כדורגל נשים: מילון לא מספיק מקוצר

איך זה

שגברים אוהבים כדורגל, גברים אוהבים נשים, אבל גברים לא אוהבים כדורגל נשים? למשחק בין אס"א תל אביב לרמת השרון, למשל, הגיעו רק תשעה גברים, כולל זה שמוכר בייגלה־חם־סחלב־חם, וההוא שבא לשאול למי שייכת המאזדה־יד־שנייה־תאונות־קלות־בלבד־למכירה שחנתה בחוץ.

בחירות

ברצינות, מה יותר מוזר: גברים שנוהגים מרצונם החופשי במאזדה לנטיס, הזיווג בין צופית לאברם גרנט, או בחורות שבוחרות לשחק כדורגל?

גולים

בדרך כלל הם לא משהו, אבל בלעדיהם לא תיווצר ערימת שחקניות ולא יהיה סיכוי לדאבל־פס (ע"ע).

דאבל־פס

ההיסטוריה של כדורגל הנשים נחלקת לשניים: לפני ואחרי הרגע שבו ברנדי צ'סטיין כבשה פנדל שהביא לנבחרת הנשים של ארה"ב גביע עולמי, הורידה חולצה ונשארה רק עם חזייה. הלפני לא מעניין. האחרי מורכב מדאבל־פס בין שתי אמונות: שעוד יקומו לברנדי חקייניות, ושאחת מהן תשכח ללבוש חזייה באותו יום.

הלוואי

אה, שייפגשו מזרח ומערב.

וולה

פעולה שנשים בשום פנים ואופן לא מסוגלות לבצע, בדיוק כמו לפרגן למישהי או לעבור ליד מראה ולא להסתכל. מצד שני, כמה כדורגלנים ישראליים מסוגלים לעבור ליד מראה ולא להסתכל? או לתת וולה?

זוהר, איציק

 יכול לתרום לכדורגל הנשים מהידע המקצועי הרב שצבר במגוון תחומים: איזה קרם גוף מתאים למגרשים בוציים, איך לעמוד נכון במגרש כדי שהתחת ייראה מוצק, ואיך שומרים על רגליים חלקות לאורך זמן.

"חבל

על הזמן, אלה כולם ילדות טובות, לא יהיה היום מכות" (אחד עם צעיף של מכבי תל אביב, כובע צמר של מכבי תל אביב והבעה של אבי נמני פורש באמצע החימום).

טקטיקה

לכל קבוצה יש מאמן, אבל בתכל'ס את הטקטיקה קובעות השחקניות. הן מדברות על זה לפני המשחק, הן מדברות על זה בזמן המשחק, הן מדברות על זה במחצית, וכשזה נגמר הן מדסקסות את מה שהיה.

יפו, מכבי

הקבוצה שאהבתי כשהייתי ילד. התנדנדה בין קיום לחידלון כשהיא שורדת רק בזכות ניסים בסדר גודל של גרמה, עד שלבסוף נגוזה. ליגת הכדורגל לנשים, קרוב לוודאי, תלך באותו תוואי (גם מדינת ישראל, אבל לפחות היו שאפות. ופלאפל).

כמה

תשובות אפשריות לשאלה "למה": 1. "כי כדורגל זה כמו וויסקי. אסור למהול אותו, אפילו לא בבחורות" (א. גדליה, חבר שלי); 2. "בגלל שהתקשורת מזלזלת" (כל מיני פמיניסטיות); 3. "יש דברים נסתרים, לא נבין, לא נדע" (ז. ארגוב, מלך).

"למה

לא מחליפים אותי בשער?" היא צעקה שהיתה נשמעת אחת לעשר דקות בשנות ה־80, כשהיינו משחקים כדורגל בבית הספר. בפעם הראשונה הצעקה שידרה תקווה, בפעם השנייה טרוניה ובפעם ה־30 ייאוש עמוק, כזה שחוזר רק בארבע בבוקר בשמירה על בונקר תחמושת בסוף ברמת הגולן. או כשאתה מסתכל על נסיה, השוערת המצוינת של רמת השרון, ומבין שהיא עוד לא נולדה כשהבונקר התחיל לדבר אליך (סיפור ארוך. בהזדמנות אחרת).

מיה דגן

לפעמים אני מדמיין אותה משחקת כדורגל.

נראה לי

שעכשיו אני צריך לעצור שנייה ולהיאנח.

סביות, ל־

לא, זה לא נכון שכל השחקניות כאלה.

עם

זאת, תמיד מותר לחלום.

פסקול

מורכב מקצת גניחות, פה ושם אנחות והרבה צעקות. נו, נשים.

ציצים

איפה?

קינמון

"אם שמים יותר מדי, הסחלב נהרס" (מוכר הבייגלה־חם־סחלב־חם ללקוח מאוכזב).

רמה

לא משהו, כמו בכדורגל גברים.

שופט

בן זונה, כמו בכדורגל גברים.

תקווה

שכדורגל הנשים, אף על פי כן ולמרות הכל, יכה שורשים - כי כדורגלניות, בניגוד לכדורגלנים, לא מסתובבות עם פוזה של "אני נכנס חינם לוויסקי א־גוגו ואתם לא", לא מוכרות משחקים ולא מכורות לפרמיות, אלא משחקות בשביל הכיף והאהבה.

ואני אומר לכם שאחת מהן תשכח בסוף ללבוש חזייה.