שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    עד לדיכאון הבא

    לרגל האביב והשמחה הרבה מסביב, חוזרת תמר גלבץ אל ספרה "מקופלת" ואל הדיכאון של פסח שעבר, ומהרהרת איך, אם בכלל, הצליחה לצאת ממנו

    "אני לומדת לטפל בדיכאון שלי. דיכאון זה משהו שאפשר להתנהג אליו יפה. אם מתנהגים מספיק יפה הוא פשוט מתפורר לגושים לגושישים לפירורונים ונעלם. אז אני מטפלת. אני מסתרקת ויוצאת. אני מוהלת אותו בדיכאון של עוד אנשים, וצוחקת כמו מטומטמת עם עוד אנשים שצוחקים כמו מטומטמים, והוא מתערבב בהם ובצחוקיהם ופשוט מתפוגג. זה לא כזה מסובך אבל דורש סוג של ריכוז. ומיומנות. מדיכאון אפשר להתחמק אבל זה לא תמיד כזה קל. אחרי שלושה ארבעה ימים של אחד כזה אני עוד פעם נושמת. ונהיה כזה אוויר דליל מסביבי שיש לי סחרחורת. 

     

    הצרה שאני יודעת שתכף יבוא הבא אחריו. דיכאון זה מין מרבה רגליים כזה. כל פעם מתקדם עוד זוג אחד באיטיות. שניים שניים דיכאונותיים. האחרון היה ארוך וכבד. ענן לחות עצום. והוא נסע לדרכו ופתאום נהיה שקט. יש לי עוד שבוע אחד בלבד עד פסח ואני חייבת להתרכז. שרק לא יבוא עוד אחד. ואחר כך הילדה בחופש. ואני אתפנה לדיכאון שלי מחדש רק בעוד שבועיים. אז השבוע אני מתכננת להתרכז. להדוף עוד ענן כזה אם יבוא. ואז לנוח.

     

    יום ראשון שמונה בבוקר והדבר הנכון זה לעשות משהו. לא לחזור למיטה בשמונה ועשרים מיד אחרי שהסעתי את הילדה לגן. לא להתחבט בה בכנפיים קשורות עד אחת. אבל אני לא מצליחה להתאפק. אני מתבוננת מסוקרנת וחמדנית ביוצאים לענייניהם בדרך חזרה מהגן. איש אחד עם זקן לבן כמו של אליהו הנביא עומד על המדרכה ונשען על מקל. הוא נראה אפילו פחות עסוק ממני. אבל יש המון אחרים שכבר צופרים ומקשיבים בו בזמן למבזקי חדשות.

     

    והאוויר צונן חלשלוש אביבי לגמרי, וברדיו אולי על שפת הים של יהורם גאון, ואני מתכננת להתעורר כשכל זה ישכך ושוב כולם יראו בלתי מסופקים ונרגזים, וככה אני שוב אשווה ריכוזים עם העולם. זה חשוב לי להשוות ריכוזים. להימהל. כלים שלובים. מים למים. אחרי שאשן קצת. או אנוח קצת. או אתרגז ואקצוף קצת ואתסוס במיטה וארקב בה ואהפוך לזבל אורגני וזבובים ילקטו ממני וירקדו לי על הראש ועל השפתיים. זה יקח כמה שעות. רק בצהריים אצא מהמחפורת שלי".

     

    (מתוך "מקופלת", עמ' 155, הוצאת חרגול/עם עובד)

     

    איך לצאת מהדיכאון?

    הקטע שלמעלה הוא מתוך ספרי האחרון "מקופלת". בזמן הכתיבה התלבטתי עמוקות אם יהיה נכון להכניס אותו לספר או לא. ולא משום שהוא קטע חריג או זר למצב הרוח של הספר. הטקסט של הרומן כולו הרי משובץ ומנוקד ומוכתם דיכאונות על דיכאונות שהולכים ובאים, מתרחקים ומתקרבים, מסתערים ונסוגים, אבל בקטע הזה נחשף מנגנון הדיכאון. ופחדתי שזה בוטה מדי ופשוט מדי לפרק ככה את מנגנון הדיכאון לצבעי צבעיו נימי נימיו וחלקיקי חלקיקיו. ולא רק.

     

    בקטע הזה ורק בקטע האחד הזה הנחתי על הנייר את המילה המפורשת. דיכאון. בשום מקום אחר בספר לא נזכרת המילה הגדולה הזו. דיכאון. ובדיכאון, המילה המושג ומצב הנפש, אני נוהגת תמיד באורח חסכוני. ממעטת לומר. לא אוהבת להפוך בו שוב ושוב. לא בחיים לא בכתיבה. ולא כי אני פוחדת מהדיכאון. להפך. כי יש לי כבוד לדיכאון.

     

    וגם כי אני זקוקה לדיכאון אז אני לא נוטה לעשות בו שימוש יתר. אני מתקמצנת. ואני מחושבת. מאוד. מתקדמת איתו אט אט צעד צעד. תחנה תחנה. ביט אחרי ביט. שביב דיכאון אחרי שביב דיכאון. הבזק אחר הבזק. רק ככה אני מצליחה לצאת ממנו החוצה והלאה. לדיכאון יש אצלי תפקיד. הדיכאון, אם אני נוהגת בו ביראה ובמתינות ובחוכמה, יכול להיות לגמרי פונקציונלי. כי דיכאון הוא סוג של שרת. הוא עושה עבודה.

     

    הדיכאון, אם להאמין לפסיכולוג שלי ולמה לא להאמין לו בעצם, בא תמיד אחרי כעס גדול או חרדה גדולה. הדיכאון, אם להאמין לפסיכולוג שלי ולמה לא להאמין לו בעצם, בא כתוצאה ישירה מדיכוי (כן, פסיכולוגים אוהבים שלשון נופל על לשון) של כעס גדול או חרדה גדולה. אם מדכאים אז מדוכאים. אם כובשים אז נכבשים. זה עד כדי כך פשוט. או לפחות לדעת הפסיכולוג שלי זה עד כדי כך פשוט. אז אני כובשת ונכבשת ואני בדיכאון. ומה אז. מה עכשיו. מה כשאני בדיכאון.

     

    כשאני בדיכאון אני יכולה לשבור את הכלים. את כולם. אני יכולה לעשות מה שבא לי. ולא לעשות מה שלא בא לי. כי מה לעשות אני בדיכאון. אז אני יכולה להתרחץ שלוש מאות פעם ביום או לא להתרחץ בכלל. אני יכולה לאכול כל מה שבא לי או לא לאכול בכלל. לישון מתי שבא לי או לא לישון אף רגע. אני יכולה לעשן סיגריות. כמה שבא לי. אם בא לי. כי אני בדיכאון. מה לעשות דיכאון זה דיכאון. בדיכאון אני יכולה להיות מה שבא לי. אני יכולה להיות אני. זה הפטנט. ככה באמצעות הדיכאון אני מבדלת את עצמי ומייחדת את עצמי. ומרחיקה את עצמי. מהכל. מכולם. מכל הכלום בלבום. ואני לא רואה ממטר. כי ככה זה כשאני בדיכאון. אתם שם ואני כאן. אתם דוחפים הלאה. אוויר חם. או את החיים או מה שזה לא יהיה. ואני כאן בכלום שלי בדיכאון שלי. ככה אני עוצרת. ומתנתקת. ככה אני מרפה.

     

    כי הדיכאון הוא סוג של הרפיית שרירים. מוחלטת. אז אני מרפה ומתמסרת. לגמרי. אני מתמסרת לדיכאון ומתרפקת על הדיכאון ושמה עליו את הראש ומתכרבלת ומתערסלת ככה ממש קוצ'י מוצ'י בזרועות הדיכאון. זו זכותי. אני הרי בדיכאון. וכשאני מתמסרת אני נרגעת. זה המנגנון. הכי פשוט בעולם. הנפש יכולה לעתים להתגלות כמנגנון פשוט וגס. אני מתמסרת אז אני נרגעת. וזה הכל.

     

    וכשאני נרגעת יש שקט גדול. שקט נורא. ובתוך השקט הגדול הנורא שבתוך הדיכאון, השקט שאחרי שאני מרפה ומתמסרת אני גם כותבת. לא תמיד אבל לפעמים. כמו בשעה שכתבתי את הקטע שלמעלה. וכשאני כותבת, לא תמיד אבל לפעמים, בתוך השקט הגדול הנורא אני נהיית שקטה. ואם לא ממש שקטה אז לפחות שבעה. ואם לא שבעה אז מסופקת. מסופקת זה גם משהו. מסופקת זה לא מעט אפילו. ואז אופס, אני עם רגל אחת או לפחות עם חצי רגל או עם קצה אצבע בחוץ. מחוץ לדיכאון.

     

    עד לדיכאון הבא. שהנה אם אני מרימה את העיניים ומביטה קדימה אני רואה אותו מתקרב. הנה הוא מתנחשל בקצה האופק. הדיכאון הבא. והוא בצבע אפור מתפורר כמו צבע של אפר של סיגריה, נניח. והוא מתקדם לקראתי. איטי ונחוש. הנה הוא מאיים לשרוף לי את קצות האצבעות. הנה תכף הוא כאן. הדיכאון הבא.

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    תמר גלבץ. מתמסרת לדיכאון ומתרפקת עליו
    טקסט מוכתם דיכאונות
    עטיפת הספר
    לאתר ההטבות
    מומלצים