אדון כמעט

שני דברים יכולים לקרות לאנשים שמעיזים לנסות להגשים את החלומות שלהם. או שהם לא מצליחים, ואז הם נידונים להתעורר כל בוקר עם הידיעה שאין להם את זה; או שהם מצליחים, ואז מגניב להם. אבל לג'יימי וייט, אגדת סנוקר עולמית, קרה משהו אחר.

וייט חלם להיות אלוף העולם בסנוקר. הוא מיצב את עצמו כשחקן עם כישרון התקפי טבעי, שתמיד מעדיף לקחת סיכונים מאשר לשחק משחק הגנתי משעמם. הוא הפך לאחד השחקנים האהובים בעולם, ניצח את טובי המתמודדים בטורנירים החשובים, ניקה שולחנות במהירות שיא, טיפס בעקביות במעלה סולם הדירוג העולמי, ושיחק שנה אחרי שנה באליפות העולם. לכולם היה ברור שהוא בדרך להגשים את החלום שלו, והוא עצמו כבר היה יכול להריח את זה - אבל רק להריח. הוא מעולם לא זכה באליפות, ולא בגלל שאין לו את זה. אז למה? שנייה, יש לנו כתבה שלמה לדבר על זה.

בסוף החודש תתקיים אליפות העולם בסנוקר לשנת 2007. טובי השחקנים יילחמו בתיאטרון קרוסיבל בשפילד, אנגליה, על התואר החשוב בעולם. אחרי שהשתתף ב־25 אליפויות והגיע לשישה גמרים, ג'ימי וייט לא יהיה שם. כמו שזה נראה עכשיו, הקריירה שלו תיגמר בלי שהוא יזכה להתעורר בבוקר שטוף שמש עם גביע חבוק בזרועותיו. מצד שני, זאת אנגליה. ממילא תמיד אפור שם.

משלוש יוצא אחד אחר

כשג'יימס וורן וייט היה בן 12, הוא נקרא לשיחה במקום הכי מפחיד בעולם: חדר המנהל. והוא ידע בדיוק למה. גם בפעמים הנדירות שבהן טרח להופיע בבית הספר, הוא מיהר לחמוק ממנו למועדון הסנוקר השכונתי יחד עם טוני מאו, החבר הכי טוב והפרטנר שלו להברזות. הוא ידע גם ששום פתק מרופא לא יוכל להסביר את כל ההיעדרויות האלה, ושבמקרה שלו אפילו תעודת פטירה לא תועיל. אבל כשהוא השתופף לקראת מבול הנזיפות ואולי גם ההצלפות שעמד לנחות עליו, התרחש נס קטן: המנהל כל כך התרשם מהלהט ומהרצינות שלו לגבי סנוקר, שהוא החליט לאפשר לו לצאת לשחק מתי שבא לו, בתנאי שיתייצב בכיתה מדי בוקר עם שאר התלמידים.

וייט יצא מהחדר בהלם ורץ לבשר את החדשות לטוני מאו. מכאן ואילך הם התחילו לבלות ימים ולילות במועדונים, כשהם כובשים בזה אחר זה טורנירים מקומיים, מחוזיים וארציים. אפילו ספונסר היה להם: נהג מונית מהשכונה, שהתנדב להיות המלווה הרשמי של שני הצעירים המבטיחים ביותר באימפריה. כבר בגיל 15, וייט נסע לכל חור שבו היו מוכנים לשחק איתו על כסף - או אם לדייק, להפסיד לו כסף. ב־1977 הוא לקח את המקום הראשון באליפות העולם לנוער מתחת לגיל 16, והפך מקוריוז מקומי לשם בינלאומי. לפני שמלאו לו 19 הוא הספיק לגרוף גם את תואר אלוף העולם לחובבים. ב־1980 הוא כבר היה שחקן בליגה המקצועית, הופיע שוב ושוב בטלוויזיה וקיבל יחס של כוכב עולה. "רוח סערה", כינו אותו פרשני הטלוויזיה. כולם היו משוכנעים שהדרך של הצעיר המבטיח, שזכה באופן סדרתי בכמעט כל תואר אפשרי, מובילה ישר לתואר אלוף העולם.

שנות הפריצה של וייט היו גם השנים שבהן הפך הסנוקר באנגליה מספורט נידח לתחביב לאומי. זה קרה הרבה בזכות הטורניר של בי.בי.סי, ה"פוט בלאק", שרשת הטלוויזיה השיקה במסגרת ניסיון לשכנע את הצופים ששידורים בצבע זה יותר מגניב משחור לבן. לא יודע כמה אנשים קנו בגלל זה טלוויזיה חדשה, אבל אין ספק שהחשיפה עשתה לסנוקר רק טוב: בשנת 85' כבר צפו באליפות העולם 18.5 מיליון בריטים. במספרים של אז, זה היה כמעט שליש מאוכלוסיית בריטניה.

הפופולריות הזאת הצמיחה עשרות שנים של שחקנים מסוג אחר. ילדים שנולדו עם מקל ביד, וטיהרו את טבלאות הדירוג באופן שיטתי מהג'נטלמנים של פעם. הכוכבים החדשים ידעו לנקות את השולחנות בקצב מסחרר ולהכניס כדורים שנראו עד אז בלתי אפשריים. וייט היה אחד מהשחקנים החדשים האלה: צעיר עם יד טובה והמון אומץ.

בשנת 81' הוא הגיע לראשונה לאליפות העולם. בשלבים המוקדמים של הטורניר הוא שיחק מול סטיב דיוויס, לימים אלוף העולם חמש פעמים ומי שבילה שבע שנים במקום הראשון בדירוג העולמי. וייט נתן פייט יפה, אבל הפסיד. בשלב הזה העלבון לא היה מאוד צורב. אחרי הכל, זאת הפעם הראשונה שלו שם, וזה שהוא בכלל הגיע היה הישג בפני עצמו.

לפעמים, גם אם אתה לא עשוי מהחומר שממנו נוצרים אלופים, אתה בכל זאת עשוי מהחומר שממנו נוצרות אגדות (צילום: אימג' בנק)

במשך שנות ה־80 גילה וייט יכולת מצוינת וניצח בטורנירים נחשבים. ב־86' הוא אפילו ניצח בפוט בלאק וסגר מעגל, לפחות בכל מה שקשור לטלוויזיה. כל הניצחונות והתארים העלו אותו לעשירייה הראשונה בדירוג העולמי - אבל זה לא מה שהפך אותו לאגדה.

בגיל 26 פגש וייט את מי שהפך לנאחס שלו כמעט בכל האליפויות הבאות: סטיבן הנדרי, סקוטי עם בייבי־פייס, שהפך באותה שנה לאלוף העולם הצעיר ביותר בכל הזמנים, ובהמשך קבע שיא של שבע אליפויות עולם, מתוכן חמש ברצף. כמו לכל המשחקים שלו, גם למפגש הראשון עם וייט ניגש הנדרי ברצינות תהומית ובהבעה של אחד שעומד לנטרל פצצה גרעינית. הוא הפגין שליטה בטכניקה, בטקטיקה וביכולת המנטלית, וניצח בהפרש של שישה משחקונים. וייט עשה לו כבוד. גם כי הוא תמיד ידע להפסיד יפה, וגם כי בשנים ההן הוא הניח שיש לו מספיק זמן כדי להגשים את החלום שלו.

באליפות הבאה הודח הנדרי כבר ברבע הגמר ולא הצליח להגן על התואר. וייט לעומתו השתתף שוב בגמר - ושוב הפסיד, הפעם לג'ון פארוט. אחרי ההפסד הזה באו שלוש השנים שהגדירו את כל מהלך הקריירה שלו. בין 1992 ל־94', הוא והנדרי נפגשו שלוש פעמים ברציפות במשחק גמר אליפות העולם. בכל פעם שהם שיחקו על אותו שולחן ירוק בתיאטרון בשפילד, יצא מזה אלוף סקוטי - ואגדת הפסדים אנגלית שרק הלכה וגדלה. הקהל, במקום להעריץ את אלוף העולם, התחיל לסגוד דווקא לאנדרדוג שמפסיד בכבוד ומבטיח לנסות שוב בשנה הבאה.

לפחות נשתה משהו

שש שנים עברו מאז ההופעה הראשונה של וייט באליפות העולם. בכל שנה נדמה היה שהנה זה קורה לו, ובכל שנה הוא יצא בידיים ריקות. בגמר של 94' הוא ניצב שוב, בפעם השלישית, מול החנון הסקוטי. וייט התחיל את המשחק רע, והנדרי עלה ליתרון של 1:5. זה נראה כמו משהו שהולך להיגמר מהר, אבל כנגד כל הסיכויים, וייט הרביץ התאוששות הרואית וגרר את העימות למשחקון מכריע.

כשהמשחק הגיע לפריים ה־17 והאחרון, המתח היה בשיאו. הנדרי פתח, אבל התפקשש לו באמצע. זה היה הרגע שווייט חיכה לו כבר שנים: הוא עלה לשולחן והתחיל לנקות אותו בשיטתיות. לכל מי שצפה במשחק היה נדמה שהנה זה בא, אבל דווקא אז הוא פספס מכה פשוטה של כדור שחור לכיס הפינתי. חסרו לו רק כמה נקודות כדי להבטיח את הניצחון. הנדרי עלה, ניקה את השולחן, לקח את הצ'ק - ושוב שלח הביתה את השחקן הטוב ביותר שמעולם לא זכה בגביע האליפות. זאת היתה השנה האחרונה שבה וויט הגיע קרוב לגביע.

עכשיו יש שתי אפשרויות. לשלוף את הממחטות ולקונן על הגורל האכזר, או להציע הסבר קצת פחות מיסטי לשחור המפוספס ההוא. כדי לעשות את זה, נסו להיכנס רגע לראש של וייט: אתם עולים בפעם השישית לשחק באירוע השיא של ענף הסנוקר העולמי. כבר הפסדתם חמש פעמים ונשארתם בחיים. ראיתם את ליין ההימורים למשחק, ואף אחד לא מאמין שאתם יכולים לעשות את זה. המזומנים בוערים לכם בכיס, ואתם מחליטים להמר. על מי תשימו את הכסף - על ניצחון כמעט בלתי אפשרי במשחק מול אלוף העולם, או על תוצאה שנמצאת בטווח שליטתכם, ממש במרחק של כדור שחור שבטעות לא נכנס לכיס הפינתי?

שיהיה ברור, אין שום הוכחות שווייט ויתר על תואר בשביל כמה לירות. אבל באותה נשימה, אין שום ספק שהאיש השקיע בהימורים לא פחות מאשר בסנוקר. הפייבוריט שלו תמיד היה הקזינו, אבל הוא שם כסף גם על מירוצי סוסים, כלבים, כדורגל - וכאמור, אם להאמין לשמועות, אולי גם על עצמו. ההתמכרות הזאת שלו היתה כל כך קיצונית, שאשתו אפילו התגרשה ממנו בגללה. ויש דברים שלא משתנים, אז גם במשחקים שלא נערכים על שולחנות ירוקים הוא בעיקר הפסיד: וייט חישב פעם שהוא שרף מיליון ליש"ט על הימורים ועוד חצי מיליון על שתייה (תוסיפו לזה את העובדה שלפני כמה שנים הוא הסתבך עם המשטרה על רקע החזקת קוקאין, ואתם יכולים להוסיף למשוואה עוד איזה חצי מיליון).

תדמית הלוזר־המקסים־עם־בעיית־ההימורים יכולה להספיק כדי להפוך שחקן סנוקר לאהוב ליבם של כתבי הספורט, אבל שנה אחרי הגמר של 94' הפך וייט מאייטם לאגדה. זה קרה קצת לפני אליפות העולם של 95', כשאובחן אצלו סרטן אשכים - ולמרות שביצה אחת שלו נשארה על שולחן הניתוחים, הוא הצליח להופיע לטורניר. הפעם הוא עף כבר בחצי הגמר. כן, שוב בגלל הסקוטי הנחמד ההוא עם השם של הנוד.

"אחרי שאתה נלחם בסרטן", התוודה פעם וייט, "אתה מבין שסנוקר זה רק משחק". והתובנה הזאת בהחלט התבטאה בקריירה המקצוענית שלו. מאז אמצע שנות ה־90 הוא התחיל לדעוך לתוך חיים של סמים, הימורים ואלכוהוליזם, וההידרדרות בטבלת הדירוג העולמי לא איחרה לבוא.

היום, למרות שהוא רחוק מאוד משיאו, וייט ממשיך להיות שחקן אהוב במיוחד. אפילו על המלכה האם, שהעניקה לו בשנת 99' תואר MBE - חבר במסדר האבירים של האימפריה הבריטית. חוץ ממנו יש רק עוד ארבעה שחקני סנוקר שזכו בכבוד הזה. שלושה מהם הביסו אותו, כולם היו אלופי עולם.

רואים את הסוף

עונת 2001 היתה הראשונה שבה וייט לא שיחק באליפות העולם אחרי 20 שנה רצופות. הוא דורג מתחת ל־16 הראשונים שנכנסים אוטומטית לאליפות, ולא הצליח להתברג גם דרך שלב המוקדמות. את הגמר באותה שנה לקח רוני או'סליבן, שחקן בן 26 שהיה נציג הדור שגדל על האגדה של וייט, ועמד להפוך לסופרסטאר בעצמו. א'וסליבן סיפר מאוחר יותר ש"כולם רצו שג'ימי ינצח, פשוט כי זה ג'ימי. אפילו המשפחה שלי".

2006 היתה העונה הגרועה ביותר בקריירה של וייט, וייתכן ש־2007 תיראה אפילו יותר גרוע. באליפות העולם, כאמור, הוא לא ישתתף: ההידרדרות בטבלאות הדירוג לא העניקה לו כרטיס חופשי לסיבוב הראשון, ובתחילת החודש שעבר הוא הובס בשלב המוקדמות.

וייט בן ה־45, היום חבוש בפאה שמסתירה גם קרחת וגם צלקות מהשתלת שיער לא מוצלחת, עדיין מחייך למצלמות בכל משחק. להפסיד הוא הרי יודע. הוא מודה כרגיל לקהל, ואולי כמעט מתנצל בפני אלה שתומכים בו במשך 30 שנה של קריירה. אבל אם הוא ימשיך ליפול ככה, כנראה שיצטרך בקרוב להתחיל לשחק במשהו אחר. הוא כבר סיפר שיש לו מחשבות לעבור לגולף.

למרות כל הדברים האלה, חשוב להבהיר שווייט הוא לא לוזר. נכון שהוא לא זכה להיות אלוף העולם, אבל ברזומה שלו אפשר למצוא כמעט כל תואר אפשרי אחר. חוץ מזה, אי אפשר להגיע לגמר של אליפות העולם בפוקס. צריך לדעת לנצח. כך או כך, הקהל והפרשנים רואים בו אגדת סנוקר בקנה מידה עולמי. מתברר שלפעמים, גם אם אתה לא עשוי מהחומר שממנו נוצרים אלופים, אתה בכל זאת עשוי מהחומר שממנו נוצרות אגדות.