עובדה?

היו שם המון מלים, חזקות ותקיפות, מרמזות ומאשימות, ערוכות לטקסט גדוש מדי ומהיר מדי – כדרכה של אילנה דיין. והיו שם תמונות דרמטיות של אלמונית מסתורית, שמיד אחרי השידור שכחתם ודאי איזו אות של האלף-בית הוצמדה לה, כי כבר ראינו המון כאלה –מטושטשות-פיקסלים ומעוותות- 

 קול והוגות מלים חזקות ותקיפות, מרמזות ומאשימות. והיה שם נסיון לא-מוצלח לספר סיפור. צריך היה לעקוב בדריכות אחר הטקסט המהיר, להבין שהוא מחפה על המון צילומי אוירה ועל מעט מאד עובדות חדשות. כי "עובדה" ניסתה לבנות ביוגרפיה של רקב ושחיתות למשה קצב, אבל לא הצליחה הפעם לבסס את טענותיה ולגבות אותן בממצאים ראויים.

קחו לדוגמא את הסיפור על מחלקת החנינות בבית הנשיא. האלמונית המסתורית מרמזת על אוירה של התלחשויות והסתודדויות והאזנות-סתר, צוות "עובדה" מעלה מן הנפטלין סיפור על חנינה בטרם עת לרוצח שכבר זכה בחנינה אחת, והוכח שזכה בה בשל מסמכים רפואיים שקנה – ועד שלא מספרים לנו את זה, אנחנו בטוחים שהדבר אירע בימי נשיאותו של קצב. לא, החנינה הראשונה היתה של הרצוג. והשניה? רק בשולי הדברים מבינים כי שני שרי משפטים המליצו לקצב לקצוב את עונשו של הרוצח. בינתיים, בתו של הנרצח מחשידה חבר של הנשיא בנסיון לקנות את החנינה בכסף. אין בסיס מוצק לחשדות אלה, אבל אין מניעה חוקית או אתית ליצור מהן דרמה, ולהתנחם בכך שהרושם על אודות "אווירה" של שחיתות כבר ניטע במוחו של הצופה.

לא שעתה היפה

דיין טוענת בקריינות שלה כי יש מעשים חמורים לא פחות, אולי אפילו יותר, מן המעשים המיניים המיוחסים לנשיא – וכמובן שחובה לחשוף אותם, אבל מה לעשות שזה לא קרה במשדר של "עובדה". שמותיהם של אנשי עסקים

משה קצב מסיבת עיתונאים פרשת אונס (צילום: חיים צח)

 עתירי-ממון, ושל פושעים, גם הם לא עניים, נקשרים איכשהו לשמו של קצב. אבל אפילו לגבי נסיעה לקזינו של שוני גבריאלי בטורקיה לפני 15 שנה, "עובדה" לא יודעת לספר לנו בוודאות שגבריאלי אכן מימן את הנסיעה, או שהתרחשה בה פעולת הימורים בלתי ראויה, אך ישראלית ביותר, של מי שלא היה אז נשיא.

תחת כובעה כמשפטנית, אילנה דיין יודעת היטב ש"עובדה" אינה כפופה לדיני-ראיות הנהוגים בבתי משפט. תחת כובעה כיוצרת דרמות עתירות רייטינג, היא שוכחת שגם היום, אחרי אשד המלים שנשפך סביב קצב, מן הראוי לגבות טענות קשות כמו אלה שהוטחו אתמול בו בקצת עובדות. במשהו מעבר לטקסט, שלעתים גלש לאלימות מילולית של ממש.

נדמה שיוצרי המשדר הנוכחי היו מודעים בעצמם לבעייתיות של הסיפור שלהם, ולכן פיצלו אותו לשניים. בחלק שבו ציפינו למעשים ומחדלים מסמרי שיער, לא קיבלנו דבר מעבר למה שכבר ידענו. נותר איפוא הטיפול בתדמיתו של הנשיא: פוליטיקאי מנוסה, תחמן, מתבכיין על יחסה של העיתונות כלפיו, רוכב על השד העדתי, "מרופד בחברים". האם זה מייחד אותו מאחרים? ממש לא. האם באמת הדליף מסמך בטחוני סודי ביותר לעיתון, תמורת הבטחה לסיקור ביקור ממלכתי משעמם? לא נדע: "עובדה" לא ידעה לספר לנו אם הדבר אכן אירע, אבל זה לא מנע ממנה להאשים.

בסיומו של המשדר הוזמנו עורכי הדין של הנשיא להגיב. דיין ידועה באכזריות שבה היא קוטעת מרואיינים שאינם יורים צרורות נוקבים כמוה, אבל הפעם, בשל רוחב היריעה וחומרת המעשים המיוחסים לנשיא, צריך היה להניח להם לפחות  להגיב בענייניות. זה לא נעשה כאן: נותרנו עם תערובת של חומרים משומשים והאשמות דרמטיות חדשות, אבל ממש לא משכנעות. לא, זו לא היתה שעתה היפה של "עובדה".