רוניתי, עשיתי בדיקה, אני בהריון
אוליב הרווקה כותבת לחברתה הנשואה רונית: "הודעתי לאהובי שיעזוב הכל ויתייצב אצלי כמה שיותר מהר. הוא מגיע, מתנשף, מביט בי, אני מביטה בו, מחייכת, הוא מבין, צוחק, ואומר: לא נכון, אוליב! מה יש בבוטן הקטנה שלנו? יש לנו תינוק?" פרק 26
רוניתי,
תשמעי את המשך סיפור ההיכרות שלי עם אהובי, שהיה גם הראשון שקנה ממני ציור: למחרת חיכיתי באטרף לשעה שהוא אמר שיבוא לקחת את הציור. עטפתי אותו יפה ושמתי ליד הדלת. כששמעתי את הצלצול, דפק לי הלב. לא אמרתי כלום, כדי שלא אלהג בטמטומית, ואולי אשיג באותה הזדמנות גם אפקט של פאם פאטאל מסתורית. אני מושכת זמן. שותקת. הוא נכנס אלי לדירה, לא ממהר, רגוע, נינוח, חמוד כל כך, מתיישב על הספה ושואל אם אפשר לשתות קפה, אבל אם יש לי משהו יותר רציני הוא לא יתנגד.
"יותר רציני?" אני שואלת ברוב טמטומי, "מה, יין? וודקה?" אפילו בלי לחייך.
"אשמח לכוס יין", הוא מאשר, ואני כבר יודעת בוודאות שהוא בעניין שלי. מתרווח על הספה ורוצה יין = רוצה אותי. הידיים שלי רועדות כאילו יש לי פרקינסון מתקדם. אני מביאה מגש עם בקבוק יין אדום ושתי כוסיות, שבחיל וברעדה מועדות לניפוץ רגשי.
"את בסדר?" הוא שואל. הקול שלו כבר אחר מאמש. אינטימי.
"מי, אני? בטח!" עונה לו הדחלילה המנומשת עם הביקיני האדום שהייתי בגיל 13.
הוא שותק ולא מוריד ממני את העיניים, ואני משפילה מבטים כמו בתולה דוסית. ככה עשר דקות. והכל ברור כשמש.
ואז הוא קם וניגש לדלת. "זה המאסטרפיס?"
"אהה, לא הייתי אומרת מאסטרפיס", אני עונה בהומור דגול, "אבל כן, זה הציור".
"אז להתראות", הוא אומר, ואני, פתאום, כמו ענף סורר, חוסמת לו בלי שאני שמה לב את היציאה. הוא מחייך, צוחק קצת, ממיס את חומת ליבי הדקיקה ומשאיר אותו חשוף בצריח.
"טוב", הוא אומר, ולמרבה ההפתעה מנשק אותי נשיקה קצרה ורכה על השפתיים, ואז תופס את סנטרי בידו, מביט בעיניי ואומר: "לפני שאני שואל אותך את מה שאני עומד לשאול, אני רוצה שתדעי שאני נשוי".
"כן!" אני עונה מיד, כמעט מתעלפת מהתרגשות. כן, לא אכפת לי מכלום.
"כן מה?" הוא צוחק ברוך.
"כן, אני רוצה", אני עונה לו על המקום. והוא, בתגובה, מושך אותי אליו לנשיקה הכי ארוכה שהתנשקתי בחיים שלי.
למחרת אורי חזר מחו"ל והודעתי לו שהכל נגמר.
-אוליב
רונית,
איחר לי המחזור בכמה ימים. עשיתי בדיקה והתוצאה חיובית. אני בהריון! זה לא ייאמן, אבל כבר גדלו לי קצת השדיים ואני מרגישה, ממש מרגישה בהריון. הודעתי לאהובי שיעזוב הכל ויתייצב אצלי כמה שיותר מהר. הוא הגיע, מתנשף, הביט בי, אני מביטה בו, מחייכת, הוא מבין, צוחק, ואומר בקול צרוד וסקסי שבא למות: "לא נכון, אוליב! מה יש בבוטן הקטנה שלנו? יש לנו תינוק? זה מה שאת אומרת לי?" והבנאדם מרים אותי על הידיים, ואני צווחת שיוריד אותי, גם ככה אני מסוחררת כבר כמה שבועות טובים, והוא מוריד אותי לאט, פתאום נהיה לי זהיר כאילו אני זכוכית סינית יקרה, ואומר: "אנחנו עוברים מפה, זה ברור לך".
"עוברים?" אני נדהמת. מה קורה פה? הוא הרי לא גר איתי בכלל.
"כן", הוא פוסק בדרמטיות. "הודעתי לאשתי שאנחנו נפרדים. מלהחזיק אותי בכוח בבית לא ייצא לה שום דבר. סוף סוף היא הבינה שחבל על הזמן של כולנו. חיים רק פעם אחת. עכשיו, אוליב, הגיע הזמן שאני ואת נעבור לגור יחד, וצריך גם חדר לתינוק".
"תינוקת".
"ברור, תינוקת-תינוק... זה יהיה או זה או זה".
מחר יש לי אולטרא-סאונד. אני אומרת לך שזו בת. ויש לי משהו להגיד לך, רק אל תתחילי ליילל לי עכשיו: אני הולכת לקרוא לה על שמך, רוני.
נשיקות,
אוליב
* * * *
רונית, זו באמת בת!!!!!!!
איך ידעתי? אני מקיאה נון-סטופ ומרגישה די נורא, אבל מאושרת כמו שבחיים שלי לא הייתי. מצאנו בית נהדר ברחוב הנרייטה סאלד, עם גינה, את מתארת לך? עצי פרי, דשא, פרחים, ובערב, לפני שאהובי חוזר מהעבודה, אני מתיישבת כמו זקנה על כסא-הנוח היפהפה ומתנדנדת לי.
לפני כמה ימים קרה דבר משונה: עורב ענקי שהתפלל בדבקות במשך חצי שעה לפחות על עץ הלימונים שלנו, עף פתאום לכיווני ונעמד בחיקי. נבהלתי נורא. העורב התנדנד מרגל לרגל, מנסה למצוא שיווי משקל על בטני, ואז הפנה אלי את מבטו, נעץ בי את עיניו, כך למשך כמה שניות, ועף חזרה לעץ.
למחרת באותה השעה יצאתי החוצה. העורב היה על העץ והתפלל. החלטתי שאני מתיישבת על הכסא כרגיל, כי אני לא מפחדת מעורבים, אפילו אם הם מחליטים להעניק לי יחס אישי. העורב לא עף אלי, אבל כשהבחין בי פצח בקריאות אימתניות. "קרע!" "קרע!" "קרע!" הוא צווח בקריז ולא הפסיק להתבונן בי. קמתי להיכנס הביתה, אבל משהו עצר אותי. באופן תמוה, הייתי סקרנית הרבה יותר ממפוחדת, ונשארתי לעמוד מולו כמו אשת לוט.
תמיד היה לי משהו עם ציפורים. סיפרתי לך, לא? פתאום אני מתעוררת בסלון, לצלילי שירים גרמניים ישנים משנות השלושים, כשאהובי מלטף אותי, דאוג כמו אמא תרזה. "התעלפת", הוא אומר לי ברכות, "הרופא בדרך לכאן".
"הגרמופון הזה, ממתי הוא עובד בכלל?" אני שואלת אותו בקול של רוח רפאים. הוא מפנה את ראשו לכיוון הגרמופון. "לא את הפעלת אותו? אני לא מבין. הוא אף פעם לא עבד, זה היה רק ליופי".
ואני לא זכרתי שהפעלתי אותו בכלל. עד עכשיו זו תעלומה אחת גדולה. הרופא בדק אותי ואני בסדר. הוא רק אמר לי שאני צריכה לקחת תוספת ברזל.
אהובי מפנק אותי באופן שערורייתי: ממלא לי אמבטיות קצף ריחניות, מעסה לי את הגב, הרגליים והבטן, מכין לי ארוחות שחיתות כדי שאוכל בריא, משמין והרבה. שאלתי את עצמי מי היה האידיוט שאמר לי בצדקנות את המשפט הקלישאי: "נו, את צריכה לאכול עכשיו בשביל שניים..." ונחשי מי אמר? טוב, בחיים לא תנחשי. תמי קסלר, מבקרת האמנות המגעילה. התקשרה להגיד מזל טוב, הפוסטמה. אבל אני לא מעניין אותי כלום עכשיו. רק אהובי ובתי הזערורית שגדלה בתוכי.
סחרחורת, בחילה. אני הולכת להקיא, ברשותך.
-אוליב ההריונית
המשך מחר
