עוד שעה אודישן
קצת באיחור ועם הרבה התלבטויות, דנה פרידר שבה אליכם עם הבלוג שמספר כל מה שרציתם לדעת על החברה של אסי תבריזאצ'י שעוד רגע כובשת לכם את המסך
אוף! זה שוב קרה לי.
באלוהים, שרציתי לכתוב לכם יותר מהר. כל פעם שהתיישבתי מול המחשב, רודה בעצמי - "עכשיו תכתבי!", נתקעתי, כי ידעתי, שהלחץ בזמנים, שמביאה איתה כל השגרה החדשה הזאת, לא ממש יעזור לי לכתוב את כל מה שבאמת בא לי, ויושב לי על הלב.
התסלחו?
עוד מהבלוג
יהיה קצוות
דנה פרידר
"אני קולטת את הבמאי, יש שם עוד די הרבה אנשים, כולם בלחץ, אבל לחץ טוב של עבודה. אני אוהבת את זה. לוקחת אוויר, מנסה להתפקס על הסצינה הראשונה שלי, ועוד שניה מתחילים." ברוכים הבאים לבלוג של דנה פרידר
אתם חייבים. אין לכם ברירה. קחו את הצד החיובי של העניין - הספקתי לקרוא את כל הטוקבקים שלכם, ולצבור מספיק חוויות חדשות כדי שיהיה לי מה לכתוב. (וזה...אממ...חשוב נראה לי. לפחות במקרה הספציפי הזה)
חג שמח גם לכם יקיריי. איך עבר? מקווה שהיה רצוף צחוקים. אני לא יודעת איך אתם בקטע של חגים, לא ממש יצא לנו לדבר על זה, בל אצל כל אחד ואחת מאיתנו זה בא אחרת. לטוב ולרע אני בטוחה שהיה מלא אוכל. זה הכי חשוב!
וכמו כולם, בטח גם אתם הייתם בימים די רגועים יחסית ליומיום. אם לא אל תהיו מצ'עפלקים. קחו יום חופש. לכו לישון. לכו לים. אל תחשבו על דברים גדולים מדי למידותיכם. תכל', רק כשעושים את זה מבינים כמה זה נותן אוויר. לא חכם להסתמך רק על אדרנלין.
באחד מימי החופש הלכתי לפאב עירוני/מקומי/שכונתי עם חבריי המקסימים, כדי לנצל עד תום את רגעי החירות שנפו עליי. היה נהדר. חזרתי הביתה עייפה, אך מרוצה, מתכוננת לעשות את אחד הדברים היותר אהובים עלי – לישון, ולהתעורר מ-ת-י ש-ב-א ל-י .
מה חבל, שעם הבוקר הגיעו גם אלף צלצולים מהסוכנות שלי, שהעירוני. הם היו בלחץ: ''קומי. קומי. קומי. קומי. תתעוררי! יש אודישן חשוב. קומי עכשיו. הטקסט אצלך במייל, וקבענו לך שיעור עם המורה למשחק. עוד שעה. האודישן מחר. בהצלחה!''
עכשיו, שתהיו בעניינים, מדובר באודישן חשוב ביותר. אחד החשובים! משהו פרוע!! הייתי 24 שעות בריכוז רק על זה. שלוש וחצי שעות אצל המורה שלי למשחק, ועד אחת וחצי בלילה רק סביב זה.
קמתי בבוקר ואני בדרכי לת"א נושמת את הטקסט. וזהו. זה מאחוריי. ישר עפתי לים עם חברות כדי להירגע (עדיין חופש אז מותר לי) אבל המוח שלי מטוגן.
התנערתי חזרה לעצמי. פרופורציות. אם לא אז לא. בעזרת השם יתברך יהיו עוד ים אודישנים.
עוד שבוע אני חוזרת מהחופש אל השגרה ואל הצילומים של ''האלופה''. עוד לא הכרתם את אלינור, הדמות שאני מגלמת, אבל אני כבר הספקתי לפתח אליה געגועים עזים. מרגש.
זהו. פרקתי הכל.
האם הבלוג הזה נהיה סוג של תרפיה?
עוד נפצח את זה בהמשך.
תכתבו לי ידידיי, ואל תשאירו אותי ילדה נטושה על ההר!
נשיקות גדולות וכוונות טובות,
דנה.
- לרשימה הקודמת של דנה, לחצו כאן
דנה פרידר, בעזרת השם יתברך יהיו עוד אודישנים
צילום: קובי בכר
מומלצים
