והיה כי תבוא לשוק בארץ כנען
יציאת מצרים הניבה כמה תפיסות צרכניות מודרניות, עם כמה עקרונות שלא מביישים מדינה במאה ה-21. יעל אונגר מביאה דוגמאות
מי היה מאמין שיציאת מצרים תניב גם אי-אלו תפיסות צרכניות מודרניות למדי אצל בני ישראל. אבל עובדה. 40 שנה הם נדדו במדבר, וזה בהחלט הספיק למשה להנחיל להם שיטת משפט לא רעה בכלל, ובמסגרתה גם כמה עקרונות שלא היו מביישים מדינה מודרנית במאה ה-21. אז הנה כמה דוגמאות.
"אל תונו איש את אחיו"
נתחיל במה שהיום הוא העיקרון המרכזי בחוק הגנת הצרכן – איסור ההטעיה. "לא יעשה עוסק דבר - במעשה או במחדל, בכתב או בעל פה או בכל דרך אחרת, לרבות לאחר מועד ההתקשרות בעסקה - העלול להטעות צרכן בכל עניין מהותי בעסקה" – קובע החוק, ולא בכדי. במקום שישנם חיי מסחר, צפוי גם שיהיו מי שינסו לרמות. השאלה היא, איך מתמודדים עם זה.
מסתבר, שאצל הרומאים עלול היה הצרכן למצוא את עצמו בצרות. "ייזהר הקונה" – קבע המחוקק הרומי לדורותיו, והדוקטרינה הזאת מצאה את דרכה – עד שלב מסוים - אף למחוזותינו. ואולם, הזמן שחק אותה, וממילא מאז 1981 אוסר חוק הגנת הצרכן להטעות, ומכאן ואילך מי שצריך להיזהר הוא דווקא המוכר.
ואיך ראה זאת משה רבנו? "וכי תמכרו ממכר לעמיתך או קנה מיד עמיתך אל תונו איש את אחיו" (ויקרא כה, יד); "ולא תונו איש את עמיתו" (ויקרא כה, יז). פשוט וברור: אסור לרמות. אך יותר מכך, האיסור הוא על שני הצדדים – גם על המוכר וגם על הקונה. וגם בעניין זה קלע המחוקק המקראי לעיקרון מודרני אחר – החובה לנהוג בתום לב בעת משא ומתן ובעת ביצוע חוזה, החלה על כל הצדדים לו.
"מאזני צדק יהיה לכם"
אם מדברים על רמאויות, לא רק הראש היהודי ממציא לנו פטנטים. תרמית במשקל תולדותיה כנראה כתולדות ימי האנושות. ולכן, גם המחוקק המנדטורי קבע אצלנו, ב-1947, את הוראת החוק התקפה עד עצם היום הזה, פקודת המשקלות והמידות. שם נאמר במפורש: "כל אדם המשתמש או מחזיק לשם שימוש במסחר בכל משקל, מידה או מכונת שקילה כוזבים או מעוולים, ייאשם בעבירה". חד וחלק.
ואם ניתן לזייף מאזניים אלקטרוניים בימינו, בוודאי שקל היה לזייף משקלות מאבן או ממתכת. קובע איפוא המקרא: "לא תעשו עוול במשפט במידה במשקל ובמשורה; מאזני צדק אבני צדק איפת צדק והין צדק יהיה לכם" (ויקרא, לט, לה-לו).
שימו לב שבמקרה זה גם משמש אותו שורש עברי - "עוול" - לתיאור דבר העבירה הצרכנית: "עוול במשפט" מכנה זאת המקרא, ו"משקל מעוול" – בלשון המחוקק המודרני.
"לא תשימון עליו נשך"
קשיים כספיים באמת אינם המצאה של העידן המודרני, ואנשים הזקוקים להלוואה היו ויהיו. קשה במיוחד מצבו של מי שברור כי אין לו בטוחות, ולכן יכולת ההחזר שלו מפוקפקת יותר. היות שבמערכת הבנקאית הרגילה יהיה לו קשה יותר לקבל הלוואה בתנאים סבירים, יפנה אדם כזה בעל כורחו לשוק האפור, שם יקבל הלוואה בתנאים קשים מאוד ובריבית רצחנית.
בישראל, החל מ-1993, ניסו לעשות סדר בתחום זה. חוק הסדרת הלוואות חוץ בנקאיות מגביל הן את גובה הריבית שניתן לגבות על הלוואה מגורם שאינו בנק, והן את גובה ריבית הפיגורים שבה יכול המלווה לחייב את הלווה. נוסף על כך הוסמכו בתי המשפט לפסוק לטובת לווה שהמלווה ניסה לכפות עליו תנאים המנוגדים להוראות החוק.
גם לתפיסה שעמדה מאחורי חוק זה יש שורשים במקורותינו. הרצון להגן על החלש והפגיע היא שהביאה את המקרא לקבוע כמה וכמה הוראות ברוח זו: "אם כסף תלווה את עמי את העני עמך לא תהיה לו כנושה לא תשימון עליו נשך" (שמות כב, כד); "וכי ימוך אחיך ומטה ידו עמך והחזקת בו גר ותושב וחי עמך; אל תקח מאתו נשך ותרבית ויראת מאלוהיך וחי אחיך עמך; את כספך לא תתן לו בנשך" (ויקרא כה, לה-לז); "לא תשיך לאחיך נשך כסף נשך אוכל נשך כל דבר אשר ישך" (דברים כג, כ).
חוק הסדרת הלוואות חוץ בנקאיות אמנם אינו מתאר את מצבו הקשה של הלווה, אך ברוחו הוא מקיים את הציווי "וכי ימוך אחיך ומטה ידו עמך... אל תקח מאתו נשך ותרבית".
הכותבת היא עורכת דין המתמחה בנושאי צרכנות
