מכת "דבר התורה"
לא כולנו בנויים להאזין במשך שעות לדברי תורה. בדיוק מהסיבה שלא כולנו אוהבים גפילטע פיש, לא כולנו אוהבים את ריימונד ושמעתי אפילו על בת עקיבא אחת שאינה מעריצה של שלמה ארצי. אסף וול כותב על המכה שלו וגם נותן בה סימנים
"שלושה שאכלו על שולחן אחד ולא אמרו עליו דברי תורה, כאלו אכלו מזבחי מתים" (פרקי אבות)
זה יכול לתפוס אותך בכל מקום. באירוע משפחתי, טיול או סתם בהתכנסות של כמה חברים - "דבר תורה". פתאום, יתייצב מישהו, יבקש שקט, יפתח ברשימת סופרלטיביים ויזמין מאן דהוא לפצוח בנאום. זה יתרחש תמיד ברגע הלא נכון. כשבדיוק כשפגשת את בן הדוד שחזר משנה באוסטרליה או מייד כשהגיעה המנה העיקרית ואתה לא אכלת מהבוקר. מישהו יפתח באיזה דבר תורה המשבית אותך ל-40 דקות מקרה הטוב. כשזה קורה, אתה, יחד עם שאר הנוכחים מקפיא מאונס את עיסוקיך. אתה מביט בשניצל המתקרר ועוטה על עצמך ארשת מנומסת ומתעניינת, כאילו הדבר היחיד המטריד אותך כרגע הוא אותו "מעשה בבן מלך" ומוסר ההשכל שלאחריו.
לעתים נדמה כי דבר-תורה מקנה לנואם, כמו לתוכן דבריו, חסינות מוחלטת. אין דרך אחרת להסביר את העובדה כי האדם הצליח להגיע לירח, אך עדיין לא נמצא האיש שיעצור דבר תורה. אפילו לא כזה הנמשך שעה ורבע. גם אם מדובר בהבלים, גם אם הנואם מדבר באינטונציה של משאית הצופרת ברברס, גם אם התוכן ייאמר בשפה הסינית בניב מנדריני. אף אחד לא יקום.
בבתי הכנסת ניתקל בדרך כלל בדרשנים הבאים.
"הרבנים" - הם לעולם לא יעזו לחדש ומסקנתם תמיד תהיה להתחזק מבחינה תורנית. מדובר באלופים בקישורים שיצליחו לכרוך אפילו את ההפסד השבועי של מכבי לפרשת תזריע.
"האקדמאים" - מהעבר השני של המתרס ואלו המקוריים ביותר. הם ינתחו את חלומות יוסף על פי המודל הפרוידיאני ויחשפו את הקהל הבור לנפלאות האקדמיה.
"הרבנים האקדמאים" - אנשי קטגוריה זו מתרבים מאוד לאחרונה, למרות הסתירה הנובעת מעצם הגדרתם. יצליחו להוכיח כי כבר פרויד זיהה בחלומות יוסף את ההפסד של מכבי בפרשת 'תזריע'.
בשמחות והתכנסויות חברתיות ניתקל בדרשנים מסוג שונה.
האחיין הבני"ש - בדרך כלל מדובר בחנון המשפחתי, שנה א' בישיבת הר המשהו. בכיסיו ריבואות של פתקים והיות ואין מוקדם או מאוחר בתורה, סדר קריאתם אינו מעלה או מוריד. הוא יביא דברים בשם הרב האישי שלו ויצפין ברשלנות בין דבריו ביקורת חברתית על קהל השומעים, אלו שאינם בני תורה ועוסקים רק בעולם החומר.
"שוכחי הנמשלים" - מדובר בנואמים המפליגים במשליהם למחוזות כל כך רחוקים, עד כי בסיום המשל כלל אינם זוכרים האם בני הישיבות של היום נמשלו 'לזרזיר שהלך אצל העורב' או ל'בן מלך'. הקהל ממילא אינו מגיע לחלק הזה.
"הדודה הדתית - פמיניסטית" - ממייסדות ארגון 'קולך-דאייט'. מניחה תפילין של הרבנית תם ועוסקת בהגבהת ספרי תורה בכל שני וחמישי כתחליף לחדר כושר. לא חשוב מה פרשת השבוע ואיזה חג מתקרב, דודה זו תמיד תבחר בנושא תמר שהרתה ליהודה חמיה, תדרוש שיווין לנשים ותסיים בדיון 'מצוות פדיון הבן - לבנות, בעד ונגד'.
"הדתי השמאלני" - ללא ספק 'המאגניב' שבחבורה. הוא לא חלק מתופעת העדר הצועד ימינה. ידגיש תמיד את היותו ריאלי לפני היותו ציוני ויזכיר את הנאכבה שעוללנו ליבוסים ולגירגשים בפרק י"ב של ספר יהושע.
אם כך, נואמים, דרשנים, מגידים, מוכיחים ושאר מטיפים. כדי להבין כיצד מרגישים חלקנו בזמן 'דבר תורה' ערכו את הניסוי הבא: רבנים ספרדים – היכנסו להרצאה בנושא 'גילויי הדיאלקטיקה האסתטית בטרקטטוס של ויטגנשטיין' ושבו לכל ארכה בשורה הראשונה. רבנים אשכנזים – האזינו עד תום לאום כולת'ום מבצעת את 'אינתָ עומרי' (57 דקות בגרסא המקוצרת). נכון שזה לא נעים?
ובכן, לא כולנו בנויים להאזין במשך שעות לדברי תורה. בדיוק מהסיבה שלא כולנו אוהבים גפילטע פיש, לא כולנו אוהבים את ריימונד ושמעתי אפילו על בת עקיבא אחת שאינה מעריצה של שלמה ארצי. אז לפני שאתם קמים לנאום, הביטו בשעון והודיעו לקהל כי בתום הארוחה או המפגש, יינתן דבר תורה בחדר הסמוך המיועד לחובבי הז'אנר בלבד. זאת כדי למנוע מצב בו שולחים הנאספים מבטים עורגים אל השניצל המתקרר בעודם תוהים: כמה גרוע כבר יכול להיות טעמם של זבחי מתים?
מכות קודמות:
_a.jpg "צילום: ישראל ברדוגו")
