שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    גילוי וכיסוי במעשה הצילום
    בספרה החדש מבקשת אריאלה אזולאי ללמד אותנו להביט בצילום דווקא דרך מה שהוא מסתיר, כדי שנוכל להבין טוב יותר את חיינו כאזרחים במדינה

    ד"ר אריאלה אזולאי, חוקרת ומרצה לתרבות חזותית ולפילוסופיה באוניברסיטת בר-אילן, אוצרת ובמאית סרטי תעודה, מקדישה את ספרה החדש "האמנה האזרחית של הצילום" לצופה בצילום ולאחריותה או אחריותו כמי שלוקחים חלק חשוב במעשה הצילום. מאמריה הרבים וספריה הקודמים ביססו את מעמדה כחוקרת ופובליציסטית מובילה בתחומה. ספרה באנגלית "חלון הראווה של המוות" (2001 ;MIT) זיכה אותה ב-2002 בפרס יוקרתי של המכון הבינלאומי לצילום (ICP).

     

    בספרה החדש מנתקת אזולאי את מושגי האזרחות והצילום ממשמעותם ומהקשרם המקוריים, כפי שאלה מוכרים לנו משיעורי האזרחות ומשיעורי האמנות בבית הספר או באקדמיה, ובוחנת מה הם מאפשרים וכיצד הם משפיעים כאשר הם מופעלים ככלים שלובים במציאות החברתית. מציאות בה רוב נתיניה של המדינה נהנים מאזרחות פגומה או נעדרי זכויות אזרח על רקע אתני, לאומי, מגדרי או מעמדי, ונמנעת מהם האפשרות לממש הלכה למעשה את ההבטחה הגלומה באזרחות פורמלית. אגב כך, שולחת אזולאי לא מעט חבטות מכוונות היטב אל הבטן הרכה של אתוס הדמוקרטיה הישראלי.


    יריב כץ, ידיעות אחרונות, בקה אל שרקייה, 2002 

     

    נמעניו המשוערים של הספר הם מי ששותפים לתחושת המועקה ממצב עניינים זה, ומעוניינים להבין מה קורה כאן, ובעיקר למה קורה כאן מה שנהוג לתאר באמצעות מונחים כמו "המצב החברתי", "המציאות הבטחונית", "הסכסוך הישראלי-פלסטיני" וכיוצא בזה.

     

    בתשעת פרקי הספר, שכל אחד מהם יכול להיקרא כמסה עיונית-ביקורתית עצמאית, מוערכת הפונקציה הפוליטית של הצילום ושל האזרחות בחברה, לא רק כפי שהממסד – בין אם זאת המדינה ובין אם אלה מוסדות התקשורת או האמנות – הרגילו אותנו לקבלם, אלא גם ובעיקר כפי שהממסד לא היה רוצה שנשתמש בהם. כלומר, הצילום נתפס ומוצג בספר ככלי לשיקומה ולהעצמתה של אזרחות אלטרנטיבית המערערת על כללי המשחק "הדמוקרטי" כפי שהמדינה, התקשורת והאמנות מרגילות אותנו להאמין בהם.

     

    לראות הכל ולא לראות דבר 

    אזולאי מודעת לכך שהקורא הישראלי אינו זקוק לה כדי לדעת שהשליטה המתמשכת בפלסטינים מלווה בגילויי הזוועה המוכרים של מלחמה וכיבוש: הרס בתים, הפקעת אדמות, שלילת חירויות אישיות, פיתוח מגנון הלשנות וחיסולים. ובכל זאת, על פני 500 עמודי הספר היא פורשת מחדש את הידוע, ומוסיפה עליו נדבך חשוב נוסף המתייחס להיבטים מגדריים של צילום ואזרחות: הגוף המיני של האישה, מבט גברי, תקיפה מינית ואונס. כל זאת כדי לנסות ולהשיב על השאלה כיצד מצד אחד, אפשר היה לראות הכל ולא לראות דבר (במקרה הפלסטיני), ומצד שני, כיצד היעדרם של דימויים מן המרחב הציבורי (במקרה של אונס) מעכב את נטילת האחריות הציבורית על המצב, ומשהה את הנקיטה בפעולה ממשית שתביא לשינויו.


    מיכל היימן, אנוסות להיות צילום, Photo Rape 

     

    בהתבסס על מערך מושגים מבתי מדרשם של הוגים כהיידגר, ארנדט, בורדייה, אלתוסר, לקאן, פוקו, דלז וליוטאר, ובאמצעות ניתוח שיטתי של תצלומים רבים המשולבים בטקסט, מבססת אזולאי את הטענה העיקרית העולה מדבריה, למיטב הבנתי, והיא שאנשים נורמטיביים הנולדים לתוך מערכת רעיונית המארגנת את תפיסת המציאות שלהם, הם אלה המועדים לקחת חלק בפשעים נוראים, או להיות שותפים פסיביים להם, מבלי שיתנו לעצמם דין וחשבון על משמעות המעשים, על חומרתם, ובעיקר על חובתם המוסרית לפעול להפסקתם.

     

    כנקודת מוצא אפשרית לתיקונה של מציאות קשה זאת מפתחת אזולאי את התזה שלה כי "הניתוח של מעשה הצילום ושל מרחב יחסי הצילום מאפשר להתגבר על המגבלות שבהם שבויה האזרחות במסגרת מדינת הלאום". באמצעות קריאה יצירתית-פולמוסית
     בטקסטים של רולאן בארת וסוזן סונטאג - שספריהם "מחשבות על הצילום" ו"הצילום כראי התקופה" נעשו מיד עם פרסומם לפני כ-30 שנה נקודת מוצא הכרחית לביקורת ולתיאוריה של צילום ושל תרבות חזותית - תוקפת אזולאי את פשרת השתיקה שלהם לנוכח תצלומי זוועה. היא מאשימה אותם כי על אף תרומתם החשובה לקריאה ולהבנת הצילום בהקשריו החברתיים, ברגע האמת, בארת וסונטאג נרתעו לאחור, אל עבר האסתטי, כלומר בחרו להשאר ב"ועדת קישוט" ולא עשו את הצעד המתבקש לדעתה מבחינה אתית, כלומר לא העזו לעבור ל"ועדת חברה"; וזוהי המשימה שאזולאי נוטלת על עצמה ב"המצאת" האמנה; ובלשונה שלה: "באמצעות השחזור – או ההמצאה – של הופעתה ההיסטורית של האמנה האזרחית של הצילום, ספר זה פותח פרספקטיבה חדשה למחשבה על צילום ואזרחות (מודרנית ועכשווית) וטוען לקיומו של קשר הדוק ביניהם."

     

    בניגוד לבארת ולסונטאג, מהווה מבקר התרבות היהודי-גרמני ולטר בנימין דוגמה חיובית בעבור אזולאי לפיתוח מחשבת הצילום האזרחית שלה. הצהרת כוונות חשובה בדרך לפרסום "האמנה" ניתן למצוא באחרית-דבר שכתבה אזולאי לחיבורו של בנימין "היסטוריה קטנה של הצילום" בתרגומו העברי (בבל, 2004). היא מסמנת שם את המשתמע מתפיסת הצילום של בנימין, ומצביעה על הצורך בהכשרתו של צופה "שיבקש להתייצב כנמען של התצלום המוכן להתמסר לכלל מעשה הצילום, ומתוך מבטו המחודש בתצלום, במה שהוא מסתיר ובמה שהוא מסגיר, יופיע בפניו חותמה של האקטואליות כשגיאה." את השטר הזה מבקשת אזולאי לפרוע באמנה האזרחית של הצילום, המדגימה ומגדירה את הכשירויות ואת התנאים הנדרשים לשם צפייה בדימוי האקטואלי, זה אשר התממש והתקבע כ"מצוי האזרחי" בתצלום, על מנת לחלץ ממנו את האפשרויות הלא ממומשות של הדימוי, ולזהות ביניהן את "הראוי האזרחי".


    מוסא אל שעאר, מבצעי מעצרים, מרץ-אפריל 2002 

     

    ההצבה שלי כקורא, לפרקים על ספסל הלימודים ולפרקים על ספסל הנאשמים, כמי שנושא באחריות לחשיפתה של קריאה שהמצולמת או המצולם ממענים אלי, תובענית ומאתגרת. אישית, מצאתי קושי מסויים בכך שלמרות תנועה מסויימת בין ז'אנר המאמר העיוני-ביקורתי לבין ביטוי אישי נרגש בגוף ראשון, אותה בת-קול, סמכותית דעתנית ונחרצת, מלווה אותנו לאורך כל הדרך; כמעט. יחד עם זאת הטקסט מרובד ויכול להקרא הן כמחקר היסטורי-תרבותי, הן כמדריך לאוריינות חזותית והן כמניפסט פוליטי-אוטופי. ככזה, "האמנה האזרחית של הצילום" אינו ספר פשוט וקל לעיכול, אך תהליך הניתוח המודגם בספר באמצעות הצפייה המודרכת בתצלומים רבים, ממחיש ומבהיר הלכה למעשה את הנאמר בחלקיו העיוניים. כמי שאמון שנים רבות על צפייה בתצלומים מצאתי בו תרומה חשובה לא רק ל"ארגז הכלים" של הצלמת או הצלם, אלא גם ובעיקר לזה של הצופה.

     

     

    • ערב לכבוד ספרה של אריאלה אזולאי, בהשתתפות מיכל בן נפתלי, אורית קמיר, חנה נווה, אילנה ברנשטיין ואחרים, יתקיים ביום ראשון 6.5 בשעה 17:00 בבניין גילמן, אולם 496, אוניברסיטת תל אביב.

     

     

    "האמנה האזרחית של הצילום", אריאלה אזולאי, פטיש – סדרת מקור לביקורת התרבות, הוצאת רסלינג
    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    "האמנה האזרחית של הצילום"
    עטיפת הספר
    מחסום בית איבא, 2004
    צילום: מיקי קרצמן
    זירת פיגוע בתל אביב
    צילום: אוריאל סיני
    מחנה פליטים בטול כרם
    צילום: אוראל כהן
    7 לילות
    מומלצים