"מה היא כבר יכולה לעשות?" סיפור על נקמה

"הוא לא התקשר", היא צווחת לתוך השפופרת ומקנחת את אפה. "מי לא התקשר", אני שואלת, יודעת בחוש פנימי נסתר שלא מדובר בטכנאי של מכונת הכביסה. "המנוול", היא שואגת ומעדכנת אותי על ה"חדש" שלה, שאחרי שבוע של שכרון חושים נעלם כאילו בלעה אותו מהאדמה. "מתי הוא נעלם?", אני מבררת, בטוחה שעוד רגע מכריזים עליו בקול ישראל כעל נעדר, כולל התיאור של גובה, משקל וסגנון הלבוש.

מ', שסובלת כבר שנים מחרדת נטישה מגברים מזדמנים שנמלטו כל עוד רוחם בם בשל תחביבה הקטן להגות בקול רם את שמה בתוספת שם משפחתם אחרי שתי פגישות בדיוק, ממאנת להתנחם. היא את ליטרת הדמעות שלה חייבת להגיר כל חודש, ושום טיעון שפוי לא יהרוס לה את התענוג.

בהכירי את הנפש הפועלת, אני מנסה טקטיקה שהוכיחה את עצמה היטב בעבר, ומציעה לה לצאת למסע קניות פרוע בתור פרס תנחומים. אחרי הכל, עבור מ' אין שום הנאה שמשתווה להנאה שהיא שואבת מגיהוץ עקבי של כרטיס האשראי. כעבור שעתיים היא כבר מונה את ה"שלל", שכולל הפעם "רק" שני זוגות נעליים ותיק עור.

בין כוס קפה אחת לשנייה אנחנו קורעות את המנוול התורן לגזרים. מ', בפה מלא בעוגת שוקולד נימוחה (ולעזאזל הקלוריות), מתכננת נקמה בנוסח גדודי אל אקצה שנעה על הסקאלה שבין חיתוך צמיגי מכוניתו של התורן, לבין "להוציא לו את העיניים" בעזרת חתיך הורס או שליח הפיצה, מי שיבוא קודם.

אבל אפילו היא מבינה שמדובר בנקמה סוג ז' שלא תזיז לבחור את קצה הציפורן. מ' מבקשת ישועה, ואני נזכרת בנקמה מקורית במיוחד של המושבניקית היפה גליה (שם בדוי, מטעמים מובנים).

חלום העיר הגדולה

זה היה לפני כמה שנים שגליה, בלונדינית כבת 40 ממושב בשרון, החליטה להמיר את השלווה הכפרית והירוק בעיניים בדירת חדר קטנה בצפון תל אביב, שמעלתה היחידה היתה הקרבה ל"סצנה", כפי שהגדירו אותה כמה כתבי מקומונים ובעלי פאבים.

משימתה הראשונה בעיר הגדולה היתה למצוא עבודה. אחרי הכל היה עליה לכלכל את עצמה ואת שני חתוליה. הלוק בנוסח ההרואין שיק, הבלונד המוקפד ותוספת מרשימה בפרונט עשו את שלהם, וגליה מצאה את עצמה במהרה מנהלת חנות אקססוריז.

המשכורת אמנם לא היתה בשמיים, אבל בעלת החנות הבטיחה לה בונוסים מהמכירות, וגליה ידעה היטב מה עליה לעשות כדי לזכות בהם. היה לה טקס קבוע שנועד למשוך מבטים ולקוחות כאחד: היא נהגה להתייצב מדי בוקר בפתח החנות בלבוש הדוק ובשיער מגוהץ. ביד אחת החזיקה קפה ובשנייה סיגריה.

מראה הפאם פטאל וארומת המושבניקית-שבאה-לחפש-את-עצמה-בעיר-הגדולה עשו את שלהם, וגברברי העיר התייצבו בחנות כשהם מחפשים מתנה לחברה/אמא/בת הדודה. תירוציהם השקופים, שנועדו להסוות את עניינם בה (או ליתר דיוק - בשדיה הזקופים) לא הפריעו לה כהוא זה.

כשיוסי, גבר כבן 45, נכנס לחנות לראשונה הבינה גליה שמדובר בלקוח מזן חדש. לא עוד סטודנט חרמן, אלא גבר במיטב שנותיו שוודאי מחפש קשר רציני. הכרס והקרחת שבאו קומפלט עם מרצדס כסופה לא הזיזו לה. אחרי הכל, יוסי היה מחזר לתפארת: עשיר, משכיל ופנוי להובלה.

ה"מהפך"

האהבה פרחה וחלומותיה של גליה על שמלה לבנה וחופה צנועה הרקיעו שחקים.סוף סוף זה קורה גם לה, סוף סוף לאמא ואבא תהיה קצת נחת. אלא שכמו בכל טלנובלה, גם כאן הסיפור הסתבך. בהתחלה סיפר יוסי לגליה שהוא "נורא עסוק" ותכיפות המפגשים פחתה מעט, אבל אחר כך הוא "נסע לחו"ל" במסגרת העבודה, וכששב, לא טרח להרים אליה טלפון. הוא נעלם כלעומת שבא.

במקרים כאלה היתה גליה בדרך כלל מבכה את האובדן יומיים ואחריהם שבה לענייניה. אלא שהחודשים במחיצת יוסי והתקווה להפוך לאשתו שיגעו אותה. "אני עוד אמצא אותו", שחה לנו, חברותיה. "וכשזה יקרה הוא לא יישכח אותי אף פעם". התייחסנו בסלחנות לאיומים שלה. הרי מה היא כבר יכולה לעשות? להתייצב במשרד שלו ולתבוע את עלבונה? להתקשר אליו באמצע הלילה ולספר לו מה היא חושבת על אמא שלו?

אחרי חודש-חודשיים נדמה היה שגליה מתאוששת מהמשבר, עד שהופיעה באחד המקומונים ידיעה בזו הלשון: "תושב העיר, בן 45, התלונן בתחנת משטרה על פגיעה במכוניתו החדשה. לדבריו, אלמונים שפכו בליל שישי צבע שחור על מכונית המרצדס הכסופה שלו". בשולי הידיעה הוסיף הכתב כי במשטרה חושדים בחברתו לשעבר של בעל המכונית כמי שאחראית למהפך.