זה הזמן שלי

אח, להיות בת 20. תמימה, פעורה וחיילת בצבא ההגנה. לדחוס מדי בוקר את הגזרה המתנפחת אל מכנסי הקופיקו, להזיע בטרמפיאדות צפופות, למלא את הגיליון האישי בהרשעות ועדיין לחלום בייאוש על ניכוי של שליש על התנהגות טובה. שלא לדבר על הדיכאון של רצח רבין. אופס, סליחה, התבלבלתי. זו הייתי אני בגיל 20. דנה פרידר היא יצור אחר לגמרי, אסתטי בהרבה ומאושר בהתאם. הראיות לכך שמדובר בנערה הנכונה מדברות בעד עצמן: קמפיין לרשת האופנה סקצ'רז שבו היא מחליפה את אגם רודברג, תפקיד בעונה החדשה של "האלופה", היסטוריה קצרה כמנחה בערוץ הילדים ניקלודיאון, אישיות כובשת, פוני כובש עוד יותר, ומעל הכל כמובן, התכונה הנערצת מכל, היא באמת נורא צעירה. וזה עוד מבלי לדבר על הגיל המנטלי, לפי עדותה שלה. "אני מרגישה בת 16", מצהירה פרידר. "רק החודש היה לי יום הולדת 20, ועדיין מוזר לי להגיד את המספר הזה. כולם חושבים שאני תיכוניסטית, וגם מול חברות שלי אני מרגישה צעירה יותר. תגידי, כמה זמן את כותבת ב'פנאי פלוס'? למדת את זה באוניברסיטה?".

זה באמת מעניין אותך?

"כן, למה? אנשים שאת מראיינת בדרך כלל לא שואלים אותך על עצמך?".

יש ויש.

"מה, זה נראה לי בסיסי לדעת עם מי אני מדברת. האמת שאני גם מתה מפחד וקצת רוצה לדחות את הקץ. כתבת שער זה קצת מלחיץ. אבל אני שמחה שאת בחורה, ככה אני יודעת שניקח את זה באיזי".

מאוחר יותר, כשאשים לב לכמות הפעמים שדעתה מוסחת, סקרנותה גוברת עליה, והקופצנות החיננית שלה משתלטת על השיחה, היא גם תספר על הפרעת הקשב והריכוז שממנה היא סובלת. אבל בלי קשר להגדרות קליניות, את החשש של פרידר מפני ראיון גדול ראשון לא קשה להבין. אחרי הכל, היא שייכת לזן של סלבז שעוד לא קפצו אל חיינו וכבר מאיימים עליהם שהכל עומד להיגמר. היא נפלטה מהעונה הראשונה של "נולד לרקוד" בשלב מוקדם וישר קיבלה עבודה בטלוויזיה, תוצר של ניהולה במפעל כוכבי האינסטנט, טדי. נחמד, אבל לא מספיק כדי לתת לה להרגיש מטופלת. כיום, כשהיא משמשת כנערת הדגל של סוכנות לוק, מקום שבו סיפרו לה על אסטרטגיות שיווק ותוכניות לטווח ארוך, נכנס לחייה ממד חדש של מודעות. "בעבר לא הנחו אותי בכלל מה לעשות, הייתי די באוויר. לא ידעתי, לא הכרתי, אני לא איזו עסקנית שיודעת איך להתנהל. מי שקיבל את ההחלטות לגביי זה אבא שלי".

"חירבנתי תותים מרוב פחד" דנה פרידר (צילום: עדי אורני)

מה הוא עושה?

"בעל עסק להובלות, ואמא עובדת איתו".

לא ממש כמו להיות סוכן.

"לא, אבל הוא איש עסקים, וחוץ מזה אני הבת שלו, זה הבן האדם שאני הכי סומכת עליו, הוא תמיד איתי".

היה לך לא טוב בטדי?

"לא, היה לי דווקא מאוד נעים איתם, אבל הרגשתי שאני רוצה להתפתח. אז אני ואבא שלי הגענו לירון ליכטנשטיין מלוק, והיום אני מנוהלת על ידו ועל ידי יוני דותן, וזה מרגיש הכי בטוח ונכון".

איך נוצר החיבור?

"ירון ראה אותי מנחה שידור חי בניקלודיאון ביום העצמאות, זו היתה חגיגה גדולה, משהו שמשודר גם בארצות הברית, התרגשתי נורא. חרבנתי תותים מרוב פחד".

סליחה? מה זה לחרבן תותים? ככה הנוער מדבר היום?

"זה דיבור שלי ושל חברות שלי. בכל מקרה, היה מטורף, כי זה היה גם באמצע הטירונות, ממש הזוי. עשיתי חודש במחנה 80. מה את עשית בצבא?".

אני מעדיפה להדחיק.

"אני דווקא נורא נהניתי בטירונות. בהתחלה אתה בשוק ואתה מרגיש הכי קטן בעולם, אתה מגיע מחממה ופוגש אנשים מכל הארץ, ובנות שפאקינג חצי שנה מעליך הן מפקדות. גם נתנו לי עונש פעם אחת, להישאר יום שלם עם הקסדה על הראש".

מה? זה נורא.

"לא, זה דווקא היה נורא מגניב. את מכירה את הקטע הזה שדווקא כשאת מנסה לא לצחוק יוצא לך לצחוק? זה מה שקרה לי מול המפקדת, ועל זה היא נתנה לי עונש. היה ממש מצחיק. שכחתי על מה דיברנו".

על השידור הישיר בניקלודיאון.

"אה, כן. בקיצור, ירון ראה את זה ורצה להיפגש איתי, ויצאנו ביחד לדרך. אני אמרתי להם שאני רוצה גם לרקוד, גם לשחק, גם להנחות. אבל אני גם לא רוצה להיות עם הלשון בחוץ ולהגיד כן לכל דבר, להיות להוטה מדי".

את מרגישה שהדברים באו לך בקלות עד עכשיו?

"ממש לא. נראה לי שהכל בא בהדרגה, וזה מה שמחזיק אותי על הקרקע ונותן לי להעריך את הדברים. אבל אני מרשה לעצמי שיהיו לי שאיפות. קראתי את הכתבה ב'פנאי פלוס' על הבנים של 'בופור', ואושרי כהן אמר שכולם בארץ מחזיקים אותך על הקרקע, אבל מותר לפעמים לשאוף ליותר. אני לא מכירה אותו, אבל זה עשה לי טוב לקרוא את זה, כי כן, אפשר וזו לא בושה לחלום. אני בת 20, זה הזמן שלי".

שנה וחצי עברו מאז החלה לקשט דפי כרומו, ולדבריה, כל מה שקרה לפני כן הכין אותה לזה בצעדים קצובים. היא נולדה בראשון לציון, ילדת סנדוויץ' למשפחה מגוננת שעימה היא מתגוררת גם היום. כנערה עבדה בזמנה הפנוי כליצנית בימי הולדת, ואחרי שנפרדה מחלום הילדות להיות נהגת אוטו זבל החליטה שתהיה כדורסלנית. "הייתי חזק בכדורסל עד כיתה ח'. עד היום יש בנים שאני יכולה לעשות להם בית ספר, אני מתה על זה".

התפנית מהטומבוי ללוליטה־לייט קרתה בפעם הראשונה שעיניה נחו על קבוצת המעודדות של מכבי תל אביב. משום מה, לקפוץ בבגדים צמודים החל להיראות לפרידר הרבה יותר מעניין מאשר תפקידה כמספר 2 על הפרקט. "נכנסתי לסטודיו של אורית שר ואמרתי לה שאני רוצה להיות מעודדת, למרות שאין לי בכלל ניסיון בריקוד. אני לא יודעת מאיפה היו לי ביצים, כי לא היה לי בכלל ניסיון, אבל היא התלהבה מהביטחון שלי ונתנה לי לקחת שיעורי ריקוד. לקחתי את הדברים נורא מהר, עשיתי שיעור כל יום, ובדיעבד זה היה מוגזם, ואפילו נפצעתי וקרעתי שריר. לא נתתי לגוף שלי מנוחה, ורק ככה למדתי שחייבים לקחת את הדברים לאט".

איך זה להיות מעודדת?

"זה לא מה שאנשים חושבים. אנחנו לא חיים כאן בסרט אמריקאי. אין את הקטע שמעודדות יוצאות עם שחקנים, זה גם לא קריירה או משהו כזה. אבל היה נורא כיף".

כשסיימה את התיכון נסעה פרידר לטייל וחזרה היישר לתוך באזז על תוכנית טלוויזיה שמחפשת רקדנים. "'נולד לרקוד' נשמע לי משהו שמתאים לי בול. התקבלתי, הגעתי לתוכנית, וזה היה ממש שוק. פעם ראשונה שאני באמת רואה דברים מחוץ לעיר שלי".

היית קצת אאוטסיידרית? מעודדת מראשון בין כל הרקדנים המודרניים?

"בהתחלה היה לי קצת קשה, אבל אני טיפוס שמשתלב מהר. אחרי התוכנית הבנתי כמה הייתי שם שונה מכולם. באתי לא מהבולשוי או מבת שבע, וזה בסדר. לא נתנו לי להרגיש שהסגנון שלי נחות".

העונה ראית?

"כן, בטח, והייתי בעד הבנות. גם הבנים היו מדהימים, אבל לא היה מישהו כמו אור כחלון".

שמרת על קשר עם מישהו מהעונה הראשונה?

"לא. היו יחסים טובים, אבל נגמר. אני מניחה שאם מישהו היה נכנס ללב שלי, הייתי נשארת בקשר".

יש דבר כזה שקוראים לו "חברות ברנז'ה".

"זה לא מדבר אליי. אני לא משחקת את המשחק הזה. אני מעדיפה לצאת עם חברים שלי שחוזרים מהצבא, ללכת איתם למסיבות של חיילים בכפר ויתקין, ולא לכל מיני אירועים של יחצנות. יש לי סביבה בטוחה שמחזיקה אותי, ואני לא מחפשת הרבה מעבר".

את לא חושבת שהפרסום ישנה את זה?

"לא נראה לי. תמיד אהבתי את עולם הבמה, אבל אני לא מאוהבת בו. יש הבדל. צריך להיות בוגר ולקחת את זה בתור עבודה ולעשות הפרדות. גם היום, כשאני באה מיום צילום, אמא שלי אומרת לי לעשות איתה כלים. זה דברים שתמיד יאזנו אותי".

לא בא לך לעזוב את הבית?

"עוד לא. אני אוהבת את ראשון. נעים וכיף לי שם, ואין טעם, כי זה קרוב לתל אביב. יש לי עם מי לדבר, אחים והורים וחברים. כולם גרים בבית".

אני מתחילה לחשוב שאת ממש ילדה טובה ראשון לציון.

"בטח, אני ילדה טובה ולא מתביישת בזה. אבל אני גם שובבה".

או, עכשיו את נשמעת כמו דוגמנית של סקצ'רז.

"עדיין מוזר לי עם התואר הזה של דוגמנית. אני לא כל כך רואה את עצמי ככה, אבל הקמפיין הזה מאוד התאים לי. אני ילדת טרנינגים, ביומיום אלה הבגדים שאני לובשת. זה כיפי וספורטיבי ומאוד שימושי, במיוחד אחרי הנעליים הגדולות שאגם השאירה שם. היא יותר מנוסה ממני, ועשתה קמפיינים ברמה מאוד גבוהה. צריך גם לחיות ולהתפרנס".

הפרנסה בינתיים מורכבת גם ממשכורת של חיילת בסדיר. כשדנה לא לוקחת שיעורי משחק וריקוד, מצטלמת ל"האלופה", שם תשמש כחברתו של איתי תורג'מן, שיגלם כדורגלן מתחיל ("היה לנו יום צילום אחד וכבר התנשקנו, היה סבבה"), ומתמקצעת כמנחת ילדים ("אחרי שראיתי את עצמי על המסך הרבה הפריע לי איך שאני מדברת אז לקחתי שיעורי דיקציה"), היא ממלאת את חובתה אליכם ככוריאוגרפית של להקות צבאיות.

 את שירותה הצבאי דחתה בשנה, אחרי שזנחה את השאיפה להיות מדריכת חווי"ה, ולו אני עורכת "במחנה", מהר הייתי מצלמת אותה לשער יום העצמאות ומעמיסה עליו את שלל ציטוטיה הפטריוטיים. "אני באה מבית שבו צבא זה ערך עליון, שני ההורים היו קרביים. אבל בכל זאת, אני לא רואה את עצמי כסתם ג'ובניקית, העבודה שלי חשובה".

חיילים סלבז לא תמיד בעניין של הצבא. היו כאלה שאמרו שאגם רודברג ורוני דואני היו חיילות רק על הנייר.

"אני לא מתיימרת לחנך אף אחד. לא פותחת על אגם ורוני עיניים, אין לי מושג איזה שירות הן עשו. אני מאמינה שהן נרתמו למערכת עד הסוף".

גם לא על הבופורים?

"קטונתי מלהעביר ביקורת. אמרתי לך, אני ילדה, אני בגיל מנטלי נמוך".

לא יעזור לך.

"באמת, יש דברים שאני לא יודעת. אולי מישהו גם יגיד שאני סתומה שאני עושה צבא. מבחינתי זה ערך, זה עניין של עיקרון, ואם אני עושה משהו אני אעשה את זה עד הסוף. אין מה לעשות, אנחנו חיים במדינה, וזה חובה, וזהו. לא יודעת למה מתעסקים בזה כל כך היום".

ואיך הבנים בבסיס? יש מישהו מעניין?

"אין לי חבר עכשיו. לא בא לי עכשיו אף אחד. היו לי מערכות יחסים, אבל אני לא חושבת שמישהו ממש סובב אותי. אולי לא הייתי מאוהבת אף פעם. בכל מקרה, כרגע אני מעדיפה להיות פרפר, זה הזמן שלי. אני לא רוצה לדפוק חשבון, להיות עם החברות, יש הרבה התמודדויות עכשיו גם ככה".

אהבה דווקא יכולה לעזור להתמודדויות.

"אני לא צריכה מישהו שינהל לי את החיים, לא מחפשת מישהו להישען עליו. אני יודעת שזוגיות זה הדבר שכל אחד רוצה, אבל אני לא לוחצת, זה עוד לא הגיע". 

• את המשך הכתבה וגם מדריך לדמויות החדשות שמצטרפות לעונה השנייה של "האלופה" תוכלו לקרוא בגיליון "פנאי פלוס " החדש