דיסק: "יוד" - הצד הנכון של הסבנטיז
דיסק הבכורה של יוד הוא אחד הטובים ביותר שהוציאה המוזיקה היהודית המתחדשת. האלבום נוטף ניחוחות של שנות ה-70, ומזכיר את הימים של קרים, לד זפלין והנדריקס. תגבירו את הווליום, כאן לא שרים ידיד נפש
חולצה מכופתרת עם צווארון משולש ענק, מכנסי פדלפון, זקן פרא וגיטרה ביד. רק ככה אפשר לדמיין את חברי להקת "יוּד" עומדים בחדר החזרות ומקליטים את "passin`over", אלבום הבכורה שלהם, שנוטף ניחוחות רוק סבנטיז למכביר. בניגוד לדורבנים, שלקחו את הצד הכי מעצבן של שנות ה-70 (שוב הדיסקו כאן?! למה, מה עשינו רע?), יוד מביאים את הוויברציות של קרים, לד זפלין והנדריקס.
פתיחה של אלבום לא תמיד מעידה על איכותו ותוכנו, לטוב ולרע, אבל הצלילים הראשונים שעולים מ-passin`over זורקים אותך ישר למקום הנכון: גיטרה בטון גבוה ומתמשך, שלתוכה נכנס הסולן עם "ייייההאאאההה" מסורתי - תגביר את הווליום אח שלו, פה לא מנגנים שירי סעודה שלישית.
יוד הם שלישיית רוק קלאסית: אליעזר בלום הסולן והגיטריסט (ניגן עם מתיסיהו, דני סנדרסון ורבע לשבע), יעקב לפקו על הבס ומשה ינקובסקי שעושה עבודה מדהימה על התופים. מעבר לסאונד של הרוק הישן והטוב, יש באלבום גם השפעות ניכרות של בלוז וקאונטרי מיוזיק, ואפילו – במעבר חד לשנת 1992 - גראנג'.
באופן כללי passin`over הוא אלבום מצוין, ובלי ספק אחד הטובים ביותר שיצאו למוזיקה היהודית. לא מתפשר, מקצועי ועם המון גרוב. אז שנייה לפני שאני גומר פה את ההלל עליו, בואו לרגע קל נתמקד בנקודות החלשות בדיסק, ונגמור עם זה מהר.
הבעיה המרכזית של יוד היא דווקא בעמדת הסולן. בלום הוא גיטריסט אדיר, אבל אל מול הנגינה של השלישייה - הקול שלו קצת עמום מדי. ברצועות היותר אינטנסיביות של הדיסק, השירה שלו לא מספיק דומיננטית ואתה מוצא את עצמך משווע לכריזמטיות של אדי ודר (פרל ג'אם) או לאיזו צווחה אמיתית של כריס קורנל (סאונדגארדן). מעבר לטרדה הזו, יש גם שניים-שלושה שירים באלבום שנופלים מהרמה הכללית הגבוהה, אבל זה קורה גם לגדולים ביותר. סלחנו, מחלנו, כיפרנו.
הלאה. יוד לא פוחדים לעשות את המוזיקה שהם אוהבים, אפילו שהם לא ממציאים את הגלגל. כשהם לא מתנחמדים (כמו ב-I belive למשל), המוזיקה שלהם תופסת, סוחפת ומטלטלת. ההפקה טובה, הסאונד עשיר ואפילו העטיפה - למרות דלותה החומרית (איפה המילים?) והגרפית - מתכתבים עם הווינטג' רוק.
כיוצרים דתיים, ויותר מכך - חסידיים, יוד מעבירים את האני מאמין שלהם במילים, שבמקרה הזה הוא גם לא שונה מאני מאמין המקורי. מה שיפה הוא שלא מדובר בטקסטים דתיים-קדושים שאינם נתונים לקריאות נוספות. ברוב השירים, המילים של יוד שולחים את המאזין לחפור בהם ולקחת מהם את מה שהוא רוצה, והמרחב הזה מאפשר לקהל יותר גדול להתחבר אליהם.
אפרופו להתחבר. חובבי מוזיקה אמיתיים מכירים אותה - את אותה הרגשה מדהימה כשהמוזיקה נכנסת לך מתחת לעור, מנסה לפרוץ משם החוצה, והבשר נעשה חידודין חידודין - עד שלבסוף זה יוצא מתפרק בקפיצה על ספה, או פשוט בצרחה אדירה. בדרך כלל זה קורה בפעם הרביעית או החמישית שאתה שומע שיר טוב באמת, כשאתה כבר יודע מתי מגיע רגע השיא והמתח ממלא אותך ועובר בתוכך, עד לקתרזיס. בדיסק של יוד זה קרה לי פעמיים, וזה אומר הכל.
לפנייה לכתב/ת 
עטיפת הדיסק
עטיפת האלבום
הלהקה
מומלצים
