שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות

    זיכרון לטווח ארוך

    קצת מרגיז שמכרו לנו את וילקי קולינס בתור מי שהמציא את הבלש, הרי אדגר אלן פו עשה את זה קודם. זה לא אומר ש"האישה בלבן" הוא לא רומן בלשי מצוין, להפך. אבל מה שריתק את הקורא הוויקטוריאני עלול לשעמם את הקורא של היום

    קל מאוד להתעצבן מהקשר בין שיווק לספרים. הספר "האישה בלבן", שראה אור ב-1860, מראה שהקשר הזה לא בדיוק נולד בחברת הצריכה של המאה ה-21. ובכל זאת, רגע לפני שמייבאים הצדקה לכל מהלך שיווקי מהמאה ה-19, מותר להתעצבן על השיווק של הספר כאן ועכשיו.

     

    אם התרגלנו בקלות לשקרים הבוטים ולחצאי האמיתות בכל תחום אחר - בשופרסל הכסף שלך קונה יותר, הוט מביאים את הסדרות הטובות ביותר בעולם, ובבתי הזיקוק חיפה משהו טוב קורה לאוויר, בעולם הספרות

    יש מי ששם לב, וגם מתרגז. בכל זאת, לאנשי הספרים יש זיכרון קצת יותר ארוך משלושים שניות של פרסומת. אז כשמכרו לנו, למשל, את "סוויטה צרפתית" כיצירת מופת שהתגלתה באיחור ושינתה את פני הספרות, וכשכל ספר ביכורים שרואה אור (ונעלם שנייה אחר כך) הוא "רב מכר, יצירת מופת חדשנית ומטלטלת שלא נראתה כאן", זה קצת מרגיז.

     

    וכשמשווקים את "האישה בלבן" בתור ספר הבלש הראשון, ואת וילקי קולינס בתור הסופר שהמציא את הבלש, בלי להגיד מילה אחת על אדגר אלן פו שעשה את זה שלושים שנה לפניו, לא רק שזה מרגיז ומסתמך על בורותם של הקוראים, זה פשוט מטפח אותה.

     

    זה לא שהוצאת "אחוזת בית" המציאה את הטענה הזו יש מאין. וילקי קולינס אכן נחשב לראשון שהכניס את הסיפור הבלשי אל תוך הרומן של המאה ה-19, לפניו היו רק סיפורים קצרים. אבל בניגוד למה שכותב אמנון ז'קונט בהקדמה לספר, וילקי קולינס לא ברא את דמות הבלש שחוקר ופותר את התעלומה מתחילתה ועד סופה. אדגר אלן פו עשה זאת לפניו ב"רציחות ברחוב מורג", ב"תעלומת מארי רוז'ה" וב"מכתב הגנוב".

     

    הטענה כאילו קולינס הוא פורץ דרך וגאון שנשכח ונדחק לשולי הזיכרון הספרותי הקולקטיבי שלא בצדק - עוול שהתרגום לעברית מתקן - מזמינה אל הקריאה את פו, מי שנזכר כ"אבי אבות הסיפור הבלשי" (כפי שכינה אותו המתרגם אברהם יבין), ומזמנת השוואה בלתי נמנעת בין שני סופרים, ששניהם כתבו את הבלש בראשית התפתחותו, אבל באופנים שונים מאוד.

     

    תעשייה משגשגת של מרצ'נדייז

    "האישה בלבן" הוא רומן בלשי מצוין. הוא כתוב נפלא (ומתורגם נפלא), הוא שנון, מצחיק, אינטליגנטי, מותח, מהודק ומדויק, ונורא כיף לקרוא אותו. וולטר הרטרייט, מורה לציור, חוזר לביתו בלונדון בשעת לילה, ונתקל בדרך באישה מבולבלת ונסערת לבושה כולה בלבן. היא מבקשת את עזרתו, והוא מסייע. האישה הזו ותעלומת זהותה עתידות לשנות את חייו. זמן קצר אחר כך הוא נשכר ללמד ציור שתי נשים צעירות בבית הכפר שלהן מחוץ ללונדון. מתברר שלאישה בלבן יש קשר ישיר ומכריע גם לחייהן.

     

    העלילה שעוטפת את התעלומה מותאמת לרומן הוויקטוריאני. הדמויות מוכרות - האישה היפה והתמימה, אחותה החכמה, ברת התושייה והמכוערת, הגבר הנבל והטיפש, ידידו הזר שהוא נבל גדול יותר ומתוחכם, סיפור אהבה בלתי אפשרי חוצה מעמדות, והכול סובב כמובן סביב ענייני מעמד, נישואים וכסף. הסוף טוב ומפויס: הנבלים באים על עונשם, התעלומה נפתרת והסדר החברתי הנוקשה מובס.

     

    "האישה בלבן" זכה לפופולריות אדירה באנגליה כשראה שם אור, ואפילו ייצר סביבו תעשייה משגשגת של מרצ'נדייז - בשמים על שם האישה בלבן, גלימות לבנות לנשים, ואפילו ואלס (מי אמר שפרסומות ברדיו לספרים זה נמוך?). קולינס עצמו, שהיה בן למשפחה מבוססת, השתלב יפה בבוהמה הלונדונית וגם התיידד עם אחד הסופרים החשובים והפופולריים של התקופה - צ'ארלס דיקנס. את "האישה בלבן" הוא פרסם בהמשכים בכתב העת שלו. יש מי שאומרים שקולינס אף השפיע רבות על כתיבתו של דיקנס. כפי שכותב ז'קונט בהקדמה לספר - קולינס עלה על נוסחה מנצחת, וכפי שכותב קולינס עצמו בהקדמה, "האישה בלבן" השיג את מטרתו - הקוראים אוהבים את הספר ומזהים בו את עצמם.

     

    העיקר הסיפור 

    ספריו של פו, כמו גם הביוגרפיה שלו, כמעט הפוכים לאלה של קולינס. פו לא היה נער שעשועים של הבוהמה, הוא היה עני ואלכוהוליסט. בהלווייתו של קולינס הלכו אחרי הארון מאות מתושבי לונדון. פו מת בגיל ארבעים שיכור וחסר כל. סיפורי הבלש שלו שונים בתכלית מאלה של קולינס. אפשר להניח בביטחון כי קולינס קרא את פו והכיר את כתיבתו (למשל, על סמך חלופת המכתבים בין פו לדיקנס), אבל לקח את רעיון הבלש לכיוון אחר לגמרי.

     

    בהקדמה למהדורה של הרומאן מ-1861, כותב קולינס כי בעיניו הדבר החשוב ביותר בספרות זה הסיפור. ואמנם, האופן שבו הוא פורס את התעלומה, חושף את הפרטים השונים וטווה את העלילות המקבילות דרך נקודות המבט של הגיבורים היא לא פחות ממבריקה. ובכל זאת, בתום הקריאה נדמה שדווקא כל המעגלים המושלמים האלה, הדיוק, הליטוש, השלמות והמושלמות חוברים יחד למשהו שהיום הוא קצת משעמם.

     

    לעומת קולינס, הסיפורים של פו מחזיקים בתוכם כל כך הרבה יותר מהסיפור. וזה לא שברומאן בלשי הסיפור הוא לא חשוב, ודאי שכן, אלא שכמו בכל ספרות גדולה, כזו שהקוראים והכותבים מושפעים ממנה ושבים אליה גם כעבור שנים, ברומאן טוב צריך להיות יותר מזה. וכשמעבר לסיפור, הטקסט לא משאיר אחריו יותר מדי, הוא אולי יותר פופולרי, דורש פחות מאמץ ולכן פונה לקהל רחב יותר, אבל הוא גם נשכח יותר מהר. נכבה יותר מהר. כמו פרסומת. אולי הסיבה לכך שווילקי קולינס לא נזכר כמו אדגר אלן פו, היא שלקוראים, כאמור, יש זיכרון לטווח ארוך.

     

    "האישה בלבן", מאת וילקי קולינס, תרגום: צילה אלעזר, הוצאת אחוזת בית

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    לאתר ההטבות
    מומלצים