שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות

    ציפר לא מכיר אותי

    "לא תיארתי לי שדווקא בחומוס אפגוש את ציפר החרא אחרי שלושים וחמש שנה שלא התראינו". סיפור מאת בני ציפר מתוך קובץ חדש שבו עיתונאים מנסים את כוחם בפרוזה

    "כל מיני נודניקים נטפלים אלי. 'שלחתי אליך שיר לפרסום ולא ענית לי'. או: 'למה אתה מפרסם תמיד אותם שמות. לא נמאס לך?' וגם: 'המוסף שלך זה הדבר הראשון שאני קורא ביום שישי'. יש לי תשובות מוכנות וחיוך מוכן לכל אחד מהטיפוסים האלה. היה מקרה אחד פחות סימפטי. האיש היה מופרע לחלוטין. הוא טען שהוא מכיר אותי מן העבר הסטודנטיאלי שלי וחשב שאני חייב לו משהו והטריד ללא הפסק. ביתר המקרים זה נגמר בכך שהם באו על סיפוקם מעצם המפגש איתי. הם יכולים לספר אחר כך שפגשו את העורך המיתולוגי בכבודו ובעצמו" (דברים בריאיון ל'מעריב' אחרי צאת ספרו של בני ציפר, 'עלייתו השמימה של העורך הספרותי').

     

    אלקיים:

    האיש ה"מופרע לחלוטין" שציפר - מופרע לא קטן בזכות עצמו, ויש קבלות על כך - מזכיר בריאיון, זה אני. לאני הזה יש שם, למרות שציפר החרא מעדיף שלא יהיה שום שֵם ושישקע בתהום הנשייה: השם הוא אבי, אלקיים אבי, חברה וחנות לייבוא נברשות קריסטל וגופי תאורה ברחוב וולפסון 22, תל–אביב. ביום שלישי השבוע  התחשק לי בצהריים חומוס. ציפי, המזכירה שלנו, אמרה שפתחו חומוס חדש לא רחוק, בסמטת המפעל. ידעתי כל הזמן שהמערכת של עיתון 'הארץ' קרובה אלינו, אבל לא תיארתי לי שדווקא בחומוס אפגוש את ציפר החרא אחרי שלושים וחמש שנה שלא התראינו. לא שהוא זיהה אותי. הוא היה שקוע כולו בחומוס שלו. הוא כיסה את קערית החומוס בגופו כאילו נגמר החומוס בעולם והוא פוחד שמישהו יחטוף לו אותו מתחת לאף. המלוכלך הזה חתך את הפיתה בידיים וניגב את החומוס שבקערית במהירות ובתאווה, בלי לשים לב שחלק נדבק לו לאצבעות. ואז הוא נזכר בצלחת החמוצים. באצבעות השמנוניות, המרוחות בחומוס, הוא תפס פרוסת מלפפון חמוץ וזרק לפה. אחריה הכניס לפה עלה של כרוב חמוץ. לסיום הוא ליקק את כל השאריות שהספיקו להתייבש על היד. קצת גם על גב היד, וקצת בין האצבעות.

     

    זה ציפר הדגול. עורך המוסף היוקרתי לספרות של 'הארץ', שלא מוצא לנכון לפרסם את השירים והסיפורים שאני שולח אליו זה שנים, וגם לא טורח להשיב. תגיד מילה, בן־אדם, כדי שלא אשב שבועות ואכסוס ציפורניים בציפייה. תגיד שאני חרא סופר, שאני כותב בשגיאות כתיב, רק תגיד. ואני יושב מולו ומביט בו והוא עושה את עצמו שהוא לא יודע מי אני. אני מבחינתו המחוק, לא אכפת לו אם אהיה או לא אהיה, אני אבק–אדם, אני הניצב הקולנועי המקרי שיושב שם בשבילו. כי כדי שהנאתו של הבן־זונה הזה מן החומוס תהיה שלמה הוא צריך תפאורה של אנשים פשוטים, שיסבו לשולחנות שמסביבו. אנשים פשוטים זה, בין השאר, אני, מישהו לא ידוע, עוסק זעיר כמו שאומרים, שחי מעבודה לא רוחנית ומתעסק בדבר המלוכלך הזה שנקרא כסף.

     

    עכשיו הוא נאבק בגבעת החומוס האחרונה בקערית, שמאיימת להטביע בתוכה את פיסת הפיתה האחרונה. אדוני הנכבד, בשביל זה יש מזלג. לא. הוא נעזר באצבעות וחופן את גבעת החומוס באחת ובולע אותה ומלקק את השפתיים. ומושך מפיות מהמתקן למפיות שמודפס עליהן באדום "בתיאבון", עוד מפית ועוד מפית ועוד אחת, ומנגב את הפה, ועוד מפית ועוד אחת בשביל היד שהחומר הצהוב־אפור נקרש עליה והתבקע כמו אדמת לס בקיץ. זה, רבותי, העורך הספרותי, שמצליף בנו השכם והערב משום שאנחנו לא מספיק אירופאים בשבילו. זה שעם פחות משופנהאואר הוא לא מדבר בטלפון.

     

    אני נועץ בו מבט והוא לא מגיב. לא עולה על דעתו של החרא הזה שאני עשוי להיות מישהו שמתקרב לרמה שלו, שאפשר לגלגל איתו שיחה על אלבר קאמי. כן, בדיוק גמרתי לקרוא את אלבר קאמי ויכולתי לדבר איתו על 'הדבר'. על פי ראיית העולם המקובעת שלו, באזורי תעשייה יש רק בורים שגורלם נגזר לעבוד בעבודת כפיים ולדבר בחי"ת ועי"ן, כי אילולא היו בורים לא היו מלכלכים את הידיים בעבודה שחורה.

     

    עוד לא ביטאתי אלפית מן הזעם שיש בתוכי על ציפר ודומיו. כי ציפר הוא לא הנבזה היחיד מסוגו. הוא בסך הכול סימפטום של ניסיון רחב יותר למחוק אותנו. לעשות אותנו שקופים. להפוך אותנו לתפאורה שעליה יוכלו להיאנח ולהתלונן כמה הכול לוונטיני כאן, וכמה הם סובלים מזה וכמה הם נאבקים לשמר את פניה האירופאים של המדינה המידרדרת שלנו.

    הו הו. הנה בא לו הגרעפץ. הוא כולא אותו בפה ומחזיר אותו לגרון, כי רק ברברים כמונו מוציאים את הגרעפץ החוצה ברעש. ואז הוא מתחיל לתופף על השולחן בקוצר רוח, בציפייה לחשבון. אני שונא אנשים שמתופפים על השולחן בחוסר סבלנות. זה לא מנומס לפי שום קנה מידה. אבל לו מותר. 

     הרי בשביל זה הוא ירד אל העם, כדי ליהנות מהגסות של האנשים הפשוטים, שתוקעים גרעפצים בלי חשבון ומדברים עברית עסיסית מתובלת במילים כמו "אחי" ו"כפרה". כל זה יכול לשמש את ציפר בכתיבה שלו. נניח שלא יהיה לו מחר נושא לרשימתו השבועית הדלוחה והמשעממת. או אז הוא ייזכר בנו, אנשי העם, ויכתוב במינון הנכון של חמלה מעורבת בבוז על הקלקולים שהכנסנו לעברית היקרה שלו.

    מי הוא כאן הברוטלי? אנחנו או הוא? הוא משוכנע שהוא המופת, המושלם, המרכז, ואנחנו הפראים שירדו רק אתמול מן העצים. והוא לוקח את תפקידו החינוכי בלי שום אירוניה. את האירוניה שלו הוא מפעיל על כולם חוץ מאשר על עצמו.

     

    הוא שילם וקם. הוא ראה שאני מביט בו והניע את הראש לשלום. חרא שכמותך. פניך נשארו חתומים. תנועת הראש שהחווית אלי היתה תנועה אוטומטית שבה התכוונת לומר: "אני מצפצף עליך אבל בני תרבות כמוני נוהגים כבוד גם בקופים. תנועת הראש היא לא משהו אישי ואל תשלה את עצמך שהיתה איזושהי כוונה מצידי להתקרב אליך". הוא באמת לא מכיר אותי. הוא באמת לא זוכר. אולי עדיף כך בינתיים. עוד תהיה לו הזדמנות להיזכר. הוא יתפלא כשאספר לו שישבתי מולו בחומוסייה ולא הצגתי את עצמי. "למה עשית את זה?" הוא ישאל בתמיהה. אנשים מסוגו לא מסוגלים להבין שגם לנו יש הנאות פרוורטיות משלנו, שאנחנו נהנים לארוב לטרפנו וללקק את השפתיים בחמדה ולדמות את טעם הבשר שעוד מעט נתקע בו את שינינו. ואז ראיתי שהוא השאיר טיפ נדיב, החרא המסכן. החמלה הזאת, המעצבנת, על כל ה"מסכנים" בעיניו, מעצם זה שהם עובדים בחומוס ולא בעיתונות, מוציאה אותי מדעתי. היא גרועה יותר מקמצנות. היה עדיף שלא ישאיר טיפ בכלל. במקומות האלה הטיפ כלול במחיר. אז מה הוא משחק לנו פה את הנדיב הידוע.

     

    הוא קם ויצא. הוא משך כלפי מעלה את המכנסיים שהחליקו לו מתחת לכרס ותחב לתוכם את החולצה שיצאה מן המכנסיים מאחור. הוא עמד והצמיד רגע את ידיו למותניו ויישר את הגב. ואז התחיל ללכת על המדרכה הצרה של סמטת המפעל.

    חיכיתי קצת ויצאתי בעקבותיו. הוא הלך בכבדות כמו מישהו שעומד לאבד את שיווי המשקל, ומדי פעם שלח את זרועותיו לצדדים כדי לא למעוד על שורת האופנועים החדשים של המוסך לאופנועים סוזוקי, שחסמה את המעבר ואילצה אותו לרדת אל הכביש. מן הגב הוא נראה מבוגר הרבה יותר מגילו, כמעט זקן, כמעט מעורר רחמים, ולא שיש לי רחמים עליו, על היצור המלוכלך הזה. איחלתי לו שימעד. אבל שלא ישבור משהו. עוד לא. בשלב זה מספיק שיתלכלכו לו המכנסיים באבק בתור תזכורת שהוא רק בשר ודם, שישוב אל העפר כמו כולנו. הלכתי מאחוריו ואמרתי לעצמי: "אני מרשה לו ללכת בקצב האיטי שהוא הולך בו. בסך הכול יכולתי לעקוף אותו ואז לדחוף אותו קלות מהצד, כאילו לא בכוונה. ואני לא עושה לו את זה כי אני לא מנוול כמוהו וגם מפני שאנחנו, הבבונים, נותנים כבוד למבוגרים ולא עוקפים אותם בדרכם."

     

    אני יודע שהוא מרגיש שמישהו הולך מאחוריו ושהוא מעכב אותו. הוא מנסה להפנות את הראש לאחור כדי לראות מי זה, אבל הצוואר הזקן והמאובן שלו, כמו צוואר של קוף זקן, לא נותן לו לעשות יותר מסיבוב של שלושים מעלות הצידה.

    לפני הכניסה לבית מספר 22, קצת לפני השלט של המכון למיסבים, הוא נעצר ונצמד אל הדלת ורמז לי ביד שאעקוף אותו. לא עקפתי. הוא שלח את זרועו הימנית לאחור ומישש את אזור הישבן שלו כדי להיות בטוח שלא כייסו אותו. הוא התפלא שהוא לא מרגיש את נוכחותי נושפת בעורפו. הוא כיסה ביד על עיניו מול השמש והסתכל במשהו שסיקרן אותו בשמיים, אולי להקת ציפורים נודדות מאירופה, ערש התרבות שלו.

     

    "נסה להיזכר בי," תיכננתי להגיד לו ברגע שאחלוף על פניו. בשלב זה החמצתי את המומנטום. תהיה הזדמנות אחרת, בן־זונה שכמותך. בינתיים אמשיך לשכלל וללטש כל מילה מהמילים בדיאלוג שייווצר בינינו כאשר יבוא הרגע המתאים להתוודעות. כמו אצל יוסף ואחיו לפני ההתוודעות. היתה לו ליוסף אבינו סבלנות ברזל לחכות עד שהרגע הנכון בא. "נסה להיזכר בי" יהיו המילים הראשונות שלי. הוא יגיד אולי: "מי אתה?" או אולי: "אני מכיר אותך מאיזה מקום?" אני אמתח אותו קצת. לא יותר מדי, כדי לא להרוס את המתח. אני אזרוק לו רמז ראשון. רמז קל. אגיד לו "שְפֵיָה". "שְפֵיָה". אתן לו זמן להתרכז עד שיראה לפני העיניים עמק חרוש, קעור, גדול, בין הרים, ושורות ומשבצות של ירוק וחום וצהוב. כרמים. היו שם כרמים. וברק של ניילוני חממות, שנראות מרחוק כמו מאגרים של מים קפואים. בשְפֵיָה, בבית־הספר לבנות שביאליק כתב עליו את השיר 'לבנות שְפֵיָה', בשנת 1971, השתתפנו בכנס של מועצות סטודנטים מכל האוניברסיטאות בארץ. כן, הייתי סטודנט, ואפילו לספרות כללית. שְפֵיָה. האווירה היתה מחוממת שם, כי בכל העולם התמרדו סטודנטים ורק אנחנו היינו ילדים טובים ירושלים, שמצייתים כשאומרים לנו להתגייס לצבא ולא חושבים יותר מדי על התוצאות.

     

    גולדה מאיר באה לתת שם הרצאה, ואני זרקתי עליה ביצה קשה ששמרתי בכיס מארוחת הבוקר. אולי הוא ייזכר אם אגיד לו "ביצה קשה". כי הוא היה צריך לזרוק את הביצה השנייה, והוא לא זרק אותה. למרות שהתוכנית היתה של שנינו, ועיבדנו אותה בפרטי פרטים בלילה, בחדר. הוא אמר לי: "אני מלכתחילה חשבתי שזאת בדיחה והייתי בטוח שהכול בצחוק גם מבחינתך ושברור שלא נהיה עד כדי כך מטומטמים לזרוק ביצה קשה על הראש של גולדה." בוגד.

    אגיד לו סוף־סוף "בוגד" בפרצוף. או אז הוא יקלוט. המוח שלו יעשה בבת־אחת את המסע הארוך בחזרה דרך מדבריות הזיכרון אל העמק הקעור בין ההרים ואל הלילה ההוא, שרחש יתושים וכל מיני ברחשים. והריח של זבל עופות, הריח של חלוצים שלא בוגדים בייעודם למרות החום הכבד והברחשים והיתושים. רקמנו תוכניות לעורר את הנוער למרוד בשיטה. החלפנו דעות על דני האדום, על תיאטרון האבסורד, על בקט, על יונסקו. בוגד. בוגד. איזה פראייר הייתי. הערצתי אותו. כל ספר שהוא הזכיר באוזני הלכתי וקראתי. קראתי סארטר, קראתי מרקוזה, קראתי את קארל מרקס.

     

    גולדה אפילו לא קיבלה את הביצה בראש. הביצה נפלה בתוך הקהל, בין השורות השלישית והרביעית, משהו כזה, וכולם פרצו בצחוק. גולדה המשיכה לשאת את הנאום שלה בלי הפרעה. מהפכת הסטודנטים של ישראל לא קרתה. ואני מאשים אותך, קונפורמיסט עלוב נפש שכמותך. מישהו צריך לחשוף את הפנים האמיתיים מאחורי המסכה הלוחמנית שלך. ואם צריך לקרוע אותה מעל פניך יחד עם העור, וישתות דם, לא אכפת לי. תראו אותו. שמן כמו חזיר, מרוצה מעצמו, מחוזר על ידי כל יפי הנפש המוקסמים ממנו, מהפרובוקציות שלו. הכול על הנייר, יא בן־זונה.

     

    ציפר:

    (בקולו, כפי שהוקלט בקלטת של כתב 'מעריב' רואי וולמן. קטע מהריאיון שלא התפרסם בעיתון)

     

    אבי אלמקייס, זה השם, אם אני זוכר נכון. יכול להיות שזה היה אלקבץ. אני נתקל בכל כך הרבה שמות שיכול להיות שאני טועה. הוא היה מבוגר ממני בשנתיים או שלוש. הייתי בשנה א' והוא בשנה ג' והסתכלתי עליו כמו על אלוהים. הוא היה יפה תואר בעיני. עיניים חומות כהות שמביטות בך במבט חודר, שיער שחור. הייתי בודד בסך הכול, לא הכרתי אף אחד באוניברסיטה, רוב הזמן הייתי מבלה בספרייה. כשהוא ניגש אלי והתחיל לדבר איתי הרגשתי גאווה עצומה על כך שמישהו שם לב אלי, שאני שווה משהו. הוא עישן ואני לא. אני חושב שבסופו של דבר מה שמשך אותי אליו היה ריח הסיגריות שנדף ממנו, שיכול להיות ממכר במידה מסוימת. הוא הציע שנלך ביחד לקולנוע. אז התחילה האופנה של וודי אלן והוא מת על וודי אלן. הלכנו לראות את 'כל מה שרצית לדעת על מין ולא העזת לשאול'. היתה שם סצנה של מישהו שעושה אהבה עם כבשה, אם אני זוכר נכון. לא משנה. המסר היה שהכול מותר. כל מה שמהנה אותך מותר. כשיצאנו מהסרט, הוא שאל אותי: "מה אתה אומר?" אמרתי: "גם אני רוצה לעשות אהבה עם כבשה." הוא פתח את הכפתורים בחולצה שלו והראה לי את שיער החזה הצפוף שלו. "אני כבשה," הוא אמר. אני לא ידעתי מה לומר. שתקתי. הייתי עוד תמים נורא. הוא, לא היתה לו שום בעיה עם הגוף שלו ועם עצמו. הוא נראה לי סמל הבריאות הנפשית. הוא היה מספר לי על בחורות שהיה איתן.

     

    מקום המפגש הקבוע שלנו היה במזנון של נהגי המוניות באיינשטיין פינת רחוב בארט. רמת–אביב נראתה אז כמו עיירת פיתוח בלב החולות, והמזנון הזה היה התחנה האחרונה לפני הערבות האינסופיות שהשתרעו מצפון, מנוקדות בכמה איי יישובים. הייתי בא עמוס בספרים מהספרייה המרכזית, והוא היה בא עם סיפורים. לפעמים הייתי מזמין בירה. שיא ההעזה שלי אז היה לשתות בירה. יום אחד הוא בא והודיע שהוא מתחתן. שאלתי: "עם מי?" הוא אמר: "אתה לא מכיר אותה." הוא היה עצבני והדליק סיגריה בסיגריה. נפלה עלי עצבות גדולה אבל אמרתי לו שאני שמח בשמחתו ושאשמח לפגוש את הכלה. רק אז הבנתי שאני בעצם לא מכיר אותו או את הרקע שלו. הוא סיפר שההורים שלו לא רואים בעין יפה שהוא מבזבז את הזמן על לימודים מיותרים באוניברסיטה. האבא רצה אותו בעסק המשפחתי. הם היו יוונים, דווקא לא ניצולי שואה. סתם יוונים, אם כי האימא היתה אשכנזית, אם אני לא טועה. לא משנה. כשראיתי את הכלה חשבתי שהיא לא יפה. לא מכוערת אבל גם לא יפה. אמרתי לאבי שהיא "מאוד נחמדה." הוא אמר לי שהיא חמה וקרץ לי בעין.

     

    בשבילי כל זה היה מרתק. זו היתה פגישה ראשונה עם החיים האמיתיים של אנשים אמיתיים שלא מהספרים. הוא הזמין אותי למסיבת האירוסים. ההורים שלו נראו לי עצבניים פחד והוא התנהג באופן מופרע לגמרי כשהיה בחברתם ועישן וצעק כל הזמן. זה היה שונה לגמרי ממה שראיתי אצלי בבית, שהיה בית אשכנזי שקט ושלֵו ומסודר. האורחים ישבו שם סביב־סביב בסלון. הארוסה הסירה את טבעת האירוסין החדשה, שקיבלה מאבי, והעבירה אותה בין האורחים, ולכל אחד היה משהו להגיד עליה, אם ברכה ואם הלצה תפלה. ואז מישהו שאל: "מה את קנית לחתן?" אבי שלף מכיס החולצה שלו עט זהב שבראשו משובץ יהלום. והעט עשה את הסיבוב בין האורחים. בסוף שאלתי אותו אם הוא ממשיך באוניברסיטה לפחות עד סוף השנה. הוא טפח לי על השכם ואמר, "בטח, בטח," אבל ראיתי שהראש שלו היה במקום אחר.

     

    הפגישות באיינשטיין פינת בארט נעשו נדירות. הוא היה מדבר איתי על ההורים של כלתו, ועל הבעיות שהם עושים בעניין ההשתתפות בהוצאות החתונה. ניסיתי לגלות בזה עניין, אבל בסופו של דבר הסיפורים האלה שיעממו אותי. יום אחד תפסתי לו את היד באמצע דבריו וקראתי באופן אינפנטילי: "אחרי החתונה, היא תרשה לך ללכת איתי לסרטים?" הוא היה קצת בשוק. ואז אמר: "אל תגיד לי שאתה מקנא. אימא שלי מקנאת וזה מספיק לי." משכתי את היד והרכנתי את הראש. "אתה יודע בדיוק למה התכוונתי," אמרתי. הוא אמר: "כן."

     

    אבי אלקיים:

    (מאוחר יותר, בטלפון)

    תפסת תחת, מה, ציפר?

     

    ציפר:

    אדוני, כמה פעמים עוד אחזור ואומר שאני לא יודע על מה אתם מדברים. לא קיבלתי שום סיפור מהסוג שאתם מתארים. מה שאני מציע לכם שוב זה לבדוק אם כתבתם את הכתובת הנכונה של המערכת. אולי המכתב חזר והוא מחכה לכם בסניף הדואר. אני מתחיל לאבד את הסבלנות, יש לי עוד דברים לעשות חוץ מאשר להקשיב להאשמות חסרות שחר. לא, רבותי, אני לא מפרסם רק משוררים אשכנזים. אני מפרסם מה שמוצא חן בעיני ומה שנראה לי ראוי וטוב, ואם במקרה מחבר השיר הוא אשכנזי, שיהיה לו לבריאות. אני ממלכתי. כן. מבחינתי, כולם מתקבלים בברכה בתנאי שהם כותבים טוב. מה נחשב אצלי לכתוב טוב? זו שאלה לא קלה. אני מחפש כתיבה עם ניצוץ של גאונות. במקום זה אני מקבל שוב ושוב אותו חומר משמים ואני מחזיר אותו בצירוף פתק מנומס, ואתם לא מבינים את הרמז העבה וחוזרים ומנסים את מזלכם. אתם ממציאים לכם שמות חדשים וזהויות שונות כדי שלא אכיר אתכם. אני מריח את חוסר הכישרון שלכם מקילומטר, על פי האופן שבו אתם כותבים את הכתובת על המעטפה, על פי כתב היד שלכם. על פי השורה הראשונה היוצאת מתחת ידכם. הדבר הנורא מכול הוא עצם היוהרה שלכם לחשוב שמישהו צריך לקרוא יותר ממשפט אחד שלכם כדי לעמוד על טיבכם המטומטם.

    הרצון שלכם להיות סופר. מי הכניס לראש הציפורי שלכם שמספיק לרצות להיות סופר ולכתוב ספר כדי להיות סופר?! כמה פעמים כתבתי וחזרתי והסברתי, שסופר צריך קודם כול לסרב להיות סופר. הוא צריך להילחם בנטייה הזאת בכל כוחו כדי להיות ראוי לבסוף לתואר הזה. רק אחרי שברור לו מעל לכל ספק שהוא אינו יכול למחלה וכי שום גמילה לא תועיל נגד ההתמכרות שלו, רק אז. וגם זה לא בטוח.

     

    אלקיים:

    שכחת אותי, שכחת את עצמך, ציפר. נעלמת לך בעולם התיאוריות ואני כל הזמן הזה בתוך העולם הקשוח של העסקים, שמרתי בלב את הציור של שנינו יוצאים מקולנוע מוגרבי והולכים לכיוון שוק בצלאל לקנות פלאפל. סיפרתי לך שהייתי ברחצה לילית עם מישהי. שאלת בסקרנות אם היינו עירומים. סיפרתי הכול בפרטי פרטים. למעשה לא הייתי בשום רחצה לילית. הזיתי את זה בצורה כל כך מוצלחת שהתחלתי להשתכנע בבדיה שלי והמשכתי אותה והמשכתי. זה לא אומר שאני סופר טוב?

     

    ציפר:

    קולנוע מוגרבי נעלם, ומה נהיה משוק בצלאל? והקונדיטוריה קפולסקי באלנבי, שבחורף היה ריח של מעילים רטובים מקדם את פניך בכניסה ובקיץ היו אדים של קור מכסים את הוויטרינה של עוגות הקרם. והים, שם למטה, היה עדיין קרוב כל כך לעמודי הטיילת, שבימי סערה היה מציף את המרצפות ומתיז נתזים פראיים על המשקפיים. כל גל היה סירה שנטרפה, עמוסה גלילי אריגים דקים לבנים וכחולים וירוקים וחומים ואפורים, ובערב אף אדומים וסגולים. אבל אמור לי זאת, אתה, אלוהי הזמן העובר לבלי שוב: האומנם, כדי להישאר אדם אותנטי וישר עם עצמי, אני צריך לחדש את הקשרים הישנים עם האידיוט הזה, שעוקב אחרי כמו צל ואני משתדל להעמיד פנים שאני לא זוכר אותו?

     

    אני מבוגר עכשיו, הקסם שהילך עלי בימים ההם פג. גם אני השתניתי, המבט על העולם השתנה. זהו זה, נגמר. שנינו עשינו כברת דרך מסוימת, ובנפרד. אני לא סנוב או מתנשא. ברגעים של סבל, הנפש נראית אולי כלפי חוץ נשגבת יותר, אבל זו רק אשליה. חוץ מזה, תראה איך אתה מתלבש, אלקיים. מכנסיים של טרנינג וטי־שירט מרופט, שרק מבליט את הצוואר המקומט שלך. בגילנו לא הולכים בטי־שירט, חביבי. ובטח שלא במכנסי טרנינג. אני רואה אותך רב עם אשתך. אתה צועק, היא שותקת, או אולי עונה לך בצעקות, או בוכה, ואתה עוזב את הבית בטריקת דלת ויוצא החוצה לעשן, כי היא לא מרשה לך לעשן בבית. ריח הסיגריות לא עושה לה את זה. גם זה שאתה עוזב את הבית בדרמטיות לא עושה לה את זה. זמן־מה הצוואר הזקן שלך רועד מכעס. אל תצפה ממני לאמפתיה. מצידי, לא היית צריך להתחתן כל כך צעיר, לא היית צריך להיכנע להוריך ולכסף ולנצנוצי הקריסטל. אילו הלכת בדרך שחשבת שהיא הדרך הראויה, היית היום מישהו שכדאי לנהל איתו שיחה. במקום זה נהפכת לטרחן מתוסכל שחושב את עצמו אינטלקטואל ותרבותי.

     

    אשתו של אלקיים:

    אבי, מה אני מכינה לצהריים? יש או שניצל או בשר טחון עם פסטה. אבל נגמר לי הרסק. תביא שני חלב כשאתה חוזר.

     

    אלקיים:

    תגיד, ציפר, זה נכון מה שאומרים שאתה הומו? אתמול היה לי ויכוח על זה עם מישהו שאמר לי שהוא קרא באיזה מקום שיצאת מהארון. אמרתי שזה לא יכול להיות ושאני מכיר אותך יותר טוב מאשר אתה מכיר את עצמך ושאמרת את זה בשביל הפרובוקציה. הוא התעקש ואמר שככה היה כתוב, אז אמרתי לו שיסתום. והוא לא סתם אז כיסחתי לו את הצורה. עכשיו תחזור בך, ציפר, אני מבקש ממך, כי אם יש משהו שאני לא סובל בכלל זה ההומואים האלה שמדברים כמו הומואים וזזים כמו הומואים ורוצים כל הזמן שישימו לב אליהם. ציפר, אתה מביא על עצמך צרות. אני בכלל לא מבין מה הסיפור הגדול בלהיות הומו. אם אתה באמת הולך להיות הומו, תדע לך שהחיים שלך בסכנה. כי אישית, זה פוגע בי שעבדת עלי ואני יכול להשתגע רק מהמחשבה שהיה לי פעם חבר שהיה הומו ושאכלנו מאותה צלחת ושתינו באותו קפה והכרתי לו את אשתי וסיפרתי לו דברים עלי וכל הזמן הזה הוא היה הומו. אני מצטמרר מעצם הרעיון שפתחת את התחת שלך לגבר. אני מרגיש שהפה שלי מתלכלך רק מהמילים האלה. עכשיו, שמע לי, ציפר. אופרטיבית פשוט, אם אתה רוצה שלא יקרה לך משהו רע, תחשוב על הזדמנות, לא חסרות לך הזדמנויות לכתוב, ותודיע באופן פומבי שאתה לא, כדי להסיר ספק. וכדי שאני לא אשמע עוד פעם את המילים "יצא מהארון" יוצאות בלעג מהפה של מישהו.

     

    ציפר מתלונן במשטרה על אלקיים בגין מכתב האיום. המשטרה לא מתרשמת מהמכתב, אבל מזמנת את אלקיים לתחנה, ושם לוקח אותו אחד הקצינים לשיחה בין גברים, ומודיע לו שמבחינתו, אם הוא יירגע, הוא רואה את העניין כסגור. אלקיים מבטיח לשמור מרחק מציפר. הוא מתפלל בליבו לאלוהים שיעשה שציפר יישרף. אלוהים שומע את דבריו של אלקיים, ומחליט להשכין שלום בין השניים.

     

    נאום ה':

    ביררתי ומצאתי שציפר ואלקיים הולכים לקנות לחם באותה מאפייה אופנתית ברחוב אבן גבירול, לא רחוק מהעירייה, שברקע חללה מתנגנים קונצ'רטי לפסנתר של רחמנינוב ומוצרט. אלקיים הרגיש רע מאוד באותו יום. פניו היו חיוורים מאוד. לא היתה לכך סיבה מיוחדת, חוץ מרצוני שייראה כך. ציפר, שעמד לצידו, ביקש מהמוכרת, החובשת מצנפת טבחים לבנה עשויה נייר וכפפות ניילון שקופות, אותו לחם־שיפון־שבעים־אחוז שביקש אלקיים. המוכרת אמרה: "מצטערת, האדון הזמין את הכיכר האחרונה בדיוק לפניך." ציפר נאלץ אז להביט באדון שמדובר בו ונבהל מחיוורונו. ואלקיים אמר לציפר: "בבקשה, לא אכפת לי לוותר על הלחם בשבילך," וציפר אמר לאלקיים שהוא שינה את דעתו והוא בעצם מעדיף את הלחם הכפרי הצרפתי מקמח מלא. יש לבני–אדם עניינים לענות בהם מאז קיללתי אותם שהם יאכלו לחם בזיעת אפיהם.

     

    "זה אתה?" שאל אלקיים בנימה של היסוס כביכול, כי למעשה הוא ידע בבירור שזה האיש. וציפר קרא: "אבי!" ואמר בליבו, "הוא נראה זוועה. שרק לא ימות לי פה מרוב התרגשות." ובקול רם: "מה קורה איתך? כל כך הרבה שנים. ממש לא השתנית." כשלחצו ידיים, ציפר הבחין שידיו של אלקיים חמות ואלקיים הבחין שידיו של ציפר קרות כמו ידיים של מת. "אתה קר כמו קרח," אמר אלקיים. וציפר אמר: "אתה נראה כמו מישהו שיש לו שפעת." אלקיים נעץ בציפר עיניים גדולות וחיכה שציפר יגיד משהו חכם ומרחיב דעת שייחרת בזיכרונו. ציפר שאל רק שוב ושוב "הכול בסדר?" לבסוף נשבר אלקיים ואמר: "רחל, אשתי, מתה מסרטן לפני פחות מחודש. לא ראית? שמתי מודעה ב'הארץ'." ציפר הניע את ראשו לשלילה. הוא אמר בליבו משפט ציני, שאי אפשר להגיד אותו בקול, על כך שסוף־סוף התפרסם לאלקיים טקסט מפרי עטו ב'הארץ'.

     

    "השמנת קצת," אמר אלקיים. ציפר שונא שמעירים לו על ההשמנה שלו כי זו נקודה רגישה אצלו, וטוען שהערות כאלה מגלות את חוסר הטקט של המעיר. אבל הפעם הוא סלח ואמר: "ככה זה כשאוכלים כל יום לחם בריאות." הוא שאל בעדינות, ברוב טקט, אם לא יפריע לו מבחינת האבל, אם יישבו לשתות משהו בחלק של בית־המאפה שמיועד לזה. הוא לא היה יכול להימנע מלהעיר: "כי אני יודע שאצלכם מקפידים יותר על מנהגי אבלות." בהערה הזאת, ציפר חשב שהוא מתנקם באבי על כך שהתחתן עם אישה שלא ממש אהב ונכנע לצווי המשפחה היוונית שלו. אבי הבין בדיוק את המכה מתחת לחגורה והכניס לציפר בחזרה: "תגיד לי, אני מקווה שאתה בסדר עם החיים הפרועים שיש לך." ציפר תהה למה הכוונה. אלקיים הבהיר: "הומואים וכל זה. כל הזמן השם שלך בכותרות. אני מבין שאצלכם אין גיל לדברים האלה." ציפר רצה להגיד משהו אבל עצר בעצמו. במקום מה שרצה להגיד באמת, הוא אמר: "רציתי להגשים את המהפכה שחלמנו עליה בתור סטודנטים וזה מה שנהיה. אתה תפסת את עצמך בזמן וקפצת מהרכבת והתחתנת והתברגנת." "אני התברגנתי?" קפץ אלקיים. "אני לא הגשמתי את המהפכה? בחייך, מי זרק את הביצה הקשה על גולדה, אתה או אני? אל תבוא עכשיו ותסלף." ציפר הרכין את הראש. בסוף זה יצא לו: "אתה יודע בדיוק למה אני מתכוון." אלקיים אמר: "לא, אני לא יודע." וציפר, בעיניים מלאות דמעות: "הייתי מאוהב בך. רציתי אותך. ואתה ברחת מזה אל הנישואים."

     

    הכאב היה עוד חי וחותך בתוך ציפר. הוא עצמו לא שיער עד כמה. אלקיים שתק. פתאום הכול הסתדר לו בראש. בגלל זה ציפר התעלם ממנו כל השנים. הכול היה אפשר לסדר לפני שלושים וחמש שנה. בלי כוונה, סוף המחשבה שלו יצא לו בקול רם: "בגלל מציצה אחת שלא היתה. לא, ציפר?" ציפר חייך חיוך מבויש והינהן בראשו. אלקיים, מבחינתו, חזר להיות לרגע החבר הנערץ משנה ג', שיודע לנסח דברים בחדות ובאומץ. אלקיים המשיך. "אנחנו חיים בפנטזיות, כל הזמן, כל החיים," אמר. ציפר לגם מהקפה ואמר: "עוד לא שתית את הקפה, הוא מתקרר." ובלי לחכות עבר לנושא הבא, כי ראה את אלקיים מדליק סיגריה: "אתה עוד מעשן כמו קודם? זה לא בריא בשבילך."

     

    אלקיים: אבל תודה שזה סקסי בעיניך. פעם אמרת לי את זה.

    ציפר: אני אמרתי לך דבר כזה?

    אלקיים: כן, בשְפֵיָה. זוכר את הלילה ההוא? החדר התפוצץ מרוב מתח. אתה חושב שלא קלטתי? התפתלת עם כל מיני רמזים. הזכרת איזה סופר צרפתי הומו.

     

    ציפר: אנדרה ז'יד.

    אלקיים: אז מה, הכול מתחיל ונגמר בזין.

    ציפר: יש סיכוי לפגוש אותך שוב, אבי?

    אלקיים: קום, בוא נלך מכאן.

    ציפר: לאן?

    אלקיים: לא יודע, זוכר את המזנון ברמת–אביב? זה היה מקום נחמד. ראיתי שגם אותו הפכו למשהו מצועצע.

     

    הם מצאו מסילות זה אל ליבו של זה. וכאן גם נגמרת מעורבותי בעניין הזה, נאום ה'.

     

    ציפר נפל למלכודת הדבש שטמן לו אלקיים והסכים לעלות אליו הביתה. לפני שאשתו חלתה, אלקיים עבר איתה לדירה של ההורים שלה בשדרות עמנואל הרומי. ציפר חשב שהדירה משופצת בטעם מזעזע אבל לא אמר כלום. בטיפשותו הוא עוד קיווה שיקרה משהו, כשאלקיים אמר לו לחכות רגע בסלון. אלקיים חזר עם תיק כבד של יצירות מסוגים שונים, שירים, סיפורים, מסות, רשימות, הגיגים. ציפר לקח את העניין ברצינות והתחיל לדפדף ולעיין ולחלק לקבוצות של "טוב מאוד", "בינוני" ו"רע". אחרי המיון הראשוני, הוא לקח את חבילת ה"טוב מאוד" והתחיל לנפות גם אותה. בסוף נשאר טקסט אחד והוא קרא אותו בעיון. "זה איכשהו הכי טוב," אמר לבסוף לאלקיים, שישב שקוע בכורסה וחיכה לגזר הדין. "מה זה?" שאל אלקיים ושלח יד אל קבוצת הניירות. וכשראה מה זה, קרא: "את זה אני בחיים לא אסכים לפרסם."

    "זה הדבר הכי טוב מכל מה שראיתי עד עכשיו," אמר ציפר.

    "אני מבין בדיוק למה אתה אוהב את זה, אבל אני לא יכול, בחייך, יש לי שלושה ילדים ושני נכדים."

    "שים פס," אמר ציפר.

    "אני לא יכול לעשות את זה לזכרה של רחל," אמר אלקיים.

    "טוב," אמר ציפר. "אני בטח לא זה שישפיע עליך לחלל את זכרה של אשתך."

    הוא קם ואמר שהוא צריך לחזור לעבודה. הם נדברו להיפגש מעכשיו לעיתים קרובות יותר. שניהם ידעו שזה שקר.

     

    מתוך "העיתונאי שחצה את הקווים", עורכת: תלמה אדמון, הוצאת מודן
    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    לאתר ההטבות
    מומלצים