שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    הפתרון פחות מבריק מהחידה

    "שקיעה במוסקבה" של יאיר לפיד הוא רומן בלשי משוכלל, מענג ומותח המתרחש על רקע שקיעתה של רוסיה הקומוניסטית, ובכל זאת, דמותו של האיש הרע בסיפור, רוצח סדרתי יהודי שקוטל יהודים, קצת מאכזבת

    תמונת השער השבלונית והשם הבנאלי "שקיעה במוסקבה", לא ממש שייכים לרומן הבלשי המשוכלל ורב ההברקות, המותח והפיוטי שכתב יאיר לפיד. אבל אין להקפיד הפעם עם המו"ל רם אורן על עטיפת הספר,  כי התוכן עצמו באמת משובח. התמזגו בספר הזה הכתיבה הפיליטוניסטית המצוינת של לפיד עם עין אנושית חדה וציורית ועם אדריכלות מורכבת ולא בנאלית בבניית המתח הסיפורי. ונכון, יש בספר גם צד מסוים של גודש הפועל לרעתו, בעיקר בחלקים האחרונים, ויש נטייה קצת אוטומטית לשנינה גם במקומות שעדיפה פשטות.

     

    הסיפור מתרחש במוסקבה של ימי גורבצ'וב והרוצח הסדרתי הוא צעיר יהודי, כמו הבלש המתמודד עמו, ארקדי זכרין, וכמו שורת הנרצחים, שכולה יהודית. צעד הפתיחה המקורי הזה באפיון הזירה איננו שטחי: יאיר לפיד יצר סביבת סיפור אמינה מאוד (פרי תחקיר שהתפרש על שש שנים וכלל שהות במוסקבה), המגובה בפרטים צבעוניים וקונקרטיים לרוב, כגון אותן נשים המשאירות אחריהן "צמרמורת חשמל סטטי העולה מהסוודרים הפולניים שהיו  אופנתיים באותה תקופה", וכגון אדם המשתייך לקבוצה אוזבקית, אשר "השמועה האחרונה היתה שהם הפכו לקבלני משנה של המאפיה האזרביג'אנית בשוק הבנאים ליד תחנת טימירַזֵבסקי". גם העלילה עצמה מחוברת בטבורה לימי המעבר של שקיעת המשטר הקומוניסטי (מכאן כנראה "שקיעה במוסקבה"), והשתקפות התקופה בנפש הדמויות היא אחד ממוקדי העניין בספר.

     

    אבל עונג הקריאה נוצר קודם כל מתוך המשפטים עצמם, שיש בהם איזו קלות תנועה עם עומק של דימויים ססגוניים: כך הבבושקות העוקבות אחר הנכדים בגינה "במבטי נץ קמוטים", וכך הזונה הצעירה המתגעגעת להוריה הרחוקים בעודה שוכבת בעיניים פקוחות "מתחת לאחד מלבלרי העסקים הגרמניים שבאו... לקנות את הפיסות האחרונות שנשרו כקשקשי לוויתן מהאימפריה הגוססת". כך הבלש ארקדי הספון בחדרו במשטרה, מנודה בגלל פיקחותו ובגלל יהדותו, חצי מקשיב ל"בדיחות הקטנות, המהוסות, שהתפתחו כמו טחב בין הפינות הצבועות סגול-אפור מזעזע של הקומה", והוא משקע את עצמו בדוחות מעבדה ששרבטו בכתב בלתי קריא "הברהמינים חיוורי הפנים של המחלקה הפתולוגית". גם את אשתו השוטרת, העומדת לנטוש אותו, פגש ארקדי בחדר הזה, בעת ש"הִנחיתה את ירכי הרוכלת הנדיבות שלה בדיוק על המכתבה שמולו".

     

    נסיכה קירגיזית בשיער פחם

    השאלה מיהו הרוצח איננה ציר התעלומה בסיפור שלפנינו, שכן הרוצח מוצג כבר בשלבים הראשונים: ליאוניד שטייניץ, צעיר משכיל, שחרחר ויפה תואר, פסיכופט שקטל כארבעה עשר גברים ונשים ללא סיבה נראית לעין, בשיטות משתנות, ועכשיו מפקח המשטרה ארקדי, שהתובנה הראשונה שלו היא עצם הקישור בין המקרים הלא קשורים, מנסה להבין את הרֶשע החמקמק הזה וללכוד את האיש, שבינתיים מקדים אותו בכל מהלך ומהתל בו.

     

    בין הרוצח לבלש עומדת נטשה היפהפייה, עם שיער פחם של נסיכה קירגיזית ועיניים ב"כחול מאטיסי", זו שבגללה אולי החל ליאוניד לרצוח וזו שאולי תירָצח, זו שארקדי מתאהב בה והיא אולי בו. אבל בהחלט ייתכן שדווקא ארקדי עצמו הוא המועמד להירצח, כי ליאוניד מרותק אליו בצורה מוזרה. עיקר המתח הסיפורי מתקיים במתחם הנפשי, והעלילה, בהתאם, נעה הן במסלול הגילויים החיצוניים והן במסלול הפיענוח הרגשי, היורד עד ילדותם של הדמויות.

     

    יאיר לפיד מציג כאן גירסה בקיאה ועמוקה של הז'אנר הבלשי, הניכרת גם באיפיון הרוצח כמי ש"הביעותים הם מחיאות הכפיים שלו" או בתיאור ערמומיותו בשתילת רמזים מטעים: "הוא הניח את מלכודות הספק שלו כשהצבתות מבצבצות מעל פני השטח, מיועדות להתגלות. החובבים תמיד מנסים לא להשאיר סימנים אחריהם, ותמיד משאירים. המקצוענים ... הם במאי אופרה בנפשם". גם הערות הרקע המסקרנות בספר הן חלק מהעניין: "רוב הרוצחים הסדרתיים התחילו את הקריירה שלהם קרוב לבית, ורק אחר כך, כשהתאהבו בריח הדם, הלכו לחפש קורבנות רחוקים יותר".

     

    דמותו הנגדית של ארקדי, הבולש אחר סביבתו "מבעד עפעפיים מורדים ובפנים נטולי הבעה", היודע לשתוק בלי לגרום אי נוחות ליושב מולו, היא מלאכת מחשבת ספרותית. ארקדי הוא אב מסור לבנו הנכה ובעל נטוש נטול נקמנות, הוא מקצוען שעמיתיו במשטרה מקנאים בו גם כשהם שואלים לדעתו "והוא תמיד סיפק אותה באדיבות ובנכונות כזו שהם חשדו שהוא מזלזל בהם", וחקירות השטח שלו הן מהפרקים העזים בספר. למשל, הפגישה הראשונה עם אותה נטשה בבית קפה ביום חורף, שבה הוא ישמע סוף סוף מקרוב על הרוצח, שאותו הכירה, והיא תתוודה על דברים שלא סיפרה גם לעצמה.

     

    זה מתחיל בהערה שטחית שלו בעניין החורף המתקרב (למרות שהבחין כי "בחוץ מתפרע גשם קיצבי, כבד"), שכן הוא מקפיד להיות "בנאלי ושטוח ככל האפשר, להראות לה שהוא לוח חלק שיספוג כל מה שתרצה אולי לומר", ונטשה בולעת את הפיתיון ומשיבה "בסבלנות משועממת, הגנותיה מוסרות אט אט". וככל שהיא תספר תלך ותיחשף לעיניה דמות הרוצח המפלצתי שהכירה. בסוף אותו מפגש, כשהם יוצאים החוצה לטייל בקור, היא כבר מבועתת לגמרי: "נטשה, לידו, אינה נושמת עכשיו, אלא לוגמת את האוויר כמו טובע".

     

    העין המשועשעת בה מלווה לפיד את דמויותיו מונעת, עם זאת, הצטברות טעונה מדי של אימה. זה כולל בדיחות שחורות, למשל כשארקדי בוחן מאגר של תמונות נרצחים ומגלה, בין זונות חנוקות לקזחסטנים משוספים, "יפני אחד שנמצא כשבמצחו נעוץ דקר קרח, מה שעורר את החשד הלא-באמת-מבודח שהוא נרצח בזמן שניסה לקוד קידה".

     

    שתי דמויות המשנה העסיסיות בספר, ז'וקוב, מפקד המשטרה, ונטליה, אימו של ארקדי, אף הן מבדרות, וגיחוך שורה גם על חלק מהדיאלוגים בין הדמויות, למשל כשהממונה על ארקדי כועס על שזה עקף אותו ופנה ישירות למפקד המשטרה: "'מאחורי גבי', צעק, 'כמו יהודי גנב. אחרי כל מה שעשיתי בשבילך.' הפיתוי לשאול מה בדיוק הוא עשה בשבילו היה כמעט בלתי נסבל".

     

    בכלל, מאבקי הכוח במסדרונות הבירוקרטיה האינסופית מזמנים ללפיד, שיש בו גם פינה אפרים קישונית ערה, הרמות מצוינות לנגיחה, ואכן נמצא כאן קטעי הומורסקה מפוארים, למשל, הפרק על ישיבת הכסת"ח של אנשי המשטרה ונציג התובע המחוזי בעניין חקירתו הלא מדוּוחת והאולי מביכה של הבלש היהודי.

     

    משהו לא נדבק

    איבוד תנופה מסוים מתגלה בחלקו האחרון של הספר, כאשר על סף המפגש עם הרוצח נסוגה לפתע העלילה לפרק של היזכרות וחשבון נפש בעניין הקרע המאוחר שהתגלע בין ארקדי לאמו, נושא שאמנם קינן ברקע, אבל תיאורו כאן, רגע לפני השיא, הוא ארוך מדי ואף לא בהיר מספיק, והקורא קצת הולך לאיבוד. גם עצם הפתיחה של הפרק - "הוא מתחיל באפריל 86', שבאותה שנה לא רק שאינו האכזר בירָחים אלא גם מתעקש להצמיח לילכים מן האדמה המתה" - היא סתומה עבור מי שאינו מכיר את המקור האליוטי מ"ארץ הישימון", ומתייפיפת בעיני מי שמכיר (התבקש כאן, לפחות, לציין את המקור בהערת שוליים). על הפרק הזה, בשלב הזה, חל כמדומה הכלל הקאובואי הוותיק: אִיף יוּ הֵאב טוּ שוּט, שוּט, דוֹנְט טוֹק". כי עכשיו, כשהעלילה רצה אל יריית הסיום, אין סבלנות להפסקות ארוכות מדי ועמומות מדי ומסופרתות מדי.

     

    חולשה מסוימת מתגלה גם בעימות, שמגיע לבסוף, עם הרוצח הסדרתי: לא חולשה ברמת האקשן אמנם, אבל כן בפיענוח הפסיכולוגי הסופי של הרוצח, המציג פתרון די פשטני. ואולי בכלל אי אפשר לברוא רוצח סדרתי שיהיה גם אפל וזוועתי מצד אחד, וגם אינטליגנטי, יצירתי ומעודן מצד שני, כפי שניסה לעשות כאן יאיר לפיד. משהו שקשור לבנאליות ולפרימיטיביות הבסיסית של הרוע, אפילו בגרסאותיו הערמומיות. וקשה עוד יותר, כמדומה, להדביק את הרצחנות הזאת באופן משכנע לנפש יהודית משכילה. מהבחינה הזאת, "שקיעה במוסקבה" הוא סוג של תרגיל אינטלקטואלי שנערך על לוח השחמט של הז'אנר הבלשי אבל לא ממש במציאות.

     

    • "שקיעה במוסקבה" מאת יאיר לפיד, הוצאת קשת

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: ערוץ 2
    יאיר לפיד. קלות תנועה ועומק של דימויים ססגוניים
    צילום: ערוץ 2
    שקיעה במוסקבה
    עטיפת הספר
    לאתר ההטבות
    מומלצים