מבעד לעיני הרוצח
כמו ספריו האחרים של אימרה קרטס, עוסק גם "סיפור בלשי" בחווייה המצמררת של החיים במשטר טוטליטרי, ההבדל הוא שהפעם הגיבורים הם דווקא הרוצחים ולא הקורבנות
המספר של "סיפור בלשי" יושב בתא הכלא שלו, במדינה שהייתה פעם טוטליטרית, וממתין למשפט על חלקו בשורה של מעשי רצח. הוא לא מכחיש ולא מביע חרטה, אבל מבקש לכתוב. "על מה אתה רוצה לכתוב?" שואל אותו הסנגור. "על זה שהבנתי את ההיגיון", הוא עונה. "תוך כדי עשייה שוכחים", הוא מסביר. העשייה שאליה הוא מתכוון כוללת, בין השאר, התעללות ברוטלית, עינויים, רדיפה ולבסוף הרג. וההיגיון? אפשר היה לחשוב שהמעשים הללו יוצדקו באמצעות התפקיד שמילאו בשמירה על המשטר הקודם, אבל האמת, המתגלה במה שהוא עצמו מכנה "סיפור פשוט ומרתיח דם", טריוויאלית יותר, והרבה יותר מצמררת.
אימרה קרטס, חתן פרס נובל לשנת 2002, מיקם את עלילת "סיפור בלשי" לא במולדתו, הונגריה, אלא במדינה דרום אמריקאית בדויה וחסרת שם, מה שאמור לסייע לו למזער את ממד החוויה האישית, ולייצר אמירה אוניברסלית שאינה תלויה בזמן ומקום. תעלול שקוף אבל מתבקש, בהתחשב בעובדה שהספר התפרסם באמצע שנות השבעים, בעצם ימי המשטר הקומוניסטי. התוצאה היא אכן דין וחשבון ענייני, כמעט מנוכר, של התרחשויות מזוויעות, שהיו שגרתיות לחלוטין בתקופת הכיבוש הסובייטי. הספר מביא את סיפורה של חקירה אחת, שבסיומה נתפסים החשודים ונמצאות ההוכחות המתאימות ונגזרים העונשים. המהלך הזה מונע בכוחו של הגיון פנימי, שלא קל להבחין בו מבחוץ, אלא בזכות מילותיו המדודות ומשפטיו החסכניים ונטולי הרגשנות של קרטס.
המספר הוא אנטוניו מארטנס, בורג קטן ב"מנגנון" – המשטרה החשאית - של המשטר הטוטליטרי, המודע לשבריריות מעמדו ולעובדה שבכל רגע הוא עלול למצוא את עצמו בצד האחר, זה של הנרדפים והנחקרים, חסרי האונים ונטולי הכוח. הקללה הזו, הצורך לבחור בין שתי אפשרויות שכל אחת מהן נוראה בדרכה, מובילה אותו לשתף פעולה עם עמיתיו לתפקיד, אחד מהם סדיסט ציני, והשני שטוף מוח הלוקה בעיוורון אידיאולוגי.
הם יוצאים בעקבות פדריקו ואנריקה סאלינאס – אב ובן. הראשון הוא בעליה העשיר של רשת בתי כלבו והשני הוא צעיר חמום מוח ורודף צדק. גם לאלה נכונה טרגדיה במהלך "סיפור בלשי": האהבה שרוחש האב לבנו והרצון הנואש שלו להגן עליו, מביאים אותו לנקוט בשורה של פעולות שבסופו של דבר ממיטות על השניים אסון.
אין תקווה לחירות
להבדיל מ"ללא גורל", וספריו האחרים של קרטס העוסקים בחוויות השואה שלו, "סיפור בלשי" מובא מבעד לעיני הרוצח, מה שהופך את הקריאה לקשה ונעדרת אמפטיה. קרטס, שכתיבתו נעדרת כל רחמים, מיטיב לתאר את הבועה האבסודרית שבתוכה חיות הדמויות. בחברה שבה אפילו בדמיון אין תקווה לחירות, גם מעשים שתכליתם הרכנת ראש בפני הרשויות עלולים להיתפש כמרד, והחשד הוא תנאי מספיק להרשעה, שכן המנגנון אינו יכול לשאת טעות או חשדות שווא."השליח", הנובלה השנייה בספר, נכתבה בשנות התשעים, וסגנונה מופשט יותר, אך בעל עוצמה דומה. גיבור הנובלה יוצא לחקור אירוע מכאיב מן העבר, במקום המזכיר מחנה ריכוז, אך כל שנותר בו הוא שרידים של גדר תייל, שדה וקפטרייה לתיירים. הוא ממשיך וחוקר אך מגלה כי העולם הגשמי אינו מסוגל לאצור את זיכרונותיו, ועוד יותר מזה – לספק לו תשובות ואין לו ברירה אלא לחפש אותן בתוך עצמו. אף על פי שנדמה שבחירתו של הגיבור לחיות בהווה ולוותר על תהיות העבר היא בחירה אופטימית, השפה הדחוסה, המתפרקת, של קרטס, שאינה מאבדת מייחודה הודות לתרגום הטוב, כמעט אינה משאירה גם כאן אוויר לנשימה.
- "סיפור בלשי" מאת: אמרה קרטס, מהונגרית: מרדכי ברקאי, הוצאת מחברות לספרות
לפנייה לכתב/ת 
