זכרונות אהבה מהבימה

מעלות רובינא (צילום ועריכה: עוז מועלם)

תיאטרון הוא אוסף של רגעים שנרקמים בזיכרונו של קהל היושבים בחושך. בכל מסך שיורד מסתתר מוות קטן של שחקן שנפרד מדמות שחיה רק בזכרונו של הצופה. אז איך משמרים את הרגע שהיה על הבמה בערב ההוא? איך משאירים את הזיכרון חי? בשאלות האלה התלבטו בשנת 1980 עם מותה של הגברת הראשונה של התיאטרון העברי, חנה רובינא, השחקנים שמעון לב ארי ושלמה בר שביט.

לאחר מותה שיחזרו השניים באחת מפינות הסתר בהיכל התיאטרון הלאומי בתל אביב את סלון ביתה ואת חדר האיפור של רובינא. אחד לאחד הם אספו את חפציה הפרטיים – התמונות שעל הקיר, הספרים והלאבומים הישנים, הספות והכורסא עם שמיכת הצמר, מזכרות שקיבלה ואספה, מכתבי מעריצים משועי עולם ומאזרחים מן השורה, כלי איפור, תכשיטים, בגדי חול וכמובן את השמלה הלבנה של לאה'לה, גיבורת המחזה "הדיבוק" של אנסקי, מאבני הדרך של תיאטרון הבימה שהפכה את רובינא לסמל לאומי שנים רבות לפני שזכתה לכינוי מלכת היהודים.

20 ביוני 1935. הנחת אבן הפינה לבניין הבימה. משה שרת, השחקנית חנה רובינא והנציב העליון גרנפל ווקופ

במשך שנים ארוכות משך משכנה של רובינא את פניהם של אורחים מזדמנים או כאלה שהתקבצו ובאו לסיור מודרך מאחורי הקלעים של התיאטרון, מתחככים לרגע בזכרה, מתרפקים בנוסטלגיה על הזכרונות. בתחילת החודש נאספו חפציה אל תוך ארגזי קרטון ממוספרים, התמונות הורדו מהקיר ובובת האימום הופשטה מהשמלה הלבנה ונשלחה גם היא לאפסון לתקופת השיפוצים של בניין תיאטרון הבימה. שלמה בר שביט ושמעון לב ארי באו לפקח על מלאכת הפירוק וגם קצת להיפרד. כל חפץ קיפל בתוכו סיפור, געגוע אל מה שהיה ואיננו. "מה יהיה אחר כך אינני יודע", אמר לב ארי וניסה לנחם את עצמו ואת בר שביט, "זה דרכו של עולם, מה לעשות. כאילו מישהו קרוב מת. אז אפשר להתאבל עליו קצת, זה כל מה שאפשר לעשות".

רובינא בהצגה "הדיבוק" שעלתה בשנת 1922

בית הוא לא רק קירות, הוא מטען רגשי שנותר כמות שהוא, בלתי ניתן לשיפוץ. פירוק תיאטרון הבימה, כדרכו של פירוק, לווה בתהליך רגשי מטלטל עבור כל העוסקים במלאכה. גם בשבילם התיאטרון הוא אוסף של זכרונות. במשך שבועות ארוכים עקבנו אחר חדרי האיפור שהלכו והתרוקנו, המתפרה ומחלקת האביזרים שפונו והאולמות שהופשטו מצוגי התאורה, נותרו עירומים מתפאורות ומשחקנים והותירו אחריהם במות פעורות וחללים נטולי פשר. המצלמה ליוותה שחקנים, יוצרים ועובדים בתיאטרון שביקשו לשחזר זמן קצר לפני הפרידה הזמנית מהבית, רגעים של נצח מהיכל הזיכרון הפרטי שלהם. במהלך החודש הקרוב נציג מדי שבוע את הפרידות הקטנות-גדולות האלה. "זה חלק מהזכרונות שלי, חלק מהעבר שלי, חלק מסיפור החיים שלי", אמר שלמה בר שביט עם פירוקו הסימבולי של משכן רובינא. תיאטרון הבימה הוא חלק מהזכרונות שלנו, מהעבר שלנו, מסיפור החיים שלנו.