הלוחש לסוסים

ישנם מספר מרכיבים שלרוב אינם נעדרים מסיפורי התבגרות של גברים: מערכת יחסים בעייתית עם האב, שמגיעה במהלך הסיפור לשיא משברי, שהוא בדרך כלל גם נקודת המפנה של הסיפור, דמות החבר הבעייתי שדרכו מתגלה האמת (הכואבת) על העולם, וההערצה המוחלטת לאם. אלה נוכחים גם כאן, ב"יוצאים לגנוב סוסים", ופר פטרסון משכיל לרקוח מהם תבשיל מתוחכם ומרגש, שיענג גם את החיך הספרותי של קוראים אדוקים.

הנער המתבגר הוא בראשית הסיפור כבר אלמן בן 67, הפורש מן החיים לטובת מה שהוא מקווה שיהיו שנים שקטות ובלתי מופרעות בבית מרוחק ומבודד בצפון נורבגיה, שם הוא עובד להתגורר בחברת כלבתו

 בלבד. מפגש מקרי עם שכנו משגר את טרונד, הגיבור, כחמישים שנה לאחור, לימים שבהם היה נער עירוני, שיצא בחברת אביו לבלות קיץ בבקתה ולחוות חוויות של גברים. באמצעות פיסות זיכרון, דילוגים קדימה ואחורה בזמן והדהודים של חוויות, דרמטיות מאוד מצד אחד וטריוויאליות לגמרי מנגד – נפרש בפנינו הקיץ ההוא, והקנוקנות שבאמצעותן הוא עדיין נאחז בחייו (בעיקר בחיי הרגש)של טרונד בהווה.

בקיץ ההוא חבר טרונד ליון, נער שגייס אותו "לגנוב סוסים" – כך הם כינו את ההתגנבות לחווה שכנה, של אחד מבעלי הקרקעות הגדולים באזור. הזינוק הפראי על גב הסוסים שם, העובדה שמדובר במעשה פלילי, החבטות הנוראיות והכאב החד כשהוא מועף מעל גב החיה רק מגבירים את ההתרגשות ולרגע נראה לו העולם מואר, זהותו אובדת והוא חש קל ונסער מאוד. ההתעלות לכאורה הזו מתנפצת במהירות כשיון מפגין אכזריות גדולה ומועך קן ציפורים שהשניים מגלים בין ענפי העץ, תוך שהוא פולט קולות כמעט לא אנושיים. אז מתברר כי הוא מנסה להתמודד עם טרגדיה משפחתית: אחד מאחיו ירה למוות בשני ברובה שהוא עצמו השאיר בבית. זהו גם הסדק הראשון בנאיביות הילדותית של טרונד,והצעד הראשון בדרך, שמן הסתם תותיר בו עוד צלקות למכביר.

אתה בוחר מתי כואב לך 

התחנות השונות בדרך הזו, החל מגילוי המיניות, דרך פירוק והרכבה מחדש של יחסיו עם אביו ובחינתה של הגבריות, ספוגות אבל ואכזריות, ומשתלבות היטב בסיפור הרחב יותר, שכן הקיץ המדובר הוא קיץ 1948, שלוש שנים בלבד אחרי תום מלחמת העולם השנייה, כשענני המפגש עם הכיבוש הנאצי ותקופת שלטונו של קוויזלינג הפרו גרמני עדיין תלויים בשמים.

פטרסון, לא מעט בזכות שילוב של כתיבה מודעת ומסוגננת מאוד עם חומרי גלם לכאורה לגמרי לא מעובדים, מצליח ליצור לאורך כל הספר את התחושה שמתחת לנוף הקפוא ולבדידות המצמררת גועשות התרחשויות. הוא אינו מייצר קלישאות, ולכן הדמויות שלו לא יזכו בסוף הדרך לחוות התגלויות גדולות שיהפכו אותן בבת אחת לבני אדם טובים יותר – הן כן יגלו כמה שבריריים החיים, כמה מורכבים הם יחסים בין בני אדם, גם כשמדובר בקרבה שאמורה להניב אהבה ללא תנאים, ואיך למציאות יש לפעמים תחתית כפולה, זו שמחביאה מפנינו את מה שאנחנו בעצם מעדיפים לא לראות.

"יוצאים לגנוב סוסים" זכה בפרס הספר הזר הטוב ביותר של העיתון הבריטי הנחשב "האינדיפנדנט". גם שני הרומאנים הקודמים של פטרסון זכו לביקורות משבחות בעולם. שניהם, אגב, נולדו מתוך אסון אישי, אחרי שפטרסון בבגרותו איבד את הוריו ואחיו בשריפה. מכאן אולי כוחו לתאר בעדינות כזו את מה שנראה לכאורה בלתי ניתן להכלה. באחד הרגעים היפים של הספר, אביו של טרונד מלמד אותו ש"אתה בוחר בעצמך מתי כואב לך" ופטרסון מיישם את הלקח הזה באמצעות כתיבה פיוטית וחכמה.

אלמלא המרחק הגיאוגרפי ותיאורי הנוף המרהיבים של פטרסון אפשר היה לדמיין את ריימונד קארבר לוחש על אוזנו בעת כתיבת "יוצאים לגנוב סוסים". אותו סוג של עצב עמוק, אותה אימה לופתת קרביים שמחלחלת מבעד למילים הכי קטנות. אלא שבניגוד לקארבר, פטרסון מסיים את הספר בסוף טוב. לא כזה שיגרום לכם אנחת רווחה, חלילה, אבל כזה שדי בו כדי לסלק מהסיפור כל רמז לייאוש.

• "יוצאים לגנוב סוסים", מאת פר פטרסון, מנורבגית: דנה כספי, הוצאת כתר