שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    מסעות בר-לב בארץ המרדפים

    תיעוד ביקורו של הרמטכ"ל חיים בר-לב בבקעת הירדן בדצמבר 1968

    מהו תפקידו של ראש המטה הכללי של צה"ל? עד להיכן מתפרשים תחומי אחריותו? מיהו רמטכ"ל טוב? שאלות אלה ודומות להן מילאו את הדיון הציבורי בחודשים האחרונים. תשובות מוחלטות לא נוכל להציג בפניכם, אולם דווקא בנושאים אלה נראה כי יש מקום להיעזר בנסיון העבר ועל כן בחרנו הפעם להציג בפניכם יום בחייו של אחד הרמטכ"לים בדימוס - חיים בר-לב.

     

    עם כניסתו לתפקיד הנהיג בר-לב מסורת של ביקורים בלתי רשמיים ביחידות צה"ל. בדצמבר 1968 התלווה איתן הבר, כתב "ידיעות אחרונות", לביקור שכזה ביחידות צה"ל בבקעת הירדן. להלן קטעים נבחרים מכתבתו:

     

    בשעה שמונה ומשהו בבוקר חצינו את הקו המפריד בין שלום ובין מלחמה. זהו קו דמיוני, אי שם בבקעת הירדן, בין רכסי הרים וערוצי ואדיות, שממנו והלאה חובשים האנשים קסדות פלדה, הולכים שפופים במוצבים ונוסעים בזחל"ם, כשמשהו מקרקר בחדרי הבטן. גשם זועף ירד ללא הפוגה והגביל את שדה הראיה מתוך ההליקופטר. כדי להיטיב לראות את הירדן הזורם בפיתולים צריך היה להתאמץ מעט. הרמטכ"ל, רב אלוף חיים בר-לב, שישב במרכז ההליקופטר הניח הצידה את עיתון הבוקר ורכן מעט לעבר החלון, כדי לראות את הירדן. למטה השתרעה ארץ פראית רחבת ידיים: הרים גבוהים, ערוצים שמימי שטפונות נקוו בתוכם, כביש אחד או שניים וכמה חורשות. בעיקר בצידו הירדני של הגבול.

     

    ממעוף ההליקופטר, בגובה רב, קשה להבחין באנשים הולכים או מכוניות נוסעות. למראית העין נראתה בקעת הירדן שוממה. אולם כשהנמיך ההליקופטר טוס ונחת לאחר מכן בעיבורה של קבוצת בתים, נגלה המקום כשוקק חיים: חיילים הלכו או רצו או נסעו, ג'יפים וקומנדקרים יצאו ובאו בזה אחר זה. מתוך חלונות הבתים הציצו חיילות וחיילים לעבר ההליקופטר והרמטכ"ל שיצא מתוכו. מישהו בתוך קבוצת אזרחים שעמדה מן הצד, הניף יד לשלום. רב אלוף בר-לב פנה אז אל שלושה קצינים בכומתות אדומות שהקבילו פניו.

     

    "שלום, בוקר טוב, מה הכנתם לנו?" שאל כרוצה להתחיל במלאכה.

    "קודם כל תיכנסו, תשתו איזה קפה חם. יש גם משהו לטרוף", השיב לו קצין צנחנים.

     

    בר-לב פוגש את "יוד" ו"מם"

    לפני שנה, כאשר נתמנה לרמטכ"ל, הנהיג רב אלוף ברלב "יום ביקור" משלו ביחידות צה"ל. אחת לשבוע, בדרך כלל ביום קבוע, הוא לוקח עימו את ראש לשכתו, סגן אלוף שמואל גת, והשניים יוצאים לשטח. כוונת הרמטכ"ל ביום ביקור כזה, היא להתרשם באופן בלתי אמצעי מן היחידות, מן החיילים והמפקדים ומן השטח. אין זה ביקור רשמי ולכן הוא נעדר כל גינונים של טקס. בלי משמר כבוד. בלי תזמורת צה"ל. הרמטכ"ל בא, שואל, מתעניין, מתרשם והולך.

     

    את פניו בביקור לפני שבוע בבקעת הירדן קיבל "יוד". "יוד" הוא מפקד כוח בגזרה. שחרחר, חסון מאוד וקשוח מאוד. חדרו במפקדת הכוח בגזרה הוא מוזיאון לכלי נשק, בזעיר אנפין. הפקידה רב-טוראית חווה, הכינה קפה חם. רב אלוף ברלב לוגם ממנו בהנאה. כמוהו גם האחרים לשולחן: אלוף פיקוד המרכז, רחבעם "גנדי" זאבי, ראש לשכת הרמטכ"ל, וסגנו של "יוד" בגזרה, "מם". "מם" הוא דמות ידועה בצנחנים. הוא גבה קומה עד מאוד וחסר מנוחה. הוא יוצא ונכנס ללא הרף ונראה כאילו הישיבה במשרד אינה לפי רוחו.

     

    מם:  "שנתחיל?"

    הרמטכ"ל: "נתחיל..."

    יוד: "ובכן, המצב היום בגזרה שלנו הוא כזה שהקו סגור. הייתי אומר הרמטית".

    גנדי: "בוא נדייק. הייתי אומר, הרמטית מינוס".

    יוד: "בימים האחרונים לא היו חדירות לעומק, אולי בגלל מזג האוויר הגרוע".

    הרמטכ"ל: "הירדן עלה בהרבה?".

    יוד" בהרבה".

    גנדי: "הוא חום ויפה".

     

    לחדרו של "יוד" נכנס חייל, ללא סימני דרגה. אין הוא מברך לשלום, גם אינו מצדיע. הרמטכ"ל, גנדי ו"יוד" מפנים פניהם אליו. נימה של התרגשות ניכרת בקולו: "עלו על מוקש. יש פצוע! צריך את ההליקופטר של הרמטכ"ל".

    הרמטכ"ל: "קח". החייל יצא מן החדר בסערה ו"מם" בעקבותיו. איני בטוח, אבל נדמה לי שהרמטכ"ל נושך שפתיים.

     

    בעמדת התצפית

    במוצב הקדומני, אל מול ירדן, מעט חיילים והרבה בוץ. מפקד המוצב מנחה את הרמטכ"ל ובני לווייתו אל נקודת תצפית טובה. הרמטכ"ל וכל האחרים נעים בבוץ הסמיך והדביק. קומתם, כך נדמה לי, גבהה בגין הבוץ שדבק לסוליות. גשם זועף יורד ללא הפוגה, אך הרמטכ"ל מתעלם ממנו כאילו לא היה. במקום הגבוה ביותר במוצב נגלית הבקעה כולה לנגד העיניים: עבותת צמחיה, אפרפרה בגלל מזג האוויר הסגרירי ורמה גבוהה מנגד.

     

    "יורים עלינו משם" מצביע החייל הישראלי לעבר האופק.

    הרמטכ"ל: "משם? איפה זה משם? אמור בדיוק".

    החייל: "אתה רואה את העצים משמאל? רואה? אז בין העצים יש מקלע כבד".

    הרמטכ"ל: "ומה אתה עושה כשיורים עלייך?"

    החייל: "אם אני מזהה את מקור האש ומקבל פקודה לירות לשם, אני יורה כמובן".

    הרמטכ"ל: ואם אתה לא מקבל פקודה?"

    החייל: "מה?"

    הרמטכ"ל: "ואם אתה לא מקבל פקודה?"

    החייל: "אההה, שמעתי, אז אני מחכה".

     

    מדהים להיווכח עד כמה אין דיסטנס בין הרמטכ"ל לחיילים, בעיקר המילואמניקים. ככל שדרגתו של החייל נמוכה יותר, כך הוא פונה אל הרמטכ"ל בגוף שני: "אתה רואה? מה אתה מציע? מה אתה רוצה?". המפקדים, בדרגות בכירות יותר, פונים אליו ב"המפקד" או "הרמטכ"ל". אף שהוא נראה "אחד מן הח'ברה", בעל חוש הומור מיוחד במינו וידידותי לכולם, אין רב אלוף ברלב נוטה לוותר אף כהוא זה. הוא חוקר את החייל בעמדת התצפית לכל פרט, וכשתשובתו אינה נראית לו, הוא מעיר לו.

     

    הרמטכ"ל: "איזה כוח אויב עומד מולך?"

    החייל: "גדוד"

    הרמטכ"ל: "גדוד?"

    מפקד המוצב: "הוא רוצה לומר...".

    הרמטכ"ל: "מה שהוא רוצה לומר אני יודע. צריך להסביר לחיילים בדיוק, שזה אמנם מתחם גדודי, אבל יש שם פחות".

    מפקד המוצב: "בסדר".

    הרמטכ"ל: "להסביר עוד היום".

     

    החיים במוצב זה, על גבעה רמה מול הירדן, הם שגרתיים למדי: שמירה, שינה והתחפרות. אין יוצאים לחופשות ומדינת ישראל, ממקום זה, נראית רחוקה רחוקה. ראש לשכת הרמטכ"ל, ששאל חייל אחד אם הוא שומע רדיו, נענה, ספק בלצון ספק ברצינות: "כן שומעים, את 'קול ישראל לגולה'". במוצב חיילים ממקומות שונים בארץ: מנס ציונה, מרמלה, מצפון תל אביב.

     

    הרמטכ"ל: "כמה זמן לוקח לקבל מכתב מהבית?"

    חייל: "מספר ימים".

     

    הרמטכ"ל משתומם. כל כך הרבה זמן. "יוד" מסביר לרמטכ"ל מה קורה ומסתבר שאין ברירה אחרת. על המוצב ירו בליל אתמול ובליל שלשום ולבטח ירו גם בימים ובלילות הקרובים. הרמטכ"ל בודק את סידורי הביטחון, את העמדות, את כיסויי הראש. עומד על ליקויים ומורה לתקנם, "ומהר".

    יוד: "יתוקן".

    הרמטכ"ל: "מייד, אם תהיה הפגזה עוד היום...".

     

    תחנה אחרונה

    עוד תחנה ביום הביקור של רב אלוף חיים בר-לב: יחידת תותחנים. מפעילי מרגמות, אנשי מילואים, שנקראו לשירות ממושך. חונים במקום מרוחק. רב אלוף בר-לב קופץ אליהם בהליקופטר. בדרך אחרת נמשכת הנסיעה שעה ארוכה, אם מצליח כלי הרכב לצלוח את הבוץ הנורא. עינו של הרמטכ"ל מבחינה בכל דבר, גם אם ברי לו שנעשו הכנות מיוחדות לקראת ביקור זה. הוא משוחח עם החיילים בבגדי עבודה. שואל לשמותיהם, למקצועותיהם, למקומות מגוריהם.

     

    חייל מילואים: "אני? אני שכן שלך".

    הרמטכ"ל: "מה אתה אומר".

    גנדי: "רוצה להעביר ד"ש הביתה? תן פתק".

    החייל: "מייד אני רושם".

     

    זוהי יחידה ותיקה שאנשיה משרתים בה כבר עשר וחמש-עשרה שנים. כמעט כולם למודי מלחמות. כמו בכל המוצבים גם כאן נסוב עיקר הדיון על נושאים אופרטיביים. גם כאן, כמו במקומות אחרים, גילה הרמטכ"ל עניין באנשים ובתנאי חייהם. הוא בוסס בבוץ וגושי טיט רטוב דבקו בבגדיו. סוליות נעליו נעשו כבדות מאוד. כאשר עמדו הרמטכ"ל ובני לווייתו לפנות להליקופטר, השיג אותם חייל שפנה לאלוף זאבי: "אמרת שתעביר פתק לאשתי? הנה הוא!". אלוף זאבי הוא "גנדי" נטל את הפתק וטמנו בכיסו. אני מהרהר איזה צבא עממי הוא זה, בו החייל מוסר פתקים הביתה באמצעות השכן-הגנרל.

     

    "במנהרת הזמן" - אל הבלוג המלא - לחצו כאן

     


     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: לע"מ
    לתקן ומייד
    צילום: לע"מ
    בקעת הירדן
    צילום: גילי סופר
    מומלצים