פתאום שהולכים על עונה שנייה. הם לא ממש יכלו לשנות דברים בעריכה אז הוסיפו לפרק האחרון את הכיתוב: 'המשך יבוא'. זה היה משעשע: לקחו פרק שהוא סוף סופי סופני וניסו לעשות אותו בכוח לסוף פתוח".
"לקחו פרק שהוא סוף סופי סופני וניסו לעשות אותו בכוח לסוף פתוח"
זו הסיבה שלא המשכת ב"האלופה" למרות שרצו שתמשיכי לכתוב גם את העונה השנייה?
"לא במודע, אבל בתת מודע כן. כן רציתי ללכת על זה כי זה הבייבי שלי והציעו לי תנאים מעולים והרבה יותר עצמאות וניסיתי להתגבר על החוסר חשק לגשת לזה שנבע בין היתר מהעובדה שסגרתי הכל. כשאת באה לפתוח משהו שסגרת את מתחילה באנחה. וכדי לכתוב סדרה את צריכה להסתער על הפרוייקט ולא לבוא אליו 'באוף'".
חוזרים לספה
תאמינו או לא, גם ההחלטה על העונה השנייה של "בטיפול", סדרה שהסופרלטיבים שאגרה בעונה הראשונה שלה יכלו להספיק גם לשבע עונות, לא היתה פשוטה. חגי לוי: "לא חשבנו על עונה שנייה כשנוצרה הסדרה, ובודאי שלא העלינו על
דעתנו עוד עונה כשסיימנו את הצילומים - הקושי העצום שביצירת הסדרה הזו עוד היה טרי מאוד. צריך לזכור שהנפח של עונה אחת של 'בטיפול' שווה ערך לכמעט 4 עונות של סדרה ישראלית רגילה, כך שזה נראה בהחלט מספיק. גם סיפור העלילה של העונה הראשונה הגיע לסוג של סיום - אפילו מבוי סתום ככל שמדובר בחייו של ראובן, והטיפולים עצמם, ברובם, הגיעו לכדי סיום או מיצוי. היוזמה - הייתי אומר אפילו הלחץ - לעונה נוספת, הגיע מ-HOT, ועדיין עברה כמעט שנה עד שהשתכנעתי סופית לצאת לעונה השנייה. הקושי הכי גדול הוא שאי אפשר לחזור על סיפורים או דינמיקות שכבר השתמשנו בהם. קשה לדמיין עד כמה זה מסבך את החיים. כמובן, גם הציפיות הגדולות שקיימות אחרי העונה הראשונה - הן לא דבר פשוט.
"בסופו של דבר - התחושה השהכריעה לטובת עונה שנייה היתה זו: יש עוד המון אנשים שהייתי רוצה לראות על הספה. אחד הקשיים בעונה הראשונה היתה הבחירה של חמישה טיפולים בלבד מלבד מתוך שלל האפשרויות - ובעונות נוספות יש הזדמנות לראות דמויות אחרות, טיפוסים אחרים, מקרים חדשים. במובן הזה, 'בטיפול' מתפקדת לא פחות כפורמט מאשר כסדרת דרמה מהשורה".
האם העסקה עם HBO נתנה לך מוטיבציה כיוצר לגשת לעונה שנייה?
"מן הסתם זה עזר, אבל זה לא היה שיקול מכריע. בעת ההחלטה על העונה השנייה העסקה שם היתה רחוקה מלהיסגר".
בכבלים ובלוויין יכולים לקחת סיכון בפרוייקטים כי זו לא הבמה המרכזית. מיכל קופר קרן, שמתחילה לעבור על העונה השנייה של "אולי הפעם", יכולה להעיד עד כמה נוחה שיטת העבודה הזאת. "אני מרגישה שטוב שנוצר פער בין המועד בו גמרנו לכתוב את הסדרה ועד שהתבשרנו על העונה השנייה. כך היתה לנו תחושה מה עובד ולא עובד. אני ואריק (שגב) הקשבנו לכל מה שאמרו לנו השחקנים, הביקורות, הפקנו לקחים וזה יתרון. לא תמיד יש את הפריבילגיה הזאת לפני שאתה ניגש לכתוב, אז יש לנו אותה עכשיו בהגיענו לעונה השנייה.
"בעבר היה חוסר יציבות בטלוויזיה ולאנשים לא היה מושג מתי תעלה עונה שנייה גם כשהיא הובטחה. בארה"ב יש לוחות שידור מאוד מוסדרים בעלי אופי מחזורי וכאן הטלוויזיה עוד לומדת את כל העניין הזה. אנחנו במצב של פריחה מדהימה. מעולם לא היה פה כל כך טוב להיות כותב, חלילה שלא ישמע שאני מתלוננת. אני בעננים".
