אלונה קמחי והיהדות
אם הייתה יכולה, אלונה קמחי הייתה חוזרת לימי הבריאה הראשונים, הופכת לחלקיק, ומצטרפת למחול הפיצוצים, האנרגיה והרוחות המתפרצות - כשהתהליך היה מסתיים, היתה לחלק בלתי נפרד מהיקום. בינתיים, כשהיא כאן, היא זוכרת לטובה את הסיפורים העסיסיים של התנ"ך ומטפחת חלומות על פגישה קרובה עם שלמה המלך
1. החוויה היהודית שלי. כששואלים אותי לזהותי - בארץ או בחו"ל – אני עונה מיד: אישה, יהודיה. היותי יהודיה הינו חלק מהקוד הגנטי שלי, חלק בלתי נפרד מההכרה שלי, מהאופן בו אני חווה את עצמי בעולם. מכאן הזרות ומכאן שותפות הגורל המוחלטת.
אני יהודיה כשאני מעשנת סיגריה מול הרייכסטג, ואני יהודיה כשאני מפטפטת בקלילות עם מכריי האירופים, אני יהודיה מול הישראליות הצברית של הסובבים אותי במדינה הזאת, ואני יהודיה מול אלה שניכסו את היהדות לעצמם ולשיטתם אני חשובה כגויה, ככלום, כחסרת זהות. אני יהודיה מול כל הליטוש האורבני המעודכן שהוא חלק ממני, ולעולם אני נושאת בתוכי את הריחות והטעמים הארציים ובו זמנית שופעי הרגש והעשירים ברוח, של העיירות בגליציה מהם באו אבותיי. אני יהודיה בייצריות שלי ובווכחנות שלי, ובפרנויה ובחרדה שלי, וביגון הנצחי שלי וביכולת שלי לשמוח בלי גבול, ובתאוות ההשכלה שלי ובכמיהה הנצחית לגאולה.
למרות שהיכרותי עם ארון הספרים היהודי והדת היהודית הרשמית הינם דלים וגדלתי בבית אתאיסטי, ולמרות שישנם אינסוף טיעונים שקולים יותר או פחות בהם אפשר לתקוף את הכרזתי זו, איש לא יכול לקחת ממני את הידיעה בדבר יהדותי. היא עמוקה כמו הוודאות בהיותי אישה, בהיותי אדם.
2. עם איזו דמות תנ"כית היית רוצה להיפגש, ומה היית אומרת לה? יש מספר דמויות, וכיאה ליהודיה נוירוטית, קשה לי לבחור. ראשית, הייתי הולכת אל קהלת ומניחה את הראש בחיקו ואומרת לו "איש זקן, למה לי כל זה, ולמה לחיות, ולמה לטרוח. כל כך הרבה פעמים קצתי בחיי וידעתי שהכל הבל ורעות הרוח. ועדיין אני קמה מדי בוקר ועושה את מה שצריך להיעשות, אבל למה לי להמשיך?
והייתי לובשת את שמלת הערב הכי יפה שלי והולכת אל שלמה המלך והופכת למאהבת הראשית שלו. והיינו קוראים שירה ומשוחחים על דברים ברומו של עולם וגם מרכלים על נשותיו האחרות על השרים ועל אנשי החצר, כותבים טקסטים פיוטיים ופילוסופיים, מתווכחים על רעיונות, מקשיבים למוסיקאים נודדים, משתכרים, פותרים חידות מתמטיות, מבזבזים כסף אצל רוכלי התכשיטים, משחקים שש בש על לוח שנהב, והוא היה מפסיד לי בכוונה.
הייתי הולכת אל איוב ומספרת לו דברים שלא סיפרתי לאיש, והייתי אומרת שאין בי אמונה ושואלת מה עושים כשאין? והרשימה עוד ארוכה, אז מוטב שאעצור כאן.
3. איזו מצווה היית מבטלת? אני מניחה שהמידות הרעות שאפיינו את כלל בני האדם בעולם הקדום, בנוסף למצב העגום ששרר בין אסופת העמים הקטנים וחמומי המוח שאיכלסו את אזור הסהר הפורה, הם אלה שהביאו את אבותינו (כפרה עליהם) לייצר את כל אותן המצוות בעלות הניחוח הגזעני, בנוגע ליחס שיש להעניק לזרים וגרים.
המצוות האלה בולטות בחוסר הגינותן, בפרט על רקע מצוות רבות אחרות המלאות חמלה לחלשים והפגיעים שבקהילה. מיותר לציין שהן אינן תואמות כהוא זה את רוח ההומניות היהודית, רוחב אופקיה וסובלנותה.
כמה צחקה ההיסטוריה בפרצופנו כשהפכה אותנו לאורך מאות ואלפי שנים לגרים, לגולים, לשנואים ולנרדפים, לעבדים הכנעניים של הארצות בהן התפזרנו. איך נרדפנו, בוזינו, הושפלנו ונשרפנו במשרפות? איך הפכנו אנו עצמנו לבני עמלק, לעובדי אלילים, לנציגי הרוע, אנחנו, העם הנבחר, על תרי"ג מצוותינו? ההחכמנו מאז?
4. איזה מצווה מוצאת חן בעיניך? המצווה הקוראת לא להישבע לשווא. מבחינתי, יש לה תתי נספחים רבים – לא להבטיח לשווא, לא להתחייב לשווא, לא לטעת תקוות שווא, לא לתעתע. כל אותם דברים הנעשים מול הזולת למען רווח אישי - בין אם גשמי ובין אם פסיכולוגי גרידא.
מעבר לשמירת מרחב מציאות אמיתי ונקי משקר בינך ובין הזולת, המצווה הזאת משמרת גם את תחושת היושר הפנימית שלך, את ערכך העצמי, ומאלצת אותך לקיים שיווי משקל בין הפנים לחוץ. לחיות בכבוד לא רק מול האחר, אלא גם מול עצמך.
5. מה את עושה ביום כיפור (נמצאת בבית הכנסת, צמה בבית מול הדי.וי.די או שעסקים כרגיל)? יום כיפור הוא אחד הימים ההדורים והקסומים של השנה מכל הסיבות האפשריות והידועות, לפחות אצלנו, החילונים. הדממה החגיגית, הנועם החמסיני, הטיולים ברגל ברחובות הריקים, אווירת הקדושה המחלחלת אל הרחובות והבתים היומיומיים כל כך, קריאות הילדים הרכובים על האופניים, והחרדים משינקין בבגדי חג בדרכם לבית הכנסת מלכסנים במיומנות את המבטים הצידה משדיהן של הדוגמניות בשלטי הפרסומת. זיכרונות הילדות, איך הילדים הגרוזינים היו עומדים על כביש עכו-חיפה וממתינים למכונית בודדה וסוררת שתחלוף על מנת להשליך עליה אבנים.
ביום הזה, רק להתכנס בבית, לבהות בזהרורית האבק על העשבים השוטים שצמחו פרא באדנית הישנה במרפסת. איזה פיוט ישראלי טהור. הוא עושה שלום במרומיו, ועושה שלום עלינו, ונאמר אמן שוב ושוב.
6. לאיזו תקופה בתנ"ך היית חוזרת, ולמה? הייתי חוזרת אל ימי הבריאה הראשונים, ימים בהם טרם נוצרו החיים. והכל הסתחרר במחול קוסמי של כאוס, מחפש את דרכו אל הסדר האלוהי.
רוחות קפואות ולוהטות נושבות במהירות אלימה ללא כיוון, קרח ואש. גזים רעילים, מיליארדי גופים שמימיים קורסים פנימה ונולדים מחדש, גלקסיות מתפרקות ומתהוות, התפוצצויות בעוצמה של טריליוני הירושימות מציתות את הקוסמוס הקפוא. תהליכים כימיים, גרעיניים, פיזיקליים. תוהו ובוהו פרוע של אנרגיה וחומר מחוץ לחלל ולזמן.
הייתי רוצה להיות חלקיק, אטום ואולי פשוט אנרגיה טהורה, ללא תודעה, ללא כאב או זכרון, ללא חיים, בריאת אלוהים שאין לה סוף או התחלה שתמיד התקיימה ותתקיים, חלק בלתי נפרד מהיקום.
7. רב או איש דתי שאת מעריכה במיוחד. לצערי, איני מכירה מספיק צדיקים ורבנים, אך מאלה הידועים לי יש לי חיבה מיוחדת לרבי נחמן מברסלב. ראשית, לפניו היפות עם העיניים המחייכות, ושנית, למשנתו ולכתביו שבהחלט תואמים את הפנים הנבונות האלה.
יש נינוחות כמעט בודהיסטית בקריאתו לקבל את החיים בפשטות, באהבה, להתבונן בהם, ללמוד להיות אסירי תודה על השפע המתקיים בהם, גם ברגעים הקשים ביותר. אפשר להקל בו ראש בגלל שאין בו זעם ואין בו חומרה להן מצפים לפעמים ממורה רוחני כבד משקל, אבל בימים אלה בעונה זו של חיי הוא נוגע לליבי יותר מכולם ואני משתדלת לזכור כל יום שכל העולם כולו הוא גשר צר מאוד והעיקר לא לפחד כלל.
8. מה את זוכרת משיעורי תנ"ך? אני זוכרת הרבה שמש אלכסונית כבדה של צהריים על ראשים עייפים. תמיד חיפשנו את הסיפורים הארוטיים מהם רווינו הכי הרבה נחת – אמנון ותמר, דוד ובת שבע, רות ובועז. היו גיבורים שדימינו שהם חתיכים – דוד, אבשלום, שמשון. כמו מתנדבים בתחנה של קיבוץ אפק השכן.
אני זוכרת שהסבירו לנו שרחב הזונה נקראה כך בגלל המילה 'מזון', והשתוללנו מצחוק. מדי פעם יופיים של טקסטים מסויימים הצליח להבקיע דרך כל הלאות המטמטמת הזאת, או שמה זה היה בגלל שנאלצנו ללמוד בעל פה? קינת דוד על יהונתן. משהו יפה על פשעי דמשק מעמוס. קהלת, תמיד קהלת. פרחי שושן צחור שנבטו בביצת השיממון.
9. ברית מילה - בגלל המסורת/ בשביל הילד/ מנהג פגאני? כל התשובות נכונות. משהו בלידת הבן ממלא אותך בחגיגיות שהיא מעבר לשמחה הפרטית שלך, משהו שהופך אותך לחלק נרחב יותר ממשפחת האדם, מהעם שבתוכו את חיה. זה הרגע בו נזנחות, ולו בחלקן, פנטזיות נעורים אינדיבידואליסטיות, שאין עוד אחת כמוך בעולם – הנה את אשה בין נשים ונולד לך בן.
ואת רוצה שיהיה אף הוא שייך למשפחת האדם, למשפחת היהדות, שיגדל כארז, שלא יהיה בודד ומשונה ונוירוטי, שלא ילבש שחורים ולא ישב לבד בחדר ויקרא ספרים של מבוגרים ויעשן חשיש. את רוצה שיהיה מאושר ושחוכמת דורות עברו, וכל הידע הטוב ינדוד אליו עם לידתו, ושלא יצטרך לעמול כל חייו רק בשביל לגלות בגיל 50 ששתיים ועוד שתיים הן ארבע. ושיהיה בריא ושלא יצחקו עליו במקלחת הבנים הרעים.
וחוץ מזה זה גם פגאני לגמרי. עבודת אלילים. לחתוך לתינוק רך, בנך יקירך, בבשר החי ועוד במקום כה רגיש, ועוד מקום שהגברים פיתחו אליו סנטימנט עז חסר פרופורציה! בררררר. צמרמורת.
10. מהו האוכל היהודי הכי טעים בעינייך? האוכל האהוב עליי מכל הוא גפילטע פיש עם חזרת, אך לצערי, אני בררנית מאוד בכל הקשור במאכל הזה ולכן רוב הזמן נשארת תאוותי לא מסופקת.
לרוב, בני העדה הפולנית מפריזים בכמות הסוכר והורגים את הדג פעם נוספת (ומבחינה קולינרית, גם את הסועדים). שנית, בשלנית בת ימינו צריכה להתאמץ ולחפש תחליפים למה שהיה פעם קרפיון ובגלל פיתוחים גנטיים הפך לדג בטעם חלה רטובה. ושלישית, אין לקמץ במלח. מדובר באוכל יהודי, ולא נתכנסנו למטרות בריאות – בשביל זה תלכו לסושי בר. והחזרת רבותיי, צריכה להיות חריפה.
בקיצור, אחד הדברים שמעודדים אותי במוות של עצמי הוא שאפגוש את סבתי האהובה רחל, ועל אש הגיהנום היא תעמיד לי סיר נאה עם הדבר האמיתי, ולסיטרא אחרא ניתן לגרד את החזרת. מתאים לו.
11. אם היית ממציאה את יום המנוחה שבת, איך הוא היה נראה? לשם שינוי אין לי שום צורך להידחף עם הצעות לשיפור ואני אף רוצה להחמיא לאלוהים על ההמצאה המקורית, שהיא בהחלט טובה וראויה.
למעשה, עצם השאלה אינו ברור לי. השבת נפלאה ומלכותית אם רק בוחרים להתמסר לה. כך אצל הדתיים, וכך גם אצלנו החילונים - הבקרים הנינוחים והלאים, הספרים, מוספי העיתונים, ארוחות הבוקר פזורות הדעת. הידיעה שמותר, היום מותר פשוט להיות, להתקיים, לנשום, לבהות, לחוש את פעימת החיים.
איזו חירות. ממטלות שמחוץ, ובעיקר מעצמי. הלא אפילו הבורא עצמו רצה שאנוח - הלאה רגשות האשמה, הלחץ הפנימי המבחיל הבלתי פוסק שבכל רגע משהו שצריך להיעשות. יום מושלם. אני אומרת שהגיע הזמן להעניק פרס ישראל לאלוהים על המצאת השבת, ויפה שעה אחת קודם.
12. איזה חג יהודי את הכי אוהבת? אם לומר את האמת, רוב החגים חביבים עליי ביותר. מאז ומתמיד בתקופות החגים הראשיים – ראש השנה ופסח, כשרוב מכריי התחילו להתדכדך ולדבר על עצבות מסוימת שפוקדת אותם – אני נתקפתי דווקא שלווה חגיגית וציפייה למשהו טוב ונעים למרות, ואולי דווקא בגלל, שמאז ומתמיד נאלצתי להיות תלויה בטוב ליבם של זרים ומוזמנת לסעוד על שולחנם, כי אצלנו בבית העולים החדשים לא חגגו אף אחד מהחגים האלה מלבד צום יום כיפור, שקשה לקרוא לו חג איך שלא תהפוך בדבר.
אני מחבבת את החג בשל עצם העצירה בזמן, לראות שעוד שנה חלפה ולבחון את מה שהיה, להיפרד מהיומיומי, לחוש שעוד לא הכול נגמר, החג אינו תלוי במצב רוח או גחמה, הוא קשור אל דורות שקדמו לנו וימשיך גם אחרי שנמות. המועד המסוים והקבוע הזה בשנה מנצח את הימים הקצרים שנועדו לגופנו בעולם, מהדהד אל העבר ומרמז לעתיד, ומבדיל מרצף אינסופי אקראי ואפרורי של אירועים.
13. בקשה מאלוהים. אצטט את אהוב ליבי, רבי נחמן מברסלב כי באמת שלא הייתי יכולה לנסח את זה טוב יותר.
וּבְרַחֲמֶיךָ הָרַבִּים
תָּשִׂים שָׁלוֹם עַל עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל לְעוֹלָם,
וּתְבַטֵּל כָּל מִינֵי מַחֲלקֶת מִן הָעוֹלָם
וְתַעֲלֶה אֶת הַכָּבוֹד מִגָּלוּתוֹ,
וְלא יִרְדְּפוּ עוֹד אַחַר הַכָּבוֹד,
רַק כָּל אֶחָד יִבְרַח מִן הַכָּבוֹד,
וִיכַבֵּד כָּל אֶחָד אֶת חֲבֵרוֹ בֶּאֱמֶת
בְּאַהֲבָה וְאַחֲוָה וְשָׁלוֹם גָּדוֹל ,
וְנִזְכֶּה כֻלָּנוּ, אֲנַחְנוּ וְכָל חֶבְרָתֵנוּ,
וְכָל עַמְּךָ בֵּית יִשְׂרָאֵל
לְהַשְׁווֹת דַּעְתֵּנוּ יַחַד וְתִתֶּן לָנוּ לֵב אֶחָד
אלונה קמחי, סופרת. מחברת רבי המכר "לילי לה טיגריס" ו"אני, אנסטסיה", שזיכה אותה בפרס אקו"ם ליצירה בעילום שם (1993) ובפרס נוצת הזהב (1996), ו"סוזנה הבוכיה", שזיכה אותה בפרס ברנשטיין (1999) ובפרס ויצו צרפת (2002). בימים אלה מסיימת את כתיבת הרומן הנוכחי שלה "ויקטור ומאשה".