התחנה המרכזית הישנה: בליל של זוהמה וייאוש
זונות, נרקומנים והרבה שוטרים היו בתחנה המרכזית הישנה כשהגענו לראות כיצד מתקיימים הסוחרים שעוד עובדים שם, ונלחמים על קיומם. היה מייאש
"בוא נשאיר את המכוניות וניקח מונית", אמרה לי הצלמת כשתיאמנו את הצילום בתחנה המרכזית הישנה בתל אביב. "צודקת", אמרתי לה ללא היסוס, וזאת בגלל התדמית האיומה שיצאה לתחנה בשנים האחרונות: סיפורים על נרקומנים וזונות, דקירות, סכסוכים, ומכות של עובדים זרים, הם כרטיס הביקור של המקום. גרוע מזה הם פיגועים שהפכו את התחנה בעיני הציבור לכזה שעדיף להדיר את הרגליים ממנו.
המראה הראשון שראינו היו השוטרים. הרבה שוטרים, שעמדו בכל פינה ובכל מקום, ובדריכות אמיתית, כזו שעל רקע הרציפים הנטושים התקבלה תחושה כאילו עוד שעה קלה תעבור כאן שיירה של אח"מים לכבודם הכבישים פונו ונסגרו.
"הכול מת", אומר סלומון כהן, בעל חנות לדיסקים - סוג כזה של עסק עימו היתה התחנה תמיד מזוהה. "לקחו מכאן את כל האוטובוסים, והפיגועים השלימו את המלאכה. בן אדם נכנס כל שעתיים שלוש לחנות, ואם הוא עושה לנו טובה הוא קונה איזה דיסק. אי אפשר להחזיק עסק עם קופה יומית של 500 שקלים, סכום ממנו יורדת השכירות, מס הכנסה, רואה החשבון – אתה פשוט מחזיק את עצמך חי ואוכל את הסחורה שלך".
וכהן מוסיף: "העסק שלי הוא משפחתי. אבא שלי כאן כבר ארבעים שנה, עוד מהתקופה שאני זוכר אותו 'מתלונן' על הרעש של האוטובוסים וכמות האנשים. כל הארץ היתה עוברת דרך התחנה, ומעבר לכל המכות שנחתו עלינו, באו הקניונים הגדולים ו"חיסלו" אותנו סופית. לא קיבלנו שום גיבוי על שני הפיגועים האחרונים, זה שלפני חמישה חודשים, וזה שלפני שמונה חודשים, הארנונה היא אותה ארנונה, כך שאנו חיים למעשה בתוך פיגוע מתמשך. לי יש תחושה שיש כאן איזו כוונה לסגור אותנו סופית".
"זה ממש נכון", מאשרת שכנתו סינה, בעלת שווארמה מוכרת. "אנחנו מרגישים באופן נחרץ שפה הולכים ומנסים במגמתיות לייאש אותנו - או כדי למכור את השטח למשקיעים, או להקים פה גורדי שחקים. את העובדים הזרים לקחו, את הקווים העבירו, והשאירו לנו רק את הנרקומנים והזונות. פעם היו עומדים פה בתור כדי להיכנס ולאכול, ועכשיו הכל ריק. אין לי מושג מה יהיה, פעם לא פחות משבע משפחות תמימות היו חיות מהעסק, ועכשיו שלוש מתמודדות עם חיי היום יום מההכנסה".
"אני לא מעניין אותי כלום", אומר לי רועי תוך שהוא נועל את נעלי ההתעמלות החדשות שרכש ממש באמצע הטיילת השוממת: "אני מסתובב בין השרידים של התחנה הישנה שהקניונים כבשו ומוצא את הנקמה הקטנה שלי בזה שאני רוכש את אותן הנעליים שראיתי אתמול בקניון ב-200 במחיר 70 שקלים כאן ברחוב, והאמן לי שזו בדיוק אותה הסחורה".
"מה אני יעשה"? שואל אותי יהודה, רוכל רחוב בן 70. "היום יום ראשון ובגלל שהזרים הולכים לכנסייה אני יכול 'לגרד' כמה שקלים. מעבר לזה אני לא יודע מה יעלה בגורלי. מה אעשה? אלך לשחק קלפים? לשבת בבית? אמור לי אתה? הרגו אותי כאן כשלקחו את האוטובוסים, ואין לי תקווה".
עזבנו בהקלה את המקום המעיק, כשזוהמה וייאוש הן צמד המילים שהתחרזו לי ביותר עם התחנה המרכזית הישנה שהיתה לי בית בשנות שירותי הצבאי בדרך לבסיס שבנגב. למען האמת, די כאב לי הלב לראות את בעלי העסקים הקטנים שנותרו שם כדי להילחם על קיומם, ונותר רק לקוות שבמידה והמקום ישנה את ייעודו הם יקבלו את הפיצויים שלהם, השאלה היא כמה מהם ישרדו עד אז.
תחנה מרכזית ישנה מישל עסקים
צילום: דלית שחם
מומלצים
