תרגיל בכזב ספרותי
עמוס עוז כתב את "חרוזי החיים והמוות" כספר על חולשת הספרות בבואה לספר את החיים, אבל למעשה מדובר בחולשתו של עוז בספרו המסוים הזה
ובכן, בשכבת הסיפור הראשונה מומצאות הדמויות לעיניו של הקורא בידי "המחבר," שהוא הדמות המרכזית. אותו מחבר בודה אותן במהלך לילה תל-אביבי בראשית שנות ה-,80 שבו הוא, סופר ידוע ומצליח כבן ארבעים, מוזמן להרצות במתנ"ס. הדמויות שיצר זה עתה על פי אנשים מקריים, שראה בקהל ובבית הקפה, נטענות חיים ומתחילות להיכנס אל חייו שלו, מה שמעמיק את הרובד הבדוי. מתחת לכל זה ישנה שכבה נוספת, שבה עורך המחבר
חשבון נפש עצוב, פגיע, עם עצם הרגל הבדיה, שהוא כלוא בו, עם הכבוד המכביד שצבר ועם אובדן הקשר אל האנשים במציאות, שהוא "ממשיך (...) לכתוב עליהם כדי לגעת בהם בלי לגעת" (עמ' .(79 במובן זה, הצלחתו של המחבר לענג עד בכי בחורה אחת, במעשה אהבים ממושך אחד, הופכת לרגע העז בסיפור שכולו מין משל על אין־אונות.
העין הבוחנת והנביעה הסיפורית של עוז פועלות על הדמויות למרות שהן נקטעות שוב ושוב באזכור העובדה שהומצאו ובהתלבטות לאן להוליך אותן, כמעין מגזרות-נייר שנגזרו כרגע, וכבר הן קמות לתחייה ומשחקות לפנינו. חיוניים ומבדחים במיוחד הם הטיפוסים המפא"יניקים, שהמחבר בודה במהלך המפגש במתנ"ס ההסתדרותי, כגון מארגן הערב, ירוחם שדמתי: "התרבותניק הזה, המבעבע, האפוף עליצות רעשנית ומפיץ ריחות גוף עבותים... שפניו דומים לכיכר לחם ישנה שעמדה זמן רב מדי בסלסילה" (עמ' .(81 וכיוצא בזה דוקטור פסח יקהת, המחנך הוותיק, איש מגודל בעל לסתות פחוסות וגבינים זועפים, אשר הגיע הערב "לא כדי ליהנות, כי אם בכוונה נחרצת לקום על רגליו (...) לדפוק בשולחן ולבטא אחת ולתמיד את דעתו השלילית על מה שקרוי הספרות העברית העכשווית" (עמ' .(20
תאווה למלצרית
עלילת הסיפור נפתחת בהידלקות מינית של המחבר על מלצרית בבית קפה, נמשכת במפגש במתנ"ס, שלתוכו פוסעים באיחור מסוים המחבר וירוחם התרבותניק, "רציניים, נשואי פנים, כמו חוליית מעקלי נכסים" (עמ' .(16 כאן יפגוש המחבר את רוחלה ריזמן, בחורה יפה אך לא מושכת, מעריצה נרעדת שלו, שתקריא היטב קטעים מספרו, וכאן הוא יחוש תפלות משיחתו השקרית עם הקהל. "אין לו שום עניין פנימי בכל מה שפיו הולך ורוהט כאן, בלעדיו" (עמ' .(29 ובזמן שאיזה "מומחה לספרות" יעסיק את הקהל הנלהב־מראש בפרשנותו הנפתלת לכתבי המחבר, המחבר המשועמם עצמו יצוד דמויות נוספות לסיפורו הארעי, בהן גם מישהו כעור בדלת הרחוקה, המשמיע כמדומה איזו גניחת הסתייגות מטרידה מדי פעם. בתום המפגש יוצא המחבר למסע לילי עם רוחלה ועם עצמו ועם הרהוריו על הדמויות שליקט.
ברגע השיא במסע הלילי מחליט המחבר לעלות לדירתה של אותה רוחלה, ואליה תועתק התאווה למלצרית שעדיין אחוזה בו. והיא, למרות בתוליותה המסוימת, תתגלה כנפש עמוקה ומגרה בהיפתחות האהבה שלה אליו. המחבר עצמו, במפתיע, מצליח לשכוח את עצמו ומיטיב לעורר אותה בנגיעות קשובות: "כאשר חזר גבה וצנח
אל המזרן, בקעה כמו מקרקעית הבאר שלה שוועה ארוכה מאוד ורכה, שוועה שהביעה לא רק עונג אלא גם השתאות ופליאה, כאילו אף פעם בכל ימי חייה עדיין לא עגנה אצל המזח הפנימי ביותר שלה (...) ובכך היא החלה גם לבכות פתאום בקול" (עמ' .(72
ההתעלסות הממושכת והעדינה הזאת (כעשרה מעמודי הספר), המופרת פעם ופעמיים, נקטעת סופית בשלב שבו המחבר אמור לממש את חלקו הגברי ולגמור. ומה שמקפל אותו היא היזכרות פתאום באותה דמות גונחת־מלעיגה מהמפגש במתנ"ס. זו הדמות המייצגת בתוכו את ריקנות הכזב הספרותי. וברגע ההוא תחושת האימפוטנטיות הספרותית אכן משביתה את אונו המיני. מכאן הוא מבצע נסיגת התחמקות מן הסוג הגברי המוכר, למרות שרוחלה לגמרי איתו ובעדו. "הלא גם את רק מחשבה שלי" (עמ' ,(75 הוא מצדיק את התנכרותו. וכך חוזר הסופר ותופס מרחק מעצמו ומקוראיו ואת הבדידות והבהלה והאהבה שנחשפו, הוא סוגר מחדש בתפרי הבדיה של הדמויות האחרות, הפחות מעניינות עכשיו.
ובכל זאת, מה שנפתח נפתח, והיופי הסיפורי, שהתקיים לרגעים, מאפשר לקורא (ולרוחלה) לסלוח על הבריחה הרגשית והנסיגה הגופנית.
עוז כתב, אם כן, ספר על חולשת הספרות בבואה לספר את החיים, "לנגן את שוברט כששוברט נוכח בחדר ואולי מגחך לו בחושך) "עמ' - (80אבל למעשה מדובר בחולשתו של עוז בספרו המסוים הזה. כי גם בדיה, סליחה על הטריוויאליות, יכולה לנגוע באופן עמוק ועז בנפש הקורא ובחייו. וכשעוז כתב את "קופסה שחורה" הבדיוני והמרתק, לא הטרידו אותו, מן הסתם, חיבוטי האמת והשקר הסיפורי, או המרחק בין שוברט האמיתי (החיים) לבין הניסיון לנגן שוברט (הספרות.( הפעם זה פשוט לא הלך מספיק טוב, ועל כן שם הספר, "חרוזי החיים והמוות," כשם טורו השבועי ב"דבר" של החרזן הבדוי צפניה בית הלחמי, שכמה משיריו החינניים והחובבניים מובאים כאן, מזכיר דווקא את היעדרו מחיינו של המשורר החד והנפלא שאי־פעם באמת כתב ב"דבר" את חרוזי החיים והמוות שלנו, הלא הוא נתן אלתרמן של הטור השביעי.
- מתוך מוסף הספרות של ידיעות אחרונות
